כל אחד מכיר את הרגע, שבו איומיו והתרעותיו כבר אינם עושים רושם – למשל, על ילדיו – והם מתפרחחים כאוות-נפשם. “אני סופר עד חמש … אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ארבע ורבע, ארבע ושליש, ארבע וחצי, ארבע ושלושה רבעים …”.

במצב הזה, כנראה, צריכים מרתיע חדש, או לשנות גישה.

אני צופה בהפתעה על צמד הנכשלים אהוד&אהוד, המוליכים אותנו קוממיות מאסון ביטחוני לאסון קיומי, ומשקיעים את עגלת המדינה עמוק ביותר בבוץ. עוד מעט, שום חברת גרירה לא תוכל לחלצנו מהתהום … ואנחנו רק בתחילתה של המערכה הראשונה.

ראש המכשלה חזר מאושש מגיחתו לוועידת השדולה הפרו-ישראלית איפא”ק בוואשינגטון. כנראה, הוא יודע על דברים, שנסגרו עם מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, שיסגור – בניגוד לדעה המקובלת – את תיקו, כרגיל. כדי לממש את ההבטחה להיות שופט בבית-המשפט העליון, הגלומה במינויו ליועץ המשפטי לממשלה, צריך היועץ לספק את הסחורה – כלומר, לסגור תיקים לעלית המושחתת של המדינה, על מנת להיות ראוי להתקבל בשעריה. כך, נסגרו תיקים למשפחת שרון וגם כמה תיקים לאולמרט … ועוד ארוכה הדרך להיכל המשפט בירכתי גבעת-רם.

“האינטרסים של החמאס מיוצגים בממשלת ישראל הרבה יותר טוב מאלו של תושבי הדרום” – כתב עו”ד משה גולדבלט באתר “חדשות מחלקה ראשונה”. לכן, תרוסן, לדעתו, תגובת צה”ל על התקפות הרקטות והפצמ”רים על עוטף עזה.

שמעתי בתדהמה את דוברי התנועה הקיבוצית – כולם יונים טורפות-יהודים, שמוכנות לעשות שלום בכל מחיר, ולהתרפס בפני כל מחבל באשר הוא – שדרשו להגיב על הריגת הקיבוצניק מנירים. לא זכרתי תגובה כה מתלהמת שלהם כשנהרגו יהודים בשדרות, או בגוש קטיף. כנראה, כמו תמיד, דמם של הקיבוצניקים (שרובם תמכו, כזכור, בקירוב משגרי הרקטות וקני המרגמות אל סף בתיהם) סמוק יותר. הגדיל לעשות ח”כ שי חרמש (תושב כפר עזה, איש “קדימה”) – מתומכיו המובהקים של אריק שרון – שסיפר ב”קול ישראל” בקול נוגה של תנין בוכה על המצב הקשה ביישובי עוטף עזה.

למקהלת הדורשים תגובה הצטרף לפתע – ואתם יכולים להבין מדוע – גבי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית. כרגיל, ברגיל הוא שלומאי ידוע ויונה טורפת, שמנקרת כבר שנים בכל מי שניסה להגן על מדינתנו. עכשיו גם הוא קופץ, ומצטרף למקהלה, הדורשת תגובה על רצח הקיבוצניק.

באמצע שנות השישים פוצצו אנשי פת”ח מטען ליד בית בשכונת רוממה בירושלים. למיטב זיכרוני, גר בבית הזה בני בגין. לוי אשכול – ראש הממשלה ושר הביטחון – נכנס אז להיסטוריה עם תגובתו האלמותית, “הפנקס פתוח, והיד רושמת”. לאשכול היה, כנראה, היגיון בריא, והוא ידע היטב את מה שכל ישראלי מסרב לקלוט זה ארבעים שנה: אפילו אם תיתנו לצה”ל, הוא יתקשה לנצח.

מי שלא מאמין – שיביט על הבוקה והמבולקה בצבאנו המדהים. עכשיו מקימים אוגדות, שקודם לכן נסגרו, כדי שיוכלו לסוגרן שוב. כשבודקים מדוע זה קורה, אומרים לישראלי את המנטרה, “בעקבות לקחי המלחמה”, והוא אוכל את הלוקש מבלי לחשוב לרגע. איך הם, במטכ”ל, יודעים את לקחי המלחמה, אם לא חקרו אותה?! אני מכיר את הסיפורים הללו יותר מארבעה עשורים. וכמו שאמר המשורר, “שוב ראיתיכם בקוצר-ידכם”.

הקימו אצלנו אוגדות, וסגרו אותן – כביכול בשם אותה שטות. האמת, זה יצר הרבה עבודה, ואם הבנתי את מה שלימדו אותי ב”מבוא לכלכלה” – זה טוב לצמיחה. ממש כמו מתן בונבוניירה במתנה. אף אחד אינו מתכוון לטעום ממנה, אך הרבה שמחה מסתובבת בשוק. ושוב – גם זה טוב לצמיחה.

חשבתי על רעיון מקורי – חידוש בקנה-מידה עולמי: הבה נקים לנו אוגדות ריץ’-ראץ’. רמטכ”ל א’ יקימן, בשם לקחי המלחמה. רמטכ”ל ב’, שיחליפו כשהנ”ל יפרוש לעולם מלא הטבות וגמלה דשנה, יסגור אותן, בשם אותם לקחי המלחמה. זה פשוט ואינו כואב. ממש צ’יק-צ’אק – כיאות לצבא מתקדם בעידן היי-טק. רק צריך לחלק כל אוגדת ריץ’-ראץ’ לשלושה חלקים … בעניין הזה אני סומך על מערכת הביטחון. היא הצליחה להציב לווין בחלל, ולפתח עוד הרבה מוצרים מתקדמים. בעיה צנועה כזו לא תעצור אותה.

רפש דמגוגי

אני משוחח עם חיילים ועם אנשי מילואים, שחוזרים מזועזעים ממה שראו במו עיניהם בגוף הכי מפוטם והכי חולה במדינת ישראל. אם רק חצי מסיפוריהם נכונים – כדאי, שאבדוק מהר את המקלטים הקרובים לביתי, ואיני מדבר על בזבוז עצום של משאבים ושל זמן. משום-מה, חלק מהמספרים בני משפחתי, ולמדתי משך השנים לסמוך על מִלתם ועל כושר שיפוטם.

שום לקחי מלחמה אינם יכולים להסביר את הטמטום, המשתלח בכמויות סיטונאיות בלובשי מדינו. זה קורה, כנראה, כיוון שראשי המערכת יודעים, שהציבור רוצה להאמין לבדיותיהם, שהם מתקנים את המעוות, והפיקו לקחים מהמלחמה, שהרגה בנו. אף אחד – פרט לכמה מזוכיסטים (שרובם קוראים את הטור הזה) – אינו מוכן להאמין, שאין כל ערך למה שמערכת הביטחון וצבאנו הנהדר מפרסם בתור “לקחי מלחמה”.

יותר מארבעים שנה אנחנו הולכים מדחי אל דחי בתחום הביטחוני לצלילי סיפורים על גבורתם של ראשי מערכת הביטחון ועל חוכמתם היתירה. עשרות כתבלבים ועוזריהם מתפרנסים מיח”צנות למערכת הביטחון, שיודעת לתגמל היטב את משרתיה הלקקניים.

בסופו של דבר, אנחנו בורחים ומובסים – בכל זירה ונגד כל אויב. כשהתגייסתי, באמצע שנות השישים, דיברו על כך, שאם לבנון תיכנס למלחמה נגדנו, ישלחו נגדה את תזמורת צה”ל. מפלה ישראלית בערבות לבנון כבר אינה סיפור דמיוני …

מספרים, שצריכים להתכונן למכה נוראה בעזה, שתגיע או-טו-טו-טו-טו-טו … כמו בספירה, שפתחתי בה את דבריי, כל רגע נוסף עוד טו ועוד טו. באחד הטוקבקים ב”מעריב” שאל מישהו האם לאור זאת – הוא צריך להכין את הלחי השנייה. אם נסתכל על הכנופייה, המנהלת את ישראל – לתגובתו יש ביסוס רב. הציר האחד – אהוד א’ – עלול להיות (אם יחליט לצאת למלחמה) ראש הממשלה הראשון בישראל, שנוצח במהלך כהונתו בשתי מלחמות. ראוי לציין, כי לציר האחר – אהוד ב’ – יש ניסיון רב ביותר בספיגת מפלות קשות.

על שני הכישלונות הסדרתיים הללו אני סומך בעיניים עצומות: אהוד&אהוד יידעו למהול את הכישלון בים של רפש דמגוגי.

ובכל אופן, אני סבור, שכנגד כל הסיכויים – יחליטו אהוד&אהוד לפעול. בשלב הראשון הם ימצו את הזירה של בזבוז הזמן ואת הדשדוש. לבסוף, לנוכח אפשרות של אי-אמון בכנסת, או החלטה על הקדמת הבחירות – יפעלו אהוד&אהוד. וכשצה”ל בשטח – כולנו במתח … וזו תהיה הסחה מצוינת, שבחסותה יוכל מזוז, הסוגר הסדרתי, לחולל עוד אחד מנסיו.

למאמר המקורי