ב”ה

                                          ירושלים, ב’ בחשון, התשס”א

“בשבועות האחרונים נפגעו ילדים רבים במהומות, אך דווקא אז, נדם קולה של המועצה לשלום הילד”(הארץ, 27.10.2000). ואני שואלת – האם למועצה לשלום הילד יש השפעה על ערפאת, או “שיניים”, לכפות עליו אי שימוש בילדים? האם המועצה יכולה להביא לדין את ההורים השולחים, או אינם מונעים את השתתפות ילדיהם בג’יהאד?

ג’עפר פרח מבקש מיצחק קדמן: “שיסביר, מה עושים עם ילדים שעוברים טראומה כששוטרים יורים עליהם”.

שישבו על ספסל הלימודים, שישחקו עם חברים ואל יתקפו שוטרים וחיילים, אז לא תהיינה להם טראומות. אבל, אם האויב משלח אותם באנשים חמושים, כדי שיצטלמו טוב, אז שהוא יטפל בטראומות שלהם. אגב, הילדים נראים מבסוטים, במיוחד כששוטרים וחיילים תופסים מחסה מפני האבנים שלהם.

רמי בר-גיורא, פסיכולוג קליני, אומר: “לאחר שהמתנחל שהיכה למוות את הילד חילמי שושה זוכה מאשמת רצח, אף ציוץ לא נשמע מן המועצה”. כדאי שהפסיכולוג יטופל בידי קולגה, בגין בעיית השנאה העצמית והנטיה לשקר, שמהן הוא סובל. על הפשע של כליאת “המתנחל”, במשך שמונה וחצי חדשים, בטרם משפט, משלם היום עם ישראל. הוכח בבית המשפט, כי לא היה שום מגע בין קורמן לילד, עד אשר ניסה קורמן להנשימו ואף הזעיק סיוע רפואי. קורמן, אחראי בטחון, רדף אחרי קבוצת ילדים זורקי אבנים, שהורידה מכוניות ישראליות מן הכביש. שושה נפל ונפגע בראשו. אולי לא נשמע ציוץ מצד המועצה למען הילד, אך נשמע ציוץ אדיר מצידה של קבוצת רבנים, הזקוקים גם הם לטיפול פסיכולוגי, שיצאה לנחם את הורי השאהיד.

מעולם לא שמענו ציוץ מצד רמי בר-גיורא או ג’עפר פרח, כאשר ילדים יהודים התפוצצו באוטובוסים או בתחנות אוטובוס, בדרכם לבית הספר, בלי שום אבן בידם.

                                                                     חנה אייזנמן

למעלה, בנות משפחת חתואל, שהאחים של ג’עפר פרח רוקנו בהן ובאמן ההרה את מחסניותיהם!