ב”ה, ירושלים, כ”ז באב, התשנ”ט (1999)

לעורך שלום,

האומה הערבית יכולה היתה לפתור בקלות את “הבעייה הפלשתינאית” על פחות מפרומיל של אחוז אחד מאדמתה, ובפחות מפרומיל של אחוז אחד מערימות הפטרודולרים שברשותה. אך האומה הערבית והעולם הנאור לא יצרו את ה”בעייה הפלשתינאית”, כדי לפתור אותה. הם יצרו את ה”בעייה הפלשתינאית”, כדי לפתור את הבעיה היהודית, המעסיקה אותם זה דורות רבים, ולמען פתרונה לא חסכו במאמצים; הם שחטו, העלו באש וקראו “יהודונים לכו לפלשתינא”. אך היהודים לא הבינו את הרמזים עקובי הדם. רובם נשארו שם, ממשיכים לרקוד מה-יפית, מנגבים את הרוק ואת הדם. רק כשהתעבו הרמזים לענני עשן המשרפות, קלטו אותם היהודים ונסו על נפשם. אבל אז, נעלו הנאורים את שערי הארץ בפניהם, כי הם אינם רוצים אותנו, לא בארצותיהם ולא בשום מקום אחר מתחת השמים. בני המזל שהצליחו להגיע אל הארץ המובטחת, נאלצים מאז ועד היום, לעמוד על נפשם. ואם לא די בעינוי שאין לו סוף מצד הגויים, הרי אנו מענים את עצמנו, כאילו אנו הפוגעים ולא הנפגעים. זאת, משום שכל שונאי ישראל, נוצרים, מוסלמים ומהרסים מבית, התאחדו, כדי להביא כליה על ישראל. רישעות כזו די בה כדי להביא מבול על הארץ, אך הקב”ה הבטיח כי לא יהיה עוד מבול. הוא הבטיח גם לגאלנו. אך בטרם נראה בנחמה, נראה בנקמה!

חנה אייזנמן