ב”ה

ריבונות נוסח “נטורי-קרתא”              

חנה אייזנמן, מנחם אב, התשנ”ד (יולי, 1994)

ועל “הסכמת הפלשתינים”, כביכול, לתת להתנחלויות “מעמד מוכר כאיזור ישראלי ביש”ע”, מברך הרב בן-נון.

מי שהאמין כי הנסיבות תקצצנה את כנפיו של הז’אנר הפנטסטי, מבית מדרשם של במבי שלג, ורד נועם, צבי מוזס והרב יואל בן-נון, התבדה, כיאה לימים בדיוניים אלה. במאמר של הרב בן-נון (“כל הנוטש בימים אלה הוא עריק”, “נקודה” 178), הוא אומר: “אין שום אפשרות להמשיך לשלוט בכח על הפלשתינים. לא רק הם מתנגדים – גם רוב עם ישראל (כולל חסידי הטרנספר) אינו רוצה בכך”.

אולי מישהו יספר לי סוף סוף מי הם הפלשתינים? במה הם מתייחדים משאר כל הערבים? שוב חיפשתים ולא מצאתים במילונים ובאנציקלופדיות. באין-ערך “פלשתינאים”, באנציקלופדיה העברית כתוב: ע”ע ערביי ארץ ישראל… והם ה“מתנגדים” לשליטתנו בארצנו. ועל “הסכמת הפלשתינאים”, כביכול, לתת להתנחלויות “מעמד מוכר כאיזור ישראלי ביש”ע”, מברך הרב בן-נון.

מה בא לרבות “כולל חסידי הטרנספר”? הלוא הם היו הראשונים שהבהירו את שאיפתם להרחיק את האויב אל מחוץ לגבולות הארץ. הם לא רצו, מעולם, לשלוט באנשים, הם רצו לממש את זכותם הטבעית, המוסרית וההסטורית לשלוט בארצם, בלא הפרעה של פולשים, פורעים ורוצחים. על כן הוצאו אל מחוץ לחוק, שכן, שום שלטון אינו אוהב את המדברים אמת, המסוגלים להקדים את האחרים בראיית הנולד.

ואומר הרב בן-נון: “יש גם היושבים בתל-אביב הבטוחה… ומטיפים לאנשים היושבים כ-25 שנה ביהודה ובשומרון מוסר ואהבת ארץ ישראל”. ועוד הוא אומר: “האם ראש הממשלה נקט עמדות נגדנו במו”מ, בגלל ‘ההתנפלות האישית’? גם זה לא, למיטב ידיעתי”. ואני חשבתי ש“יש”ע זה כאן”. כן, הרב בן-נון, יש היושבים בתל-אביב ובירושלים, היכולים להטיף מוסר ואהבת ארץ ישראל ליושבים ביש”ע. מסירת יש”ע איננה פגיעה אישית ברב בן-נון ובמתיישבים האחרים, אלא אסון לעם ישראל כולו.

הרב בן-נון קושר כתרים ליצחק רבין, האיש שלא עמד אף באחת מהבטחותיו, על ש”עמד במו”מ הזה בעקשנות מוחלטת” (בהמשך הוא מפליג עוד בשבחי ההסכם, ורואה בנסיגה הישג, משום שזו לא היתה בינתיים עמוקה, כפי שהיו רוצים יוסי שריד ויוסי ביילין).

על מי הוא “עובד” ולמה? האם מטרתו להמשיך ולהרדים את העם? כמו “ידידנו” יצחק רבין, האומר לרוצחי העם היהודי: “אנחנו הרגנו בכם, אתם הרגתם בנו” (שוב, תחי הסימטריה) – כך גם הרב בן-נון: “… הנכונות הפנימית לשסע את העם – להוציא בדמיון את השמאל אל מחוץ ליהדות, לישראליות, לציונות, ולקוברו קבורת חמור מחוץ לגדר…. (השמאל, כמובן, עושה לנו בו זמנית אותו דבר עצמו וביתר הצלחה, אז אנו זועקים נגד דה-לגיטימציה וחוזר חלילה)”.

החוצפה! במשך כל השנים התעסקו נאמני העם והארץ בבניין וביצירה, כשהשמאל מלווה אותם בעלילות דם ובשנאה איומה ונוראה, שלא זכתה לשום תגובה, עד שאלה, שהשתלטו בינתיים על מוסדות השלטון, חצו את כל הקוים האדומים.

לאחר שנים, בהן עזרו הרב יואל בן-נון ודומיו לשונאי-ישראל להציע לנו את מיטת סדום, הוא מרשה לעצמו להאשים את הנוטשים אותה, בעריקה. והוא מכין לעצמו אליבי, למקרה של נטישה רבתי בעקבות מעשיו. הוא גם מאשים ב”תפיסה של נטורי-קרתא את אנשי ארץ-ישראל, המאשימים את השמאל, לא רק בנטישת ארץ ישראל, אלא בנטישת כל ערכי היהדות… והלוא, תפיסתו שלו את הריבונות היהודית בארץ ישראל, זהה לתפיסת נטורי-קרתא, היושבים, זה דורות רבים, בארץ ישראל בגלל קדושתה, אך הריבונות עליה אינה מעניינת אותם.