עזה ויריחו תחילה

אלי מייזליש

גם הערבים למדו את לקח היטלר. הם לא יעשו יותר “בליצקריג” מדומה, כפי שניסו ב-1948, או ביום הכיפורים. הם יודעים שרק בהתשה הם ינצחו.

השקרים שהערבים מפיצים היום על השלום דומים לשקריו של היטלר. המאמינים ב”שלום” של היטלר אכלו את כובעיהם ונתנו לצ’רצ’יל את שרביט ההנהגה. אך כאשר אנחנו נגיע לרגע שה”בליץ” יתחיל להתעופף עלינו, זה יהיה כבר הסוף, כי גם הערבים למדו את לקח היטלר. הם לא יעשו יותר “בליצקריג” מדומה, כפי שניסו ב-1948, או ביום הכיפורים. הם יודעים שרק בהתשה הם ינצחו. פה הרוג, פה שני פצועים, פה רימון ופה סכין. בתי הספר מפסיקים את הטיולים. אנשים כבר לא צועדים בארץ ישראל, כל טיול נערך בליווי מזויין. יש משפחות שבנסיעות לגליל נמנעות לעבור בוואדי ערה.

כאמור, בנאום ההכתרה שלו, כראש ממשלה בפרלמנט הבריטי, ביום 10.5.1940, אמר הארי השואג לעמו: “אני בא רק להבטיח לכם ים של דם, יזע ודמעות…”, וראה זה פלא – שום פרופסור מאוקספורד או מקיימברידג’, ושום פובליציסט מעיתוני העולם של לונדון, לא העזו להשמיצו כ”מחרחר מלחמה”. כל אותם בריטים הרגישו, באופן החי ביותר, את הפצצות הגרמניות על ראשם, ורצו הביתה לאכול את כובעיהם. להוציא את חבורתו של הבוגד מוסלי, כמעט כל הבריטים התאחדו תחת מטרייתו של צ’רצ’יל. הממשלה תפקדה כקואליציה מקיר לקיר – שמאל, ימין וליברלים, במטרה אחת: לחזור לצרפת ולהביס באופן סופי את הטרור הנאצי.

לפתע השתתקו גם כל האמהות והנשים שהיו נגד גיוס הבנים והבעלים. מחרחר המלחמה התגלה פתאם כמושיע היחיד, והאיש שיש לתת בו את האמון – ולא בכל הדמויות הפציפיסטיות, שעודדו את הנשים להפגין נגד שילוח הבנים למלחמה. בסתר ובלחש נאלץ גם צ’מברליין לסכן את אמירתו: “מה יש לנו לעשות שם, באירופה….”.

כאן ועכשו, ישנה מסכת רצופה של סטיכיזציה בלתי ניתנת לעצירה, של רדופי השלום המדומה, מחד-גיסא, ושל השקרנים בעליל, המוכנים להעלות על בימה המשחק את תיאטרון האבסורד של ה”קוזק הנגזל”, מאידך גיסא. ועדיין לא קם זה שיכול לשכנע את רובו של העם לעצור את המשחק הזה. כנראה שהצורך להיאחז בקרנות המזבח של אשליית השלום הוא כל כך טרגי, כל כך מהפנט, כל כך מכשף, שרק פצצה אמיתית היא שתנער את החולמים וההוזים, נוסח הבריטים בימים שקדמו לדנקירק.

הפצצה האש”פית לא תושלך, כאמור, ממטוס תקיפה. הערבים למדו את הלקח. הפצצות והטילים שהם ישגרו, יהיו טילי התשה. שיבוש וריסוק, אט אט, של ההסכמים, העלאת דרישות חדשות לבקרים, איומים על הפסקת המו”מ, והמצאת סעיפים שלא הוזכרו, טרור ש”אפשר לחיות אתו”, וחוזר חלילה. גם הדרישה ל”אנשלוס” שבין השטחים בגליל, במשולש ובנצרת, המיושבים בערבים, עם השטחים ביש”ע, תגיע! ואחריה תישמע הדרישה לאיחוד גם עם יפו, רמלה, לוד, עכו, אשדוד ואשקלון שבשפלה, ואחר כך הדרישה לשקם את כל מאות הכפרים שנהרסו בתש”ח. אחר כך תבואנה המנות הנוספות: פיצויים במליארדי דולרים, ואין סוף דרישות נוספות, שמועלות כבר עתה בעיתונות הערבית.

והדברים אינם סוד. כל זה כתוב, מדובר ומועלה על סדר היום של גופים ערביים שונים. והשאלה היא, מי יוכל לעמוד מול כל הערמות שיערימו עלינו במשאים, אך בעיקר, במתנים האין-סופיים, עד ל”הסדר הסופי”.

רק כאשר הערבים יהיו על סף סיום ההתשה הסופית שלנו, יחפש הציבור מנהיג אמיתי, כדי להושיע אותו משקרים אלה. רק אז הוא יתחיל לאמץ את משנתו של צ’רצ’יל, ויסכים ל”דם, יזע ודמעות”, ולתודעתו תחדור ההכרה, כי “פתרון פוליטי”, נוסח עמרם מצנע, בתחילת האינתיפאדה, הוא רעה חולה אידיאית.

הנסיגה מדנקירק איננה מיתוס, אלא פרק הסטורי החוזר על עצמו בדמות “הנסיגה מעזה”. ועד כמה שהיום (אוקטובר 1944) זה נשמע אבסורד – הרי לא תהיה ברירה, וצה”ל יצטרך לחזור לעזה במלוא כוחו ונשקו, אך לא כדי לכבוש, אלא, כדי להביס את השקר.

ענת מאור חוגגת את “היום המאושר ביותר בחיי”, הפקרת יריחו לידי הג’יהאדונאצים.

כיום, כמה חדשים לאחר כינון הסכם “עזה ויריחו”, עדיין מתמוגגים חסידי השמאל בהעמדת פנים קורנות, “אתם רואים, אמרנו לכם שהטרור ייפסק”. ובכן, גם היטלר לא תקף מיד. הוא תיחמן ראשית את הרוסים למען ישתקו. וכשהנאצים בזזו ארץ אחרי ארץ, וכל השרצים, משתפי הפעולה, פרסו לפרוסות את יוגוסלביה ואת צ’כוסלובקיה, נדמה היה להם, שהנה, הנה נוספה פיסת טריטוריה למדינתם. אותו רגע, איש מן הדיקטטורים לא חשב כי תוך שלש-ארבע שנים, מדינתם הם, היא שתקוצץ. המרצע יצא מן השק, בסופו של דבר. מחר, מחרתיים, יורידו ערפאת ומרעיו את הסוגר מעל פיהם. מחר, מחרתיים, הם יתחילו לקעקע את אמונת השמאל על ה”שלום” – ושלוחות התמנון הטרוריסטי הערבי, ילפתו את הישובים שלנו על הקו הירוק, הרוג פה והרוג שם, מיקוש וקטיושות. הם ימררו לנו את החיים. כמה זמן ימתין אז העם, עד שיפנה אל יפתח הגלעדי (השני)?

הערה: שוחחתי עם אלי(הו) מייזליש, בטלפון, שאלתיו לפשר המשפט: “אך לא כדי לכבוש, אלא, כדי להביס את השקר”. אלי הסביר, שכוונתו שצה”ל יכנס וישאר, וכי אינו רואה בשום כניסה יהודית למקום כלשהו בארץ ישראל – “כיבוש”, והבהיר שאני יכולה להכניס את המלה “לכבוש” למרכאות, וזאת עשיתי.