ניצב מחוץ לגדר

מזה שנים שאינני שותף לשני אירועים מרכזיים במדינת ישראל: יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה. יום העצמאות אינו יום חג עבורי משום שהוא נחוג שעה שמדינתי מקיימת משטר כיבוש דיכוי ואפרטהייד נגד העם הפלסטיני. שמחת ישראל היא בה בעת אסונם של הפלסטינים, שחירותם וכבודם האנושי נשלל מהם באמצעות צבא הכיבוש ופלנגות המתנחלים. מי שזכויות האדם נר לרגליו לא יכול להיות שותף לחגיגות בישראל.

גם השואה קיבלה בישראל עיוות מושגי. במקום להפיק לקחים שעיקרם מאבק בגזענות, שמירה על דמוקרטיה וכבוד האדם, הפכו מדינת ישראל וארגונים יהודים שמינו עצמם ליורשי העם היהודי את השואה למכשיר אדיר לגיוס כספים, לעתים עד כדי שימוש באמצעי סחיטה. הכספים הולכים לכל מיני מטרות שדבר אין להם עם השואה, מרפדת את כיסם של מנהלים ועורכי דין, אבל ניצולי השואה, שמרביתם חיים בישראל בתנאי מצוקה מחפירים, לא רואים פרוטה מהמיליארדים.

השואה גויסה לצרכיה השוטפים של מדיניות הפרת זכויות האדם בישראל. התהלוכות השנתיות של תלמידים ישראלים ואנשי צבא באושוויץ נועדו לעודד את התלמידים להתגייס לצבא כדי לשמש בשר תותחים למדיניות הכיבוש והמלחמה של ישראל. השואה עברה בישראל תהליך של הזניה.

השנה נעדרתי מישראל בשני תאריכים אלה ושהיתי בהם בצרפת וגרמניה. בצרפת השתתפתי בוועידה נגד נשק השמדה המוני, אטומי, ביולוגי וכימי, שעלול להמית עלינו את השואה הבאה. אירוניה של ההיסטוריה היא, שישראל, כחלק מאותו עיוות שהזכרתי לעיל, משתמשת בשואה כדי להצדיק את הפיכתה לגן עדן של ייצור נשק השמדה המוני. מאות פצצות האטום שבידי ישראל שיוצרו בסיוע הכור הגרעיני בדימונה, בנוסף לנשק הכימי והביולוגי המיוצר במכון הביולוגי בנס ציונה, הפכו את מדינת פליטי השואה, ליצרנית השואה הבאה.

בגרמניה, שם מקיימת ישראל והקהילה היהודית לובי חזק המנסה לדכא כל גישה ביקורתית לישראל, תוך שימוש ציני בנשק האנטישמיות, נפגשתי ביום העצמאות של ישראל עם חברי פרלמנט ועיתונאים שוחרי זכויות אדם, והבעתי בפניהם את תמיכתי בעמדתם לא להיכנע לטרור הישראלי ולהמשיך בביקורת על הקולוניאליזם והגזענות הישראלים.

הניכור שלי ממדינת ישראל הוא תהליך שהחל במלחמת יוני 1967. במלחמה ההיא הייתי חייל כיבוש במזרח ירושלים. צריך להיזהר לא להיות חכם לאחור, ולא לשכתב את תחושותיי ורגשותיי אז. אני מניח כי האופוריה הכללית שעברה אז החברה הישראלית בעקבות הניצחון הצבאי וכיבוש השטחים, השפיעה גם עליי, ובכל זאת אני זוכר היטב, כי בתוך אותו גל של שמחת הניצחון שכולנו היינו שותפים לו, ניבעו להם סדקים ראשונים של אי נוחות, אותה חשתי שעה שהסתובבתי חמוש כחייל כיבוש בקרב אוכלוסיה אזרחית.

לראשונה בחיי הייתי במצב בו אני שולט בכוח הנשק על אנשים לא חמושים, שכוחי וסמכותי לא נובעים מתהליך דמוקרטי של בחירות אלא מעצם העובדה שאני כופה עצמי על אנשים שכלל לא ביקשו את נוכחותי לצדם.

אני זוכר היטב מבטים של רתיעה, לעתים פחד של ממש, מפלסטינים שראו בי, כנושא נשק ומדים, איום על שלומם וביטחונם.

כאמור, הדברים עוררו בי אי נוחות, אבל לא התעמקתי בהם באותן שעות יתר על המידה, שהרי כולנו היינו נתונים בתחושה הכללית של דוד שניצח את גוליית, מעטים מול רבים, שרק עם השנים התבררו, למי שהשתחרר משטיפת המוח הרשמית, כחסרי יסוד.

הגוליית, למי שלא קהו עיניו, הוא מדינת ישראל, והפלסטינים הם למעשה הדוד.

לאחר שהשתחררתי משירות המילואים וחזרתי להיות אזרח, היית בטוח כי הכיבוש הוא אפיזודה חולפת. שהרי איזו מדינה נורמלית, כך חשבתי לתומי, תתנדב להכניס עצמה, במחצית השנייה של המאה ה-20, המאה של השתחררות עמים מעול הקולוניאליזם, לתהליך מתמשך של מצב קולוניאלי.

אבל זה מה שקרה. ככל שהכיבוש נמשך והתעצם, כך הלכתי והתרחקתי מהקונסנסוס הלאומי. ככל שהכובש הפך להיות אכזר יותר, כך גם אמצעי ההתנגדות שלי הפכו להיות רדיקלים יותר, עד שמצאתי עצמי נמנה עם מייסדי תנועת “יש גבול” שסירבו להיות חיילים בשירות הכיבוש, ומייסדי הוועד למען מזרח תיכון חופשי מנשק אטומי ביולוגי וכימי שסירבו לקבל את הפיכתה של ישראל לחבית אבק שריפה של נשק השמדה המוני.

ביום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל, אינני נמנה עם החוגגים אלא עם החוששים לגורלה ולגורל האזור, שהרי עתה מדברים בישראל על המלחמה הבאה עם איראן, עוד מהלך של טירוף מלחמתי מבית המדרש של ברוני המלחמה בישראל, שיכול להידרדר לשואה גרעינית.

הקהילה הבינלאומית העשירה בראשות ארה”ב, במקום למנוע את הסכנה, שופכת דלק למדורה. האקורד האחרון, הוא ביקורו ההזוי של הנשיא בוש בישראל, שנשמע בנאומו בכנסת יותר קיצוני ופונדמנטליסט מהמתנחלים ואחמדינג’אד גם יחד.

כיצד הכריח אותי השב”כ לשקר

הישראלים היוצאים לחו”ל וחוזרים משם מכירים היטב את שגרת בדיקות הכבודה בטיסות אל-על. כאשר מדובר ביהודים מסתפקים אנשי הביטחון בשאלות ובתשובות השגרתיות: האם ארזת לבד? (כן) האם המזוודה הייתה ברשותך ב-24 השעות האחרונות? (כן) האם מישהו היה יכול להגיע למזוודה חוץ ממך? (לא) האם מישהו נתן לך חפץ כלשהו? (לא) וכיוצא באלה שאלות. הבודקת (או הבודק) הביטחונית מסתפקת בתשובות ומדביקה על הכבודה את המדבקות והיידה לדרך.

בטיסתי חזרה לישראל מפריז בחברת אל על חזר על עצמו הטקס (מתנצל. אני תמיד מעדיף חברה זרה שם אין אפליה וגזענות נגד ערבים בדומה לאל על, אלא שהפעם לא הייתה לי ברירה).

הייתי בדילמה. האם לספר את האמת באשר לקורותיי ב-24 השעות האחרונות לפני הטיסה? הנה האמת: חזרתי לפריז מוועידה בינלאומית נגד נשק גרעיני יחד עם אחד המשתתפים שהוא אזרח צרפתי מוסלמי יליד אלג’יריה שנשוי לאזרחית צרפתייה מוסלמית ילידת מרוקו. בלילה האחרון בטרם הטיסה לנתי בביתו, ויחד עימי היו עוד סטודנט יפני שעושה דוקטורט בכלכלה ועורך דין רוסי. כולנו נהנינו מהכנסת האורחים הלבבית של המשפחה הצרפתית – מוסלמית.

ישנתי בקומה השנייה והמזוודה נשארה בסלון בקומה הראשונה. באופן תיאורטי אפשר היה להכניס למזוודה חפצים או חס ושלום מטעני חבלה.

בטרם עזבתי למחרת את בית מארחי לא טרחתי לבדוק את תכולת המזוודה.

מדוע? כי היה ברור לי שמי שארח אותי בצורה כה חברית בביתו לא יטמין פצצה בכליי ובוודאי לא ירצה לראות אותי מתפוצץ יחד עם עוד מאות נוסעים.

על פי שיקול דעתי האפשרות שמארחי יעשה מעשה כה שפל נופל מזה שהבודקת הביטחונית תמעל בתפקידה ותטמין פצצה במחלקת המטען של המטוס.

אילו הייתי מספר לבודקת הביטחונית את האמת איפה ואצל מי לנתי, היא הייתה חייבת להזעיק מיד את האחראי על הביטחון במטוסי אל על בנמל התעופה שרל דה גול. הוא היה יוזם מיד את התרגול של תחקיר ביטחוני, שכולל חדירה בלתי חוקית לפרטיותי ופרטיותם של חבריי: מי האיש שאצלו ישנתי, מה שמו, מה כתובתו, מה ידוע לי עליו, מי היפני ומי הרוסי, שלא לדבר על העיכובים (“תעמוד בצד”) ובדיקה באמצעות קרני אינפרא אדום של כל פריט במזוודה. בקיצור, הביורוקרטיה וההיסטריה היו חוגגים. מאחר ועל חלק מהשאלות בוודאי הייתי מסרב לענות, ייתכן שהיו מעכבים אותי “עד לקבלת הנחיות מישראל” וכך מפסיד את טיסה.

לכן החלטתי, שהכי נבון ונכון, פשוט לענות כרגיל, ושלום על ישראל.

עיניכם הרואות והקוראות, שאני ומאות הנוסעים נחתנו בשלום; שחברי האלג’ירי, שאיתו אני חולק את המאבק נגד נשק גרעיני, הוא איש שלום ורעות, ורק ההנחיות המטומטמות של השב”כ הופכות כל מוסלמי וערבי לאויבי האנושות.

“הייתה נכבה”?

דוברת האו”ם השתמשה במלה נכבה, כאשר מסרה לעיתונאים על שיחת מזכיר האו”ם עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן לרגל ציון יום הנכבה ב-15 למאי. ישראל מיד הגישה מחאה. ממתי המלה נכבה נכללת במערכת המושגים של האו”ם? תהה נציג ישראל, ותבע לא להשתמש יותר במלה זו.

גם שרת החוץ ציפי לבני הודיעה כי רק כאשר יסלקו הפלסטינים את המונח נכבה מהלקסיקון שלהם, אפשר יהיה לכרות עימם שלום.

כך מצטרפת ישראל אל משפחת מכחישי השואה. אם לא הייתה נכבה, אז בהחלט ייתכן שלא הייתה שואה.

אפילו הנשיא אחמדינג’אד, לא דרש להוציא את המלה שואה מהלקסיקון.