ב”ה

אתחלתא דגאולה?      

“… במגילת העצמאות לא מופיע שם האלוהים במפורש, וגם לא נושא ההשגחה האלוהית ותודה לבורא העולם. לקראת סופה של המגילה מופיע רק המשפט ‘מתוך ביטחון בצור ישראל….’.

… הדתיים רצו באיזכור שם האלוהים, שבזכותו הגיע עם ישראל לעצמאותו והקים את מדינתו, לאחר אלפיים שנות גלות. עם ישראל הוא עמו של האלוהים, ולכן יש להודות לאלוהים על חסדיו, ועל כך שהציל את שארית הפליטה והביאם לארץ ישראל.
החילוניים ראו את איזכור שם האלוהים במגילה בגדר כפייה דתית על הציבור הלא דתי.
הבחירה במונח “צור ישראל” נעשתה מתוך רצון להגיע לפשרה, במגמה למנוע פילוג בתוך העם. דוד בן גוריון אמר בעניין זה כי אין בביטוי “צור ישראל” פגיעה בעקרונות הדת, לא כל שכן שאין בביטוי זה כפייה דתית” (סיכומוניה).

למי תודה למי ברכה על פי “מגילת העצמאות”? לבלפור, להרצל, לקונגרס הציוני, לאומות המאוחדות, לכל העולם האנטישמי, שחבר יחדיו להשמדת העם היהודי, רק לא לאלוקים, שקיים את הבטחתו והשיבנו לארץ המובטחת.

בלפור נתן את הצהרתו מתוך אינטרסים בריטיים למהדרין, ולא כדי לעשות צדק עם היהודים. להרצל היתה ציון ברירת מחדל. הוא ראה את הפתרון לאנטישמיות, תחילה, בהמרת הדת. הוא רצה מקלט, לא נחלת אבות ומולדת, ליהודים. לא היה אכפת לו אם “מדינת היהודים” תהיה באוגנדה.

האם יכולה להיות עדות ברורה יותר, שזו איננה הממלכתיות היהודית? זוהי מגילת המרידה בה’! מצהירי עצמאות המדינה, מעולם לא הסתירו זאת. הם הקימו מדינה “דמוקרטית”. במה קנתה המדינה הזו את זכות קיומה? הרי אנו כאן בכפוף לתנאים מסויימים מאד, וכאן, לא די שאין ממלאים את התנאים האלה, אלא מכריזים עליהם מלחמת חרמה! זהו כוחי ועצם ידי השמאלני, לאלוקים אין שום קשר למדינה הזו. ובזה, אני מסכימה אתם! הקב”ה השיבנו לארץ ולא ל”מדינה” הזו (“אם כל כך רע לך, למה את לא עוזבת את הארץ?”).

כל עוד אנו מכירים במדינה הזו ככסא ה’, לא נראה לי שתתקיים זכותנו לחיות כאן, ואנו נוכחים בזאת יום יום ושעה שעה. על סמך מה החליטו מי שהחליטו, שהקב”ה חפץ ב”מדינה” הזו?

אני מוכנה לקבל ששיבת ציון הנוכחית היא אתחלתא דגאולה, אך הקמת ה”מדינה”, היתה תקיעת מקל בגלגלי שיבת ציון והגאולה.

שוב נכנעו לכופרים בעיקר, למען “אחדות ישראל”. ובשם אותה “אחדות”, ששים שנה אח”כ, מחריבים את הארץ, שאנו בונים, לא השמאל. ששים שנות חורבן צפוי! אי אפשר להתחבר למלאכי חבלה ולהביא טוב לעם ולעולם. השמאל מעולם לא בנה את ארץ ישראל, ככזו, הוא הקים את ה”מדינה” – מוסדות השלטון שלו ואת מעוזיו (כמו הקבוצים), אך לא את ארץ ישראל. את הארץ הוא מחריב. וזו עובדה שאין איש בעולם שיוכל להכחישה!!

                                         בן גוריון בשדה-בוקר בעיצומה של פרשת לבון.

                                        לבן גוריון היה פאטנט, בכל פעם שלא קבלו את דעתו, איים בהתפטרות,

                                        או התפטר, ואז כל הפודלים רדפו אחריו, כשכשו בזנבותיהם וקראו – יחי המלך!

אין קשר, לדעתי, בין הקמת המדינה לבין אתחלתא דגאולה, להיפך, והיום זה ברור לי מעל ומעבר לכל ספק, שהמדינה היא מכשול בדרך הגאולה.

במשך כל השנים, כשעם ישראל חש באינסטיקטים הבריאים שלו, שלא לנער הזה התפללנו, דקלמו לנו ה”ממלכתיים” את דקלומי הקמעא-קמעא של “איילת השחר” ואת “כפיות הטובה” כלפי הקב”ה, כשאיננו מודים לו על ה”אתחלתא דגאולה” שב”מדינה” שבנה בן גוריון בדמם ועל אפרם של מליוני יהודים.

דווקא אמירת “הלל” על הולדת “מדינה” בחטא, וכדי לחטוא, מדינה כפוית טובה, המורדת בה’, דווקא זה גילוי של כפירה וכפיות טובה (לדעתי, כמובן). מגילת העצמאות של ה”מדינה שהשמאל בנה” מעידה על כך שהיא באה להחריב את היהדות; מדינה זו נולדה כדי לציין את סיום תהליך שיבת ציון, בתוך הקו הירוק, ועל קו זה היא שומרת באדיקות שטנית, יתר על כן, היא מוכנה להצטמצם עוד, ובלבד שעם ישראל ייעקר משורשיו.

מי שיקרא בימים אלה את מאמריהם של רבנים ופוליטיקאים “ציונים דתיים”, יקבל את הרושם שהם נדברו יחדיו מה לכתוב. אך לא היא – זו גירסא דינקותא “ממלכתית” שלהם. לאחר עשרות שנים של שטיפת מח, המבוססת על משאלת לב, שהיתה וקשה להיפרד ממנה, כולם מפטירים ככולם. שפה אחת ודברים אחדים.

וכך על הנופלים, ועל קרבנם שלא היה לשווא. צר להגיד, אך רוב הנופלים נרצחו על ידי ה”בית הלאומי”, על ידי ה”שלום” – על ידי “מדינת ישראל”, לשווא. הם הקריבו את עצמם למען העם והארץ, הם קדושים, אך קרבנם היה לשווא. הם הקריבו את עצמם למען פוליטיקאים ציניים ושונאי ישראל, לא למען העם והארץ, אלא למען המשך שלטון הרשע של “מדינת ישראל”!

ואם יש לה תפקיד בקידום הגאולה, הרי זה השוט, שאמור לפקוח עיני עיוורים.

       סוף סוף הגיעה “מדינת ישראל” אל תכלית קיומה

בשם ממלכתיותה של ה”מדינה הציונית”, נתנה ה”ציונות הדתית” את ידה לחורבן ציון. לי הענין הזה לא מסתדר, אלא, עם “הבירור הגדול” – לברירת התבן מן הקש;  

גזירות הרשע ופשעי מדינת ישראל צריכים היו להבהיר ל”ציונות הדתית” שהיא איננה בדרך הנכונה, אך היא התעקשה לתת יד לרע המוחלט, כאילו היה זה רק עיכוב קל בדרך לגאולה, שהיא אינה רוצה בה באמת. היא מעדיפה את הדרך הארוכה, על ההגעה למטרה – “עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה” עקובה מדם.

על מה הם מקשקשים? אלפיים שנה הן לא דרך ארוכה מספיק? לא מדובר כאן בדרך אין קץ, המשתרעת לפנינו כשאנו צועדים, דרך שאנו צועדים בה בקצב ולפנים, ובכל זאת אין לה קץ, מדובר כאן בדרך שיש לה קץ ומטרה, אך הצועדים, קשי העורף, מאיטים את צעדיהם, פעם אחר פעם, בתירוצים מתירוצים שונים, פונים לאחור, וצועדים אל האבטיחים והקישואים של מצרים, ומסרבים להגיע לארץ זבת חלב ודבש. כי עם הזכויות, יידרשו לקבל עליהם גם את החובות, על פי הברית הכרותה עם בורא הארץ, וזה, כנראה מפחיד אותם, למרות הכפה שלראשם. שאם לא כן, אין לי מושג למה הם מעכבים את הגאולה? למה נותנים יד, שוב ושוב, להסגתו לאחור של תהליך שיבת ציון, ולהמלכת הרע המוחלט על הארץ הטובה והרחבה שנתן לנו אלוקים?

ואולי הם פוחדים להיות שם לבדד, בלי ה”שותפים ההסטוריים”, זה יהיה משעמם ולא יהיה להם את מי לשרת….

כמו ה”שמאל שבנה את המדינה”, כך גם הם רואים את הקץ והתכלית במדינה הזו, היא מעל לכל, בדיוק כמו גרמניה, על כן הם עוברים על לאווים מפורשים בתורה, ועל לאווים אנושיים, ואין צורך לפרט.

סיסמתם היתה – יהודי לא ירים יד על יהודי – והם הרימו יד, על יהודים ועל ארץ ישראל ובה’.

לא ייתכן שמדינה, שעצמאותה הוכרזה על ידי שופך דמים ושם ה’ לא נקרא עליה, היא ה”ממלכתיות” המיוחלת. האם לא ברור, כי מי שרואה את עצמו שייך ושותף, הוא שותף לפשעים ולחטאים ומגלגל עלינו  את האחריות ואת העונש לפשעי המדינה הזו?

                                         כוחי ועוצם ידי ו”אבי הציונות” 

במגילה האפולוגטית של “עצמאות ישראל”, מציג בן גוריון את כל העילות לזכותנו לחיות בארץ הזו, רק לא את הסיבה, ההצדקה היחידה והמכריעה – זו ארצנו, שהונחלה לאבותינו על ידי בורא העולם! פשוט מאד! והטיעון היחידה היכל להתקבל על דעת הגויים, גם אם לא ברצון. אך מאז, ועד עצם היום הזה, מדינת בן גוריון מתנצלת על עצם קיומה, ועל כן, הכל דורסים ומכים בה, כשהם מזהים את העם היהודי עם מדינת התועבה הזו, ששמה אותנו לעג וקלס בגויים.

אם לאחר נצחון מלחמת ששת הימים, זכינו לכבוד עצום בעולם, מה שגרם ליהודים בגולה להרים את ראשם בגאון, ורבים התדפקו על שערי המולדת, הרי, לאחר זמן מועט, הבינו לאן נושבת רוח העיוועים; היהודים בגולה אינם יודעים את נפשם מרוב בושה ופחד מפני הבאות. עד כה ידעו שבעת צרה, יש מקום מבטחים שאליו יוכלו להגיע, היום הם יודעים, שבטחונם בארצות האנטישמית מובטח יותר מאשר ב”מדינת ישראל”, בה כל יהודי, ברגע שהוא יוצא מביתו, אינו בטוח שיחזור. זה מה שנקרא, כנראה, “להיות עם חפשי בארצנו”. אם בגולה נטבחנו על כרחנו, הרי כאן, אנו קובעים, בעצמוניות מוחלטת, שנושמד. אנו עצמאים באיבוד עצמנו לדעת ובהבטחת חורבן הארץ, בעידן שהיה אמור להיות הבית השלישי.

והקומץ שנדון למוות, על ידי המדינה, מניף את דגלה, כאילו היה במה להתגאות. ההולכים למות מצדיעים לקיסר. כשעם ישראל יפסיק להתפלל לשלום מדינת הרשע והפשע, ויתפלל להצלתו מידיה, יש סיכוי שיבוא לציון גואל. אמן!