תעשיית האבחונים – כיצד משכנעים אתכם שילדכם  חריג?

מאמר מאת: אילן סלומון, רוקח

 

אין ‘תלמידים לקויים’ אלא אך ורק ‘הוראה לקויה’.

איזה ילד היית רוצה?

מלא חיים או אפתי?

ילד, שיודע להתעקש על דעתו או רובוט צייתן, ללא דעה משלו.

קח אותו לאבחון, תסביר לו שמשהו לקוי במוח שלו. תאיים עליו שתעניש אותו אם לא יעשה כל מה שאומרים לו, אם לא יהיה ‘כמו כולם’. תן לו תרופות! 

מה קיבלת?

 

אם הייתי מזמין אותך לתא הטייס ומבקש שתמריא, מה היית אומר?

לטייסים לוקח לעיתים שנים כדי ללמוד להפעיל את כל הכפתורים והשעונים.

לילדים יש את אותה בעיה,

הם צריכים ללמוד איך לשלוט בתגובות שלהם ובעולם שסביבם.

זה לוקח זמן, כל אחד בקצב שלו, כי דווקא המוכשרים שבהם לא יסכימו שילמדו אותם, הם רוצים ללמוד בעצמם.

אי אפשר ללמד ילד תחת לחץ ואיומים. זוהי עבדות! כל ילד שפוי יתנגד לזה.

 

יש אנשים בעולם, שבשבילם ‘חפץ’ חי, זה משהו שצריך לעצור מהר.

הם יעשו הכול כדי לשכנע אותך שילדך חולה, שזה גנטי, שזה מסוכן, ושאסור להזניח את זה. הם לא יספקו הוכחה.

האמן לי! הם בעצמם סובלים ממחלה קשה! כדאי שתברח! זה כבר הפך למגיפה!  

 

 

 הידעת ש’הפרעת קשב’ היא הפרעה פסיכיאטרית

 

‘הפרעת הקשב’ כמו כל ההגדרות הפסיכיאטריות, התקבלה בהצבעה על ידי איגוד הפסיכיאטרים בתור רעיון תיאורטי. עד היום לא הוכח בוודאות שהתנהגויות אלה נובעות מפגם מוחי, שכן כל אחת מהן בנפרד עשויה להימצא אצל כל ילד נורמטיבי. למרות זאת מדביקים תווית פסיכיאטרית זו למיליוני ילדים בעולם. ( הוצעו לפחות עשר השערות שונות וסותרות לגבי המיקום ה’פגום’ במוח. עוד על חוסר הבסיס המדעי ראה בספר: ‘ריטלין אינו התשובה’ מאת ד”ר דיויד ב. שטיין, הוצאת “אח”, עמ’ 50)  

 

שום ילד שמאובחן כבעל ‘הפרעת קשב’ לא עובר בדיקה מוחית כלשהי שתוכיח שזהו אכן פגם ולא התנהגות לא בשלה.

                                

תווית הפרעת הקשב היא מאד כוללנית, ולכן קל מאד להדביק אותה כמעט לכל ילד פעלתן, יצירתי, בדרן או משועמם.

התווית מבוססת על דיווחי המבוגרים, לכן קל להדביק אותה לילדים שלא עומדים בדרישות המבוגרים ( אוהבים לטפס על עצים, לא ממושמעים, לא משתפים פעולה) או שהקצב שלהם מהיר יותר או איטי יותר מרוב בני גילם.

 

האבחון חורץ את דינו של הילד לפני שקיבל הזדמנות לרכוש יכולות אלה בעצמו. זהו עוול! כיון שאין ביכולתו להגן על עצמו או להוכיח שישתפר עם הזמן. האבחון מדביק לו סטיגמה, וחורץ את דינו כבעל הפרעה לכל החיים ללא אפשרות ממשית לערער על האבחנה.

 

בעקבות האבחון הילד צריך פתאום – סמים. ריטלין (בשם נוסף: קונצרטה) מוגדר כסם מסוכן בספר החוקים תחת “פקודת הסמים המסוכנים”. 1 מכל 6 תלמידים בארץ כיום, מקבל סמים אלה מדי יום. הכמות הארצית של הריטלין מכפילה עצמה כל שנתיים.

 

 

האבחון מגדיר את הילד כלקוי כאילו שזהו גורל שלא ניתן לשנות.

 דוגמא לסיבות לקשיי למידה והתנהגות: ‘בעיות’ בבית, קשיי שפה, אי הבנה של מילים או מושגים בחומר הנלמד, מרץ רב שלא מאפשרים לילד לבטא, יצירתיות רבה שגורמת לאיטיות בביצוע, רגישות רבה לרעשים, אור או מגע, מורים או הורים שאף פעם לא מרוצים מהילד , בעיות גופניות, בעיות שינה, טראומות שהילד עבר, או כל סיבה אחרת שהוא עצמו יספר אותה אם יקשיבו לו.

 

 

הפסיכיאטריה חיסלה את המושג ‘חינוך’ בבתי הספר

 

חינוך אמיתי מבוסס על הרעיון ש ‘כל אחד יכול!’. חינוך, ביסודו, מניח שכל אדם יכול ללמוד, להשתפר ולהצליח. איש חינוך אמיתי לעולם לא מתמקד בקשיים של התלמיד, אלא נותן לו בכל פעם משימות לא קשות מידי, שהוא יכול להצליח בהן, וכך משפר את יכולותיו.

 

הפסיכיאטריה מבוססת על הרעיון שהאדם לא יכול להשתנות

על פי השקפת הפסיכיאטריה לאדם יש מבנה גנטי מסוים ורמות מסוימות של חומרים במוח שלו, שאינם משתנים. משום כך היא מדביקה לו מאות ליקויים ושמות מומצאים של הפרעות מייאשות, ובנוסף משכנעת אותו שהוא איננו יכול להשתנות ללא סמים. עבור הפסיכיאטריה לכ-15 אחוז מהילדים יש הפרעת קשב או הפרעה פסיכיאטרית אחרת כלשהי, שאינה ניתנת ל ‘תיקון’.

 

חינוך אמיתי מחשיב את מה שהתלמיד עצמו רוצה ויכול, ונועד לפני הכול לשרת אותו

במסגרת חינוכית אמיתית משתדלים כמה שיותר לתת לילד לבחור ולהחליט וכמה שפחות להכתיב לו.

כאשר הפסיכיאטר מגדיר את הילד כלקוי, ורומז בכך שהוא לא יכול להשתנות, הילד מתייאש, ואפילו לא מנסה.

כאשר מורה מראה לילד שהוא יכול, הילד משתף פעולה, מנסה ומצליח.

 

הפסיכיאטריה נוטה להתעלם מנקודת מבטו ומרצונו של המטופל עצמו

היא לא מעוניינת בשיחות איתו כדי להבין את נקודת מבטו. היא מתעקשת לטפל בו בדרכה גם ללא הסכמתו. היא אוספת עדויות בעיקר מהסובבים אותו, ומשרתת בעיקר אותם, ולכן פוגעת בזכויותיו. לדוגמה: היא מתעלמת מרצונו של ילד פעלתן לנקות את השולחנות בגן. היא כופה עליו לשבת ב ‘ריכוז’ עם כולם, וקובעת שיש לו ‘הפרעת התנהגות’. הפסיכיאטריה מחפשת ציות ושקט ולא מעודדת חוסן נפשי ועצמאות.

 

היות שילדים יכולים לשפר את יכולותיהם, זהו פשע חינוכי להגדיר אותם כלקויים עוד בטרם בגרו, ובכך להשפיל ולייאש אותם

תלמיד נהיגה, שנכשל שוב ושוב במבחני הנהיגה שלו, לא נשלח לאבחון פסיכיאטרי, ולא מקבל תווית כלשהי, אלא מקבל כמה שיעורים שהוא צריך עד שהוא רוכש את היכולת לנהוג.

בבית הספר כמעט ואין לתלמידים אפשרות לקבל מבחן חוזר כדי להצליח. אם הם משיגים ציון של 60 במבחן, הם יוגדרו בתעודה כ ‘חלשים’, למרות שכל אחד מהם יכול, באמצעות כלי למידה הולמים, להשיג ציון 100 מושלם. ‘לא הצלחת? אתה כישלון!’, זו הגישה המלחיצה שבאמצעותה חיסלו הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה כבר לפני שנים את האווירה התומכת בתוך בתי הספר שלנו. ‘אין זמן לחכות עד שכולם יבינו’. ‘מי שלא מבין בפעם הראשונה הוא כנראה …לקוי’.

אם ילד הוא איטי מבני כיתתו בקצב ההעתקה מהלוח, אולם הוא מהיר מהם במגרש הכדורסל, זהו פשע חינוכי להדביק לו תווית ליקוי פסיכיאטרית רק בגלל שלמערכת אין סבלנות לחכות לו. מדוע חבריו לא מקבלים ‘ליקוי כדורסל’ אם הם לא קולעים כמוהו לסל.

אם תלמידה מצטיינת בלשון, אולם נכשלת בגיאוגרפיה, זהו פשע חינוכי לשלוח אותה לאבחון (כפי שבאמת קרה). אם ההפרעה היא מוחית, כיצד היא מתגלה רק בשיעורי גיאוגרפיה? מרוב שהיועצת עסוקה בלחפש תלמידים לקויים, היא כבר לא רואה שלעיתים מספיק לחזור איתם על החומר, ולמצוא את מה שלא הבינו.

 

באמצעות רשימת ההפרעות האינסופית שלה, הצליחה הפסיכיאטריה לשבש את מערכת החינוך:

 בעצתה של הפסיכיאטריה הסכימה מערכת החינוך להגדיר את חניכיה כלקויים, להכפיש אותם, ובכך לבגוד בהם רק בגלל מגבלותיה שלה. זוהי פגיעה חמורה בזכויותיהם ומעמדם של אלפי ילדים בארץ שלא מקבלים הזדמנות להיות שווי ערך כמו כולם. פגיעה זו מכניסה הון עתק לכיסם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, בעלי מכוני אבחון, אשר משווקים את האבחונים בכל דרך אפשרית.  

 

איש לא מאבחן את המורים או את שיטת הלימוד

הפסיכיאטריה, באמצעות האבחונים, העבירה את כל האחריות לכישלון אל התלמידים במקום אל המורים. ההורים נתונים להתקפה בכל פעם שילדם לא עומד בדרישות הנוקשות, ואיש לא בודק אם ההוראה היא הכושלת. אם תלמיד נכשל במבחן הוא נשלח לאבחון, לא היועצת החינוכית של בית הספר. במקום שהאבחון יעזור לילד, הוא מאפשר למסגרת החינוכית לתרץ מדוע היא ‘אינה מסוגלת’ להתמודד איתו. האבחון מבטיח שכל אשמה תופנה רק לילד. האבחון עוזר למערכת להסיר מעצמה את האחריות לכישלון, ומעביר אותה אל ההורים או, חמור יותר, אל הפסיכיאטר והסמים שלו.

  

היועצות החינוכיות הפכו לזרוע המבצעת של התעשייה הפסיכיאטרית בבית הספר

היועצות עוברות הכשרה בפסיכולוגיה חינוכית, שבמהלכה הן לומדות במפורט את רשימת ה ‘הפרעות’ הפסיכיאטריות. במהלך ‘תצפיות’ שהן עורכות בכיתה הן מבצעות ‘סלקציה’, ומפנות את הילדים, החשודים כ-‘פגומים מבחינה גנטית'(כל פסיכיאטר יאמר שזה גנטי, ולא יוכיח), לעבור אבחונים. בפועל, הפסיכיאטר המאבחן  מסתמך בעיקר על ‘כתב האישום’ שהכינה היועצת. זוהי פגיעה בזכויות הילד, כיון שאין מי שיקשיב לגרסתו הנגדית (הוא רצה לצייר בשיעור כי יש לו פיגור בחומר, ולא רצה להפריע).

שיטת הסיווג הפסיכיאטרית חדרה בשנים האחרונות לכל בתי הספר ולכל המוסדות להכשרת מורים דרך חומרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה.

הרעיונות הפסיכיאטריים גזלו מהמורים את כלי החינוך המוכחים, ובמקומם נכנסה לשימוש אותה רשימה ארוכה של הפרעות וליקויים, שמזרימה ילדים רבים אל מכלאות החינוך המיוחד, שהולכות ותופחות. שיטותיה של הפסיכיאטריה ידועות: גבולות, משמעת נוקשה, התנשאות, הפחדה וענישה. מורים, שעדיין משקיעים בתלמידים המתקשים, ומעודדים אותם, מקבלים תגובה של בוז מצד היועצת או הפסיכולוגית, שהרי הילדים הללו ‘לקויים במוחם’, אז מדוע להתאמץ? הרי ‘רק תרופות יעזרו’!

   הריטלין גורם לתלמידים רבים להתנהג באופן פסיכוטי  

הפסיכיאטריה שוללת מילדים את זכותם לחיים, בכך שהיא הופכת אותם לנרקומנים עוד מגיל הגן, ומשכנעת אותם שהם פגומים מבחינה גנטית, חריגים וחסרי יכולת. כפי שצוין בתחילה, הריטלין מוגדר בחוק כסם מסוכן. שלא כמו סמים פסיכיאטריים אחרים הוא גם מופקד בכספת של בית המרקחת. הריטלין מכניס הון עתק לתעשייה הפסיכיאטרית ולחברות התרופות, אולם הוא לא מטפל בגורמים לקשיי התפקוד של הילד ולא במצוקות האמיתיות שלו. הוא רק יוצר אשליה, לשעות ספורות, שהבעיה נעלמה, אולם, בהדרגה, הופך את הילד לתלותי, עצבני, מדוכא או חסר שקט. הוא מסכן את בריאותו, ובפועל רק מחמיר את הקשיים של הילד לאחר שהשפעתו פגה. הריטלין והקונצרטה ממריצים את המוח בדיוק כמו סמי המרץ הלא חוקיים (ספידים). הריטלין עלול לגרום לתלות ולהתנהגות פסיכוטית, כפי שרשום בפירוש בעלון התרופה. הריטלין, שצעירים גם מסניפים אותו, הוא סכנה חברתית אמיתית, כיון שמתוקף היותו סם חוקי הוא מתפשט בחברה במהירות רבה בהרבה מכל סם לא חוקי, שאי פעם הכרנו.

 

ככל שמאפשרים ליועצות החינוכיות ולפסיכולוגים לערוך תצפיות על ילדינו…

כך עולה כמות הילדים שנשלחים לאבחונים,

כך עולה כמות הילדים שמוגדרים כלקויים, ושצורכים סמים אלה.

כך עולה כמות הילדים שמתנהגים באופן פסיכוטי בין כתלי בית הספר.

 

מכריחים לאבחן, מכריחים לקחת תרופות = בית הספר הפך למוסד פסיכיאטרי שמפר גם את זכויות ההורים

לא די בכך שהיועצות והפסיכולוגיות מקיימות ‘הסתכלות פסיכיאטרית’ בלתי פוסקת על ילדים, לעיתים קרובות הן גם פוגעות בזכות האפוטרופסות (הבעלות) של ההורה על ילדיו. הן כופות על ההורים לאבחן את ילדיהם ולתת להם ריטלין כתנאי לכניסתם לכיתה. אם ההורים מתנגדים לאבחונים ולמתן ריטלין, הן מאיימות בוועדות השמה (שמחליטות על העברה למסגרת אחרת), מגבירות את הענישה וההשעיה של ילדים, ואף נעזרות בעובדות סוציאליות ועובדי רווחה כאמצעי לחץ על ההורים. באווירה כזו, מה הפלא שאנו מקבלים יותר תסכול ואלימות של ילדים ומורים, ושפל חסר תקדים בהישגים הלימודיים, שרק הולך ומחמיר משנה לשנה.

 

דרשו מבתי הספר חינוך אמיתי, וסרבו לקבל הגדרות פסיכיאטריות וסמים עבור ילדיכם!

אל תהססו לפנות אלי לקבלת עזרה!

 

אילן סלומון

054-5481939

 

למידע נוסף:  עמותת מגן לזכויות אנוש: www.cchr.org.il

 

 

תזכורת: 

חברות התרופות מכינות לעצמן עתודת לקוחות מובטחת-ילדים מכורים לסמי הרגעה