מתי מגישים לבית המשפט “בקשה”, ומתי מגישים “הודעה”?

לגבי בקשה – אין בעייה: מותר לבקש כל מה שרוצים, בית המשפט יחליט, והצדדים המתדיינים יפעלו בהתאם.

לגבי הודעה – זה כבר מורכב יותר, כי לא תמיד ברור ההבדל.

אם הוזעקת למילואים באמצע הלילה, כאשר בבוקר המחרת יש לך דיון בבית המשפט – האם תפקסס לבית המשפט “בקשה” לדחיית הדיון, או “הודעה” על כך שנקראת למילואים?

מבחינת הנימוס עדיפה “בקשה”, מתוך הנחה ששום שופט שפוי בנפשו לא יעז לדחות אותה, אבל מה נעשה כאשר השופט המסויים אשר בפניו היית אמור להתייצב הוכיח כבר את אטימותו בכך שסירב לדחות דיונים, בנסיבות כאלה או אפילו קשות יותר?

אם תגיש בקשה והשופט ידחה אותה, אתה בדילמה, כי אם לא תתייצב יגידו עליך שאם ביקשת משהו מהשופט – אתה חייב לציית להחלטה, גם אם הדבר אינו נוח לך. במקרה כזה עדיף שתשלח לו הודעה – לפחות כדי שיידע שגם לך יש אגו, לא פחות משלו.

שופט בעל אגו נפוח ייפגע כאשר מגישים לו הודעה במקום בקשה. זה כאילו מעמידים אותו בפני עובדות מוגמרות או מכתיבים לו מה לעשות, במקום שהוא יהיה בעל-הבית, עם הכוח להיעתר לכל בקשה, או לסרב לה. שהכל משחרין לפתחו, שהכל נהיה בדברו.

אתה מוזמן למשפט בפני בית משפט לא-מוסמך. מה תעשה?

אפשרות אחת – תתעלם מההזמנה;

אפשרות שנייה – תגיש לבית המשפט בקשה למשוך את ידו מההליך הזה;

אפשרות שלישית – תגיש לבית המשפט הודעה מתאימה;

אפשרות רביעית, משולבת – תגיש לבית המשפט בקשה, ואם היא תידחה, תודיע לו כי חרף ההחלטה אין בכוונתך להתייצב למשפט. שיקפוץ לך, כמו שאומרים.

כמובן שאני לא דן כאן בשאלה מהו הדין אם טעית בהנחת-העבודה שלך, או שהתייצבת למרות הסמכות – נושאים המצריכים דיון נפרד.

כיצד כל זה קשור לתיק משה קצב?

אחרי ששקעו ענני האבק מעל המאבק המקביל על עיסקת-הטיעון, בהליך הבג”ץ, והמשפט היה אמור להתנהל לגופו בבית משפט השלום, גילו הסניגורים שקיים חומר-חקירה נוסף, אשר הוסתר מהם, בניגוד להוראת החוק לפיה יש להעמיד לרשות הנאשם את כל ראיות התביעה, ולפיכך ביקשו הם דחייה עד שהחומר יועמד לרשותם.

בית המשפט אכן נעתר להם, ודחה את פתיחת המשפט בשבועיים ימים, אבל זה לא הספיק, כי הפרקליטות נעצה עקבים, סירבה לתת חומר, וכיוון שהמטרה לשמה ניתנה הדחייה לא הושגה, לא היה טעם בפתיחת המשפט – אלא אם כן סברו השופטים כי החלטתם הקודמת, לדחות את המשפט, הייתה שגוייה.

מה אמורה ההגנה לעשות בנסיבות האלה?

אם היא תבקש דחייה נוספת, היא עשוייה להיחשב כ”נודניקית”, ולכן עדיף שהיא תסתפק בהודעה לבית המשפט, מתוך הנחה שהשופטים, שהם כבר ילדים גדולים, יבינו בעצמם שאין מנוס מדחייה נוספת, גם בלי בקשה מפורשת.

ואכן, כך עשו פרקליטיו של קצב, בהגישם, ערב המועד הדחוי שנקבע לפתיחת המשפט. “הודעה לבית המשפט”, שבה נאמר כי החומר טרם נמסר לה, וכי כל עוד אין החלטה בדרישתם לקבל את חומר החקירה, “אין אפשרות לקיים הדיון הקבוע למחר”.

לטעמי אפשר היה גם בלי התוספת האומרת כי כל עוד חומר החקירה לא נמסר להגנה “אין אפשרות לקיים הדיון הקבוע למחר”, וזאת משום שזו המסקנה היחידה האפשרית, “בנסיבות העניין”, כמו שאומרים המשפטנים (כשאין להם משהו חכם יותר להגיד), אבל אם אביגדור פלדמן ושות’ לא סמכו על האינטליגנציה של השופטים, והסבירו להם את זה “בכפית”, וכיוון שישנם שופטים בעלי אינטליגנציה מוגבלת – גם זה אפשרי.

אבל השופטים שולמית דותן, שמעון פיינברג ואריה רומנוב, לא אהבו לקבל “הודעה” במקום “בקשה”, ובהחלטתם להשאיר את הדיון במועד שנקבע, הם אמרו: “לאחר שנתנו דעתנו לאמור ‘בהודעה’ הנ”ל, החלטנו לקיים את הדיון הקבוע ליום 8.4.08 בשעה 14:00 ולהורות כי כל הצדדים לרבות הנאשם עצמו יתייצבו“.

לשם מה הם שמו את המילה “הודעה” במרכאות?

אם כוונתם הייתה לומר שזו לא הייתה הודעה, אלא משהו אחר, נשאלת השאלה מהו אותו משהו אחר: כביש אגרה? מאוורר תקרה?!

אבל מתוך הנחה שהאינטליגנציה של השופטים ראוייה לקצת יותר קרדיט, המסקנה המתבקשת היא שהאגו שלהם נפגע משום שההגנה לא הגישה בקשה, אלא הודעה אשר, כביכול, מעמידה את השופטים בפני עובדה מוגמרת, אבל זה סתם קשקוש, כי, כאמור, ההגנה יצאה מתוך הנחה – מוצדקת – שהאינטליגנציה של השופטים ראוייה לקצת יותר קרדיט, ואין צורך לבקש את הדבר המובן-מאליו.

אז גם אם האגו של השופטים נפגע, הם לא היו צריכים לעשות מזה עניין.