קיתונות של דיו ושל אש ניתכו על פסק דינה של שופטת ביהמ”ש לעניינים מקומיים בירושלים, תמר בר-אשר צבן, בעניין הצגת החמץ “בפומבי”.

כך, למשל, שר הדתות יצחק כהן תוקף את ההחלטה באמירה כי “בית משפט שפוסק כך מצמיד אקדח לרקה של העם היהודי, ראוי לעשות לו ביעור חמץ“.

באשר לאקדח המוצמד לרקה, השר שאל אותו מאהוב-נפשו, אהרן ברק, וזה בסדר, כי מותר לאדם לשאול מחברו ציוד משומש במצב טוב, ובאשר ל”ביעור החמץ” שהוא מציע לבית המשפט – מזלו שהוא, השר יצחק כהן, אינו עורך-דין, כי אז היו מתריסין בפניו באיזה סגנון אדוני מדבר, והיו משעין אותו מהלשכה לצמיתות או לפחות לעשר שנים.

חה”כ זבולון אורלב (שם) דורש ממזוז לערער על פסק הדין כי “זו פגיעה אנושה בזהות היהודית”, ואילו חה”כ אופיר פינס (גם כן שם) גורס כי “חוק החמץ מזמן היה צריך לעבור מן העולם”.

כמובן שאני לא אנקוט עמדה בשאלה הפוליטית, ואני אפילו לא אכנס לשאלה אם פסק-הדין הוא “נכון”, או “לא נכון”, מבחינה משפטית.

אני אגע בשתי נקודות אשר איש, ככל הנראה לא נגע בהן, ואשר יש להן השלכה על השאלה איכן קבור הכלב.

כאשר מבקשים את התערבותו של המחוקק החילוני באכיפתן של נורמות דתיות באמצעות המשפט הפלילי, אפשר לדבר על התערבות-מקסימום והתערבות-מינימום. התערבות-המקסימום היא כאשר המחוקק החילוני מחייב את הפרט לקיים את מצוות הדת, גם ברשות-הרבים וגם בביתו-פנימה, ואילו התערבות-המינימום היא הימנעות מוחלטת מכל התערבות.

הכנסת, בחוקקה את “חוק החמץ”, בחרה בפשרה פוליטית, כפי שמקובל כאשר ישנם אילוצים פוליטיים, וכל צד מבקש למשוך את השמיכה אליו, אבל מבין שאם ימשוך חזק מדי, השמיכה תיקרע, והוא ימצא את עצמו עם הלשון בחוץ, רועד מקור.

הפשרה שהושגה בכנסת לא הרחיקה עד כדי התערבות במצפונו הדתי של הפרט, והסתפקה בהגנה על רגשותיו הדתיים של הזולת, הגנה אשר התבטאה באיסור להציג חמץ “בפומבי”. כמובן שגם בעניין ה”פומביות” יכולות להיות אפשרויות-מינימום ואפשרויות-מקסימום, אשר גם עליהן מתקיימת משיכת-השמיכה הנ”ל.

ומה עושים כאשר כל המתמודדים מבינים שאפשרויות-הפשרה מוצו – ופשרה אין? משאירים “עמימות”, “קצוות פתוחים” להכרעתו של בית המשפט בעתיד, כאשר כל צד צד מקווה שבית המשפט יפסוק לרוחו …

ומה אם בית המשפט, כאשר הדבר מגיע לפתחו, לא “מספק את הסחורה”. מתבכיינים.

מתבכיינים בימין כאשר בית המשפט דורך להם על היבלות הפוליטיות;

ומתבכיינים גם בשמאל כאשר בית המשפט דורך להם על היבלות הפוליטיות.

והפעם זה קרה אצל הדתיים. אלה שלא היו מוכנים ללכת עד הסוף, כולל פיצוצו של מו”מ קואליציוני. אלה אשר היו מוכנים לשים את מבטחם בשופטי-ארץ, אשר, ביום פקודה, איכזבו אותם.

ולי, הקטן, לא נותר אלא לחזור על המנטרה השחוקה שלי, הטובה גם לידידי בימין וגם לידידי בשמאל (רק במרכז אין לי חברים …): השופטים הם אותם השופטים, ואלה שאותם היללתם ושיבחתם אתמול – הם אלה אותם עליהם אתם מתבכיינים היום.

ומה אני רוצה לומר בזה?

שלשופט מותר לטעות, ומותר לו לפסוק בניגוד לדעתי, בניגוד לדעתך, בניגוד לדעתנו – ובלבד שיעשה את מלאכתו נאמנה, בחריצות, במקצועיות וביושר – כולל יושר אינטלקטואלי.

שלא יצפצף על בני אדם.

ובעניין הזה אני מכדרר בחזרה אל כל מבקריו של פסק-הדין בעניין החמץ: יכול להיות שיוגש עליו ערעור, ויכול להיות שהערעור אכן יתקבל.

ויכול גם להיות שהערעור לא יתקבל.

בכל מקרה נראה לי שתהיינה טענות. טענות על אקדחים לרקתה של היהדות וטענות על אקדחים לרקתה של הדמוקרטיה.

בכל מקרה צריך לזכור כי המדובר הוא בפרשנות של חוק חילוני, ולי נראה שכל תוצאה פרשנית שתתקבל תהייה לגיטימית, אבל בכל מקרה רצוי מאוד שהפוליטיקאים יקחו את האחריות על עצמם, ולא יגלגלו את האחריות לפתחם של השופטים.

כי לשופטים ישנם חטאים אמיתיים – ולא צריך להוסיף להם חטאים מדומים.

אבל השאלה שאני מפנה אל מבקריו של פסק-הדין: האם רק התוצאה שלו מקוממת אתכם, או שיש לכם טענות גם על האופן בו השופטת הגיעה אל התוצאה.

האם אתם טוענים שהיא התעלמה מטענותיה של התביעה?

האם היא הייתה מוטה פוליטית?

האם היא פזלה אל הוועדה לבחירת שופטים? אל התקשורת? אל ה”סמול”?

ואל תשאלו אותי שמחה, מה דעתך, כי לי יש עניין עם שופטים אשר מושחתותם כבר הוכחה, ולא עם פסיקה השנוייה במחלוקת פוליטית.

____________

עוד על פסק הדין בעניין החמץ:

אורי פז: פומביות החמץ מסכנת את אופי המדינה

דני רשף: הפסיקה