השופטת תמר בר-אשר צבן פסקה שמכולת, מסעדה ופיצרייה אינן בגדר “מקום פומבי”, ולכן מותר למכור בהן חמץ בפסח. וסביר להניח שבפסח 2008 יוצג החמץ ברחבי ישראל כפי שלא הוצג מראשית ימי המדינה.

קו ישר נמתח מפסיקת בג”ץ שהתירה ממכר חזיר באזורי תעשייה, לבין הידרדרות בתי המשפט בביטול החוקים המעניקים צביון יהודי לפרהסיה של ישראל, כמו איסור הצגת חמץ, סגירת מסעדות ובתי קולנוע בתשעה באב וביום השואה ואיסור גידול חזיר. הצעד הבא יביא כנראה לתחבורה ציבורית ומסחר חופשי בשבת. 

הפרשנות הצרה של השופטת להגדרת “פומבי” רחוקה מתכלית החוק ומהשכל הישר. וכי מה יעשה הנכנס לסופרמרקט כדי לקנות דברי חלב וביצים ואינו רוצה להיתקל בחמץ? מעבר לחוסר ההיגיון שבפסיקה, תכלית הוראת חוק החמץ היא כמובן התחשבות ברגשותיו של השומר על מצוות “בל ייראה” חמץ בפסח. החלטת השופטת חוטאת לתכלית זו.

מימוש אופי המדינה כיהודית ודמוקרטית, כנקבע במגילת העצמאות ובחוקי היסוד, היא סוגיה חשובה בדיון. במדינה יהודית יש שמירה על מאפיינים מסוימים, כשהמחוקק מקפיד שלא לכפות על הציבור הכללי הלכות דתיות כמות-שהן. מהשופט חיים כהן המנוח, הלוחם הבולט בכפייה דתית, למדנו שיש בכך למחוקק כמה מניעים: להפגין את חילוניות החוק, שלא לשים עצמו פוסק הלכות דתיות, ולקיים את עיקרון “חופש הדת”. כלומר, גם אם תמלא אחר הוראות חוקי המדינה, עדיין לא שמרת מצווה דתית.

אמנם שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הרשמיים ליהודים, אבל בין יום המנוחה הרשמי לבין שמירת שבת כהלכתה אין ולא כלום. לא זו בלבד שחוקי המדינה מאפשרים לכל אדם לחלל שבת כראות עיניו, אין גם דמיון בין שבת חולין לבין שבת קודש יהודית. גם חוק החזיר, הקובע איסור לגדל חזירים, מטרתו אמנם דתית-לאומית אך איסור התורה הוא לאכול חזיר. החוק מאפשר לאזרח לאכול בשר לבן כאוות נפשו. כך גם בחוק האוסר הצגת חמץ בפסח: איסור התורה הוא לאכול חמץ ועל הימצאות החמץ בבית. ואילו החוק אוסר רק הצגת חמץ למכירה בפומבי, ומבחינתו ניתן לאכול ולהחזיק חמץ בפסח.

מאחר שחוק החמץ נעדר מטרה דתית, הוא לא מהווה כפייה דתית, אלא נועד לשמר את הציבוריות היהודית. זכותו המלאה של כל אזרח במדינה לאגור לחם ופיתות בביתו. עם זאת, חובתו של עם לחיות על-פי תרבותו הלאומית לרבדיה כפי שעוצבה במהלך הדורות, שכן מסורת תרבותית של עם הולכת ומתעצבת במשך דורות רבים, ולא בדור אחד. זו מהותה של תרבות לאומית.

 דמותה של ישראל כמדינה יהודית מושתתת על התודעה ההיסטורית המשותפת, על שותפות הגורל ועל ערכים תרבותיים לאומיים. תשתית זו כוללת אימוץ סמלים לאומיים. איסור אכילת החמץ והימצאותו בפסח הוא אתוס יהודי-לאומי בעל משמעות בעיני העם היהודי בכללותו, ושורשיו שתולים בימיו הקדומים ביותר.

אותה מערכת רעיונות יהודית של אבותינו בנוגע לאי-הצגתו בפרהסיה ולאי-אכילתו של החמץ ושיתוף הפעולה במטרה לשמר את אורח החיים היהודי ואת חיי הרוח היהודים במשך מאות שנים של נדודים ורדיפות – אותו אתוס הוא חלק חשוב במארג של אתוס קולקטיבי אחד להתגדר בו ואמת-מידה אחת להישען עליה במדינת היהודים כיום.

המדינה היהודית מקיימת את האתוס היהודי, והוא מתבטא בין השאר בסמליה היהודים ובחגיה. ההיתר המשפטי להצגת חמץ בפסח הוא ויתור על אחד הסמלים המקיימים אותו. פומביות מכירת החמץ מסכנת את קיומה של ישראל כמדינת יהודית.

רוב הציבור היהודי בישראל שומר כשרות, גם אם אינו מקפיד בקלה כבחמורה. אוכלי החמץ הם מיעוט, ועל פי הסקרים חל גידול במספר הישראלים המקפידים לא לאכול חמץ בכל ימי הפסח. סביר להניח שמדובר בשינוי מגמה, המצביעה עד כמה שהפסיקה המשפטית מנותקת מהמציאות.

אורי פז, עורך וחוקר יהדות

למאמר המקורי

 ____________

עוד על פסק הדין בעניין החמץ:

שמחה ניר: רגשות דתיים, חוק חילוני והסדרים פוליטיים – על פסק-הדין בעניין החמץ

דני רשף: הפסיקה