שלום חברים,

בחודשים האחרונים אני מהלך קילומטרים ארוכים ברחובות העיר גם כדי לשמור על גזרה לאויסית אבל בעיקר כדי לתחזק את הנפש שהולכת והופכת מיום ליום ליותר בריאה. יש משהו מאד פיוטי ומאד מחמם להתעורר עם העיר, לפהק יחד איתה את הפיהוק הראשון, לעזור למוריקי הזבל להיפטר מיום אתמול, תענוג שעם הזמן הופך לממכר, ובענייני התמכרויות אני לא רע.

לתוך התענוג הזה נגזרת איזו רעה חולה שמסכנת את חיי בכל פעם שאני מחליט לעבור במעבר חציה.

רגע לפני שאני חוצה אני חובש כובע פלדה שחפ”ץ ונעלי צנחנים כי המלחמה על הזכות לעבור גורמת לחוסר שקט והתגייסות אמיתית לקרב, בכל פעם הקרב הוא לחיים ומוות.

זה נשמע ציני ודרמטי ואולי משעשע, אך התשובה היא לא, בלא רבתי.

לפני שבוע, קצת לפני רדת החשכה אני פוסע בשדרות רוטשילד, שדרות עם טעם ניו-יורקי שבדרך כלל הומה במיצגים חסרי שחר של כל מיני ארגונים מסחריים.

אני יורד למעבר חציה שמחבר את רחוב רוטשילד ורחוב יבנה והנה טס לעברי טקסי, אני באמצע המעבר והוא מתעקש לעבור, אני קולט את פרצופו הרצחני של הנהג משנן “אני אזיין את הגפן הזה הוא לא יעבור מתי שבא לו”, אני זורק את עצמי למדרכה ונעמד הלום קרב, אני מצליח לתקתק לתוך הנייד שלי את מספר האוטו ומנסה חזור לנשימה טבעית.

עכשיו יש שתי אופציות: או שאתן לדרמה לחלוף ואגיד לעצמי: “דביל, מה תרדוף עכשיו אחריו לחנך אותו?” או שאני עושה הכל להיכנס באמא שלו.

אנחנו כל הזמן חיים בחוסר דיסוננס בין לקבל את הדברים כמו שהם ולשתוק, לבין העובדה שאנחנו כועסים על עצמנו כי אנחנו לא עושים כלום.

החלטתי שאני לא מוותר, לא כי אני גיבור חסר מנוח, החלטתי לא לוותר למען הבת שלי, למעני ולמען כל מי שירצה.

תוך חצי שעה הצלחתי לאתר את הטלפון של בעל הטקסי דרך מספר הרכב שהספקתי לתקתק לתוך הנייד שלי.

אני מתקשר רק אחרי שנרגעתי ואני שואל אם אני יכול להזמין נסיעה.

הקול שנשמע מתוך השפופרת תואם את הפרצוף של הנהג, הוא שואל אותי מאיפה לקחת אותך? אני עונה לו משדרות רוטשילד פינת יבנה יש מעבר חציה אני אמתין לך ליד מעבר החציה.

10 דקות אני אצלך הוא עונה.

אני עומד עם הגב כדי שלא יזהה אותי, נעצרת לידי מונית אני נכנס למושב האחורי ומתיישב נמוך שלא יקלוט אותי במראה, לאן? שואל הנהג, לאיכילוב אני עונה לו. הוא מפעיל מונה ולא שם לב אלי.

במשך הנסיעה לא הוצאתי הגה, ניסיתי להסתיר את החזות שלי, שהיום זה טיפה יותר קל, מדי פעם הצצתי לבדוק שהוא לא מזהה אותי.

בכניסה לאיכילוב, הוא שואל אותי לאן באיכלוב ואני עונה לו לחדר מיון.

הוא עדיין לא מציץ במראה.

הוא נעצר מול הכניסה לחדר מיון.

אני מזדקף ומבקש ממנו לסובב את הראש אלי, הוא מסתכל ולא מאמין, הוא ממש בהלם. הוא מנסה לתחבר איזה משפט ואז אני אומר לו בשיא השקט, תשמע טוב יה בן זונה…

מהמקום שלקחת אותי עד הנה, זאת הדרך שהיה צריך לעשות האמבולנס כשאני שוכב בתוכו מפורק ושבור ומנסים להנשים אותי אחרי שכמעט דרסת אותי על מעבר החצייה, כאן בתוך חדר המיון הזה הייתי שוכב עכשיו אולי ללא רוח חיים, כי אתה החלטת שאתה תנהל את העניינים ואף בן זונה לא יעבור במעבר חציה כי אתה עכשיו עובר, כי אתה המנהל הכל יכול על הכביש, כאן במקום הזה היית מחרב את החיים שלי ואת החיים של אישתי ושל הבת שלי כי אתה לא מספיק רגיש ולא מספיק חכם להבין את זה, אתה הרעה החולה שבגללה הכל נראה פה כמו שנראה… 

הוא הסתכל עלי קפוא ומבוייש ולא ידע מה להגיד, פניו הלבינו, זיעה כיסתה את פרצופו…

הגשתי לו שטר של 50 שקל ועזבתי את המונית.

כשהתרחקתי הוא עוד עמד שם, אולי ירד לרשע הזה איזה אסימון ומהיום הוא כן ייתן לנו לעבור באופן יותר שקט במעבר חצייה …מי יודע.

שבת שלום

אייל גפן