אליקים רובינשטיין בר המזל

האם מישהו מסוגל לתאר מה היה מתרחש, אילו הסתבר בעת משחק כדורגל שאשת השופט היא הסמנכ”ל בקבוצה המובילה?

יש לו מזל לאליקים רובינשטיין, שהוא אינו שופט ספורט – היכן שכללי האתיקה הם מחמירים, אלא שופט בבית משפט עליון – היכן שנקבע שהשופטים פטורים מכללי אתיקה. העובדה היא, שהאיש לא היסס לשפוט בין הציבור למדינה, בעת שבפניו הופיעו פרקליטים מפרקליטות המדינה העובדים עם אשתו מרים או כפופים לה, בהיותה משנה לפרקליט המדינה.

שוב נזכיר כי מי שקבע שהשופטים פטורים מציות לכללי אתיקה, הוא כידוע הנשיא ברק בשנת 2000. כך הוא השיב לעיתונאי יואב יצחק, שדרש למנוע מהשופט תיאודור אור לדון בתיק פרומדיקו, הואיל והמייצג בתיק הוא מחבריו הקרובים ביותר. יצחק עתר לבג”ץ ופסק-הדין שנכתב על ידי השופטת דורנר, תמך בדעתו של ברק בהסכמת השופטים מצא וקדמי (בג”ץ 1622/00), אלא שהמחוקק התקומם.

בעקבות פסק-הדין, תוקן חוק בתי משפט ונוספו לו כללי מניעות ישיבה בדין. בנוסף, הוחלט כי ייכתבו כללי אתיקה לשופטים ועם פרסומם הם יחייבו על פי החוק. כללי האתיקה קיבלו תוקף חוקי ביום 5.6.07, כאשר הם פורסמו בקובץ התקנות 6591, אך גם מאז לא הכל ברור, כי מסתבר שהחיים וגם השופטים חזקים יותר.

תלונת אתיקה על השופט רובינשטיין

למרות החוק המפורש, השופטים ממשיכים ומתעלמים מכללי האתיקה. דהיינו, אם פעם הם היו סרבני אתיקה, הרי שהיום הם עברייני אתיקה. נחזור למשל לשופט רובינשטיין. פרסום הכללים ברשומות, לא מנע בעדו לדון למחרת הפרסום במספר בג”צים, כשבפניו הופיעו פרקליטים העובדים עם אשתו (או כפופים לה), בניגוד לכלל 15(ב) לכללי האתיקה.

ביום 10.6.07, פניתי בתלונת אתיקה על השופט רובינשטיין אל שר המשפטים, שהוא הקובל על פי סעיף 18(א)(5) לחוק בתי המשפט. בתלונה, ציינתי שבעבר, כיו”ר עמותת נפגעי מס רכוש, הרביתי להופיע בבג”ץ. שם נתקלתי בתופעות חמורות ביותר באופן ניהול הדיונים הנובעות לדעתי מסימביוזה מוחלטת בין שופטים לפרקליטים, ומדובר בתלונה בעלת חשיבות ציבורית. בתלונה אף פירטתי כי יתכנו קשיים להעמיד שופט עליון לדין משמעתי, הואיל והחוק קבע שבמותב של בית הדין המשמעתי, יכהן רוב של שופטים עליונים, דהיינו חבריו להרכב של הנקבל.

סיימתי בהבעת דיעה שאין זה מכובד להעמיד לדין משמעתי שופט עליון, ואהיה מוכן להסיר את התלונה, אם תוצג בפני דרך חליפית, שתבטיח לעותר מעמד שווה למעמד של פרקליט; תוקם רשות לחקירת תלונות נגד פרקליטים; יוטל על פרקליטים להציג תצהירים; תבוצע פעולה יסודית למניעת ניגודי העניינים שבין שופטים לפרקליטים, כך שעותר יוכל ליהנות משיפוט נייטראלי וללא משוא פנים, גם אם הדבר כולל העברת פרקליטים מתפקידם הנוכחי לתפקידים אחרים.

תמהני כמה מהקוראים סוברים בעת קריאת שורות אלה שמדובר בדרישות שאינן מתקבלות על הדעת.

התלונה נשלחה להתייחסות הנציבה, ש”חייבת” לרובינשטיין

חלפו מספר ימים ומלשכת השר השיבוני שהתלונה הופנתה להתייחסות נציבת תלונות הציבור על שופטים, וראיתי בכך בעייה. זו כמובן זכותו של השר לפנות אל כל מי שהוא מוצא לנכון, אך במקרה זה, מי שלא יודע, שטרסברג-כהן “חייבת” את משרתה לרובינשטיין, ופניתי אל יועץ השר לפרוש בפניו את האירועים.

אשוב ואזכיר אותם בקצרה. בשעתו, עוד בטרם התמנתה שטרסברג-כהן לנציבה, פניתי בהשגה אל שר המשפטים טומי לפיד, הנשיא ברק והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, והפניתי את תשומת לבם שקיימת מניעות חוקית למנותה. הסיבה היא כי בחוק נכתב בפירוש: “מי שכשיר להתמנות שופט של בית המשפט העליון כשיר להתמנות נציב תלונות הציבור על שופטים”. והואיל והמועמדת עברה את גיל 70, אין אפשרות למנותה לשופטת עליונה ואף לא לנציבה, אך מסתבר שהשלושה מצאו מוצא.

במכתב משותף של שלושתם נעניתי כי “גם מי שעבר את גיל 70, יכול ויענה אחר הדרישה של כשיר להתמנות שופט של בית משפט עליון וממילא כשיר להתמנות נציב תלונות הציבור על שופטים“, דהיינו בוטלה מגבלת הגיל. אם מתעורר חשש אצל קורא כלשהו אוכל להרגיעו. שטרסברג-כהן לא תוכל להתמנות שוב לשופטת עליונה לאחר שתסיים את תפקידה כנציבה. לא מפאת הגיל, כי סיכמנו כבר שזה לא מהווה מכשול. בחוק קיים סעיף האומר “מי שהיה נציב לא יתמנה לשופט”, אם כי בחוק לא נאמר מאומה כיצד נוהגים אם הנציב כיהן באופן לא חוקי.

הצעתי איפה במכתבי אל יועץ השר, שעקב הנסיבות, ראוי היה להפנות את התלונה על רובינשטיין להתייחסות אל גורם נייטראלי, שאף אינו ממערכת המשפט, אלא שכמה מפתיע… הצעתי לא התקבלה.

משרד המשפטים הודיע על פרישת מרים רובינשטיין

ביום 15.8.07, הודיעה לי הנציבה שתלונתי על רובינשטיין נדחית, וכי התלונה אינה אלא טענת פסלות כלפי שופט בתיקים שבהם איני צד. כל מי שמנהל מאבקים ציבוריים צריך להיות מורגל ומוכן לתשובות שהן טיוח ומריחה מסוג זה ועברתי איפה לשלב הבא.

ביום 27.8.07, שלחתי לשר המשפטים מכתב וביקשתי להבין מדוע הנציבה עונה בשמו. טענתי בפניו שהנציבה מדריכה את השופטים כיצד להפר את כללי האתיקה, ויש בכך הפרת אמון מצד בעלת תפקיד. לא הסתפקתי ושלחתי את המכתב גם אל הנשיאה ביניש ואל השופט רובינשטיין. למכתבי צירפתי טיוטת קומוניקאט והתרעתי שהוא יופץ על ידי לבאי בית המשפט העליון.

איני יודע מה התרחש מאז, אך אני מניח שבמערכת הבינו שאיני מתלוצץ. באמצע אוקטובר 2007 פרסם משרד המשפטים ידיעה ולפיה עו”דית אורית סון (נכדתו של שמעון אגרנט ז”ל, לשעבר נשיא בית המשפט העליון), החליפה את מרים רובינשטיין, מבלי להבהיר במילה בודדת את נסיבות התפטרותה, ולכך נוספה התפתחות חדשה.

תוך כתיבת שורות אלה, התפרסמה ביום 24.3.08 ידיעה ששר המשפטים ופרקליט המדינה מינו את הפרקליטה חיה זנדברג להחליף את אורית סון. העובדה שסון כיהנה חמישה חודשים בלבד מעלה השערה מעניינת. הייתכן שסון התמנתה כמחליפה זמנית למרים רובינשטיין, עד לאיתור מחליפה קבועה? למרות שבטוחני שדובר משרד המשפטים ישיב לי תשובת אמת, החלטתי להשאיר זאת כ”תהייה” ולא לפנות אליו.

דוח נציבת התלונות על הציבור

כאשר פורסם באמצע אוקטובר 2007 שמרים רובינשטיין עזבה את הפרקליטות, הנחתי כמעט בוודאות שזו תוצאה של המהלך שלי, ובכל זאת לא עשיתי מכך מטעמים ואף לא פרסמתי את הדבר. אז מדוע עכשיו כן?

בימים אלה פרסמה שטרסברג-כהן את הדוח שלה לשנת 2007 ומצאתי בו פרטים מקוממים ביותר בייחס לכל הפרשה, וסברתי שחשוב להביא את המידע הזה לידיעת הציבור.

שטרסברג-כהן תיארה את התלונה שלי כבוטה ומשתלחת, וזו שיטה מקובלת ליצור דה-לגיטימציה נגד המלין; כנציבת תלונות, ושופטת בדימוס שבנה ובעלה הם עורכי-דין, היא לא נמנעה מלבדוק תלונה על ניגודי עניינים הנובעים מקשר בין שופט ובני משפחתו; היא גוננה על שופט ואשתו שהפרו באופן חמור את כללי האתיקה ויש בכך חשש לכאורה להפרת אמונים; ולבסוף, במסגרת מאמציה להצדיק את הפרת כללי האתיקה, השתמשה בדוגמאות מבישות בחומרתן ובלתי רלוונטיות והציגה מידע חלקי ומגמתי.

שטרסברג-כהן תיארה את הפרשה בעמ’ 137 בדוח הנציבה לשנת 2007, בסעיף “12.4 ניגוד עניינים, משוא פנים או מראית פני ליקויים אלה” בתת סעיף “(ב3) טענות בדבר ניגוד עניינים במקרים בהם מי ממשרדו של עורך-דין שהוא בן משפחה של שופט מופיע אצל אותו שופט”.

נבחן איפה פיסקה אחר פיסקה מה כתבה הנציבה אודות העניין וננתח את הדברים.

הנציבה: “כלל 15 (ב) (7) לכללי אתיקה שיפוטית, התשס”ז-2007 קובע כי “שופט לא ישב בדין ביודעו… כי בן משפחה של השופט הוא עורך-דין, שותף או שכיר, במשרד עורכי-דין המייצג בעל דין”. במהלך שנת 2007 הוגשה לנציבות תלונה על-ידי מי שלא היה צד להתדיינות ונטען בה כי פרקליטים מופיעים בפני שופט שבן משפחתו ממונה עליהם בפרקליטות.”

לא אמת! כאמור, התלונה כלל לא הוגשה לנציבות. לרשימת התעלומות שטרם נמצא להן מענה כגון היתה או לא היתה אטלנטיס? האם יש או אין גלגול נשמות וכו’, נצרף גם את השאלה כיצד תלונה שנשלחה אל הקובל שהוא שר המשפטים, מופיעה בדוח נציבת תלונות הציבור על השופטים. הלאה!!

הנציבה: “בהקשר זה יצויין, כי בערעור על החלטת פסלות, שנדחה, נקבע כי לא בכל מקרה בו קיימת קרבה משפחתית כלשהי למי ממשרדו של בא כוחו של צד תקום עילת פסלות [ע”א 4071/05, זרייק נ’ עודה, תק-על 2005(2) 2472].”

אתם מבינים כיצד בחרה הנציבה להציג את הדברים? לקשר בין מרים ואליקים רובינשטיין, היא מתייחסת כ”קרבה משפחתית כלשהי”. הגדרה זו, אינה אלא רק התחלה רכה, לאופן שבו ממשיכה שטרסברג-כהן לטפל בסוגייה.

דיני פסלות שופט, ספר שאינו מעודכן

בהמשך היא מקנה לכל עבירת האתיקה הזו תחושה קלילה ואוורירית שאין בכך מאומה. שזה מותר. שהרי כך וכך אמרו בפסק-דין כזה וכזה. בהמשך, היא גם מציינת שהיא נסמכת על ספר מסויים הדן בפסלות שופטים, אלא שהיא אינה מספרת שהספר אינו מעודכן ואינו מותאם לשינויים בחקיקה, ושאמנם יש בספר מספר דוגמאות, אך היא בחרה בדוגמאות חלקיות ומגמתיות בלבד.

מדובר בספר “דיני פסלות שופט” שכתב רשם בית המשפט העליון ד”ר יגאל מרזל. הספר התפרסם ביוני 2006, כלומר שנה לפני שהתפרסמו ברשומות כללי האתיקה המחייבים על פי החוק, ופסקי הדין שבספר, אינם רלוונטיים לחקיקה הקיימת.

למשל, בפרק הרלוונטי שבספר נכתב: “העובדה, כי עורך-דין מסוים עובד באותו המשרד בו עובד בן משפחה של השופט… אינה מקימה עילת פסלות.” אלא שכיום בא החוק ואומר ברחל בתך הקטנה “כן מקימה עילת פסלות” ובמלים המדוייקות: “שופט לא ישב בדין ביודעו… כי בן משפחה של השופט הוא עורך-דין, שותף או שכיר, במשרד עורכי-דין המייצג בעל דין”. דהיינו קביעה חד-משמעית. אין פקפוקים ומריחות.

שיא חדש של ביניש. דנה בערעור שלתוצאותיו השלכות עליה ועל בתה

זאת ועוד!! הבה נבחן באיזו דוגמא מזעזעת משתמש כותב הספר ואת מה הלכה הנציבה להציג בפרשת רובינשטיין ורובינשטיין.

בערעור המוזכר בציטוט, ע”א 4071/05, אדם בשם ד”ר זרייק, גילה לאחר שניתן פסק-דין בעניינו, כי שבועיים לפני מתן פסק-הדין התקיימו אירוסין בין בתו של השופט ובין עורך-דין מהמשרד שייצג את יריבו. לפי שמות השופט, עורכי-הדין ובעלי הדין, ברור שהם כולם מהמגזר הערבי, ומיותר לפרט מהי המשמעות של אירוסין במגזר זה.

בהסתמך על מידע זה ועל הסעיף בחוק המתייחס למניעות מישיבה בדין, דרש זרייק את פסילת בית המשפט ופסק-הדין ואת ניהולו מחדש של הדיון במותב אחר, אך דרישתו נדחתה והוא ערער לעליון.

ביום 31.5.05, בהיותה עדיין שופטת, ביניש שפטה בערעור ורק המחשבה על כך פשוט אינה נתפסת. יש לזכור שבאותה תקופה, עבדה בפרקליטות המדינה בתה, דניאלה ביניש, ובפני השופטת הופיעו בקביעות חבריה לעבודה של בתה. אין כל ספק ספיקא, שלסוגייה זו היו השלכות ישירות ביותר על ביניש השופטת ובתה הפרקליטה. ביניש, שלא נמנעה כמתחייב מלדון בערעור, דחתה אותו ואף חייבה את המערער ב- 7,000 ₪ להוצאות.

יודגש שביניש דנה בערעור כשופטת יחידה דהיינו, אף לא היו מי שיתנגדו לפסק-הדין שלה. ביניש היתה מודעת היטב לכללי האתיקה, שאמנם טרם קיבלו תוקף חוקי, אך היו בגדר כללים מנחים. בשנת 2004, הנשיא ברק פרסם טיוטת כללי אתיקה, שהוכנה על ידי ועדת שופטים וביניהם ביניש. כלל 15(ב)(7) מופיע גם בטיוטה וגם בכללים שהיא עצמה פרסמה כנשיאה בשנה שעברה, ושקיבלו תוקף חוקי.

עתה משמש פסק-הדין להמחיש כיצד להתמודד עם חשש למשוא פנים כאשר מעורבים בני משפחת השופט/ת.

כדי למנוע ספיקות, פניתי אל ביניש בשאילתא: “מדוע לא נמנעת מלדון בתיק, למרות שלתוצאות הדיון היו השלכות ישירות עלייך ועל בתך?” לקח מספר ימים, עד שהודיעוני בעל פה מדוברות בתי המשפט, שביניש מסרבת להשיב.

דוגמאות חלקיות ומגמתיות בדוח הנציבה

למרות שבספר של מרזל מוצגות בעמ’ 252 בזו אחר זו שתי דוגמאות בעניין פסלות שופט – האחת מסוג “אין פסילה” והשנייה מסוג “יש פסילה”, הנציבה הציגה רק את הדוגמא הראשונה.

וכך נכתב בספר לגבי הדוגמא שלא הוזכרה בדוח הנציבה: “אולם במקרה אחר בעל דמיון מסויים לנדון, הוחלט לבסוף כי קיימת עילת פסילה [ע”א 6332/05 ולדהורן נ’ נרקיס]”. יצויין שהערעור אינו מתייחס לעורך-דין העובד עם קרוב משפחה, אלא עם חבר קרוב של השופטת.

במקרה זה הנשיא ברק פסל את השופטת וכתב בפסק-הדין: “אין משמעות הדברים, כידוע, כי קיים משוא פנים בפועל, אלא, חשש ממשי למשוא פנים”.

יודגש שללא יוצא מהכלל, בכל החוקים, כללי האתיקה וכיוצ”ב, כך מתייחסים לסוגייה. לא צריך להוכיח משוא פנים בפועל, אלא די בחשש למשוא פנים. את הנקודה הזו, בפרשת רובינשטיין, הנציבה השמיטה. נמשיך איפה לפיסקה הבאה, שמא שם תימצא נקודת אור? אך לא להאמין מה היא כתבה שם. נפלו השמיים!!

הנציבה פועלת להתעלם מכללי האתיקה כשבני המשפחה הם מהפרקליטות!

הנציבה: “במישור העקרוני נאמר במקום אחר, כי “הבחינה היא נסיבתית בעיקרה. יש ליתן משקל לסוג המשרד בו מדובר… ככל שמדובר בגוף ציבורי, שאינו מפיק הכנסה כלכלית ישירה לעובדים בו מן הייצוג הקונקרטי, כך קטן החשש כי שופט ייטה פנים בשל עבודתו של קרוב משפחתו, או של עורך-דין אחר הקרוב לו ‘קרבה ממשית אחרת’, באותו משרד” [י’ מרזל דיני פסלות שופט (2006) 252]”

מה הנציבה מנסה לעשות? להוביל מהלך שיפטור מכללי האתיקה שופטים שבני משפחותיהם עובדים בפרקליטות? הרי “כך כתוב בספר” אומרת הנציבה, לא?!

כאמור מדובר בספר “דיני פסלות שופט” שכתב ד”ר יגאל מרזל, שופט שלום ורשם בית משפט עליון, ויש בכך מידה לא מבוטלת של סוריאליזם.  פסלות שופט היא בדרך כלל, כאשר קיים חשש הנוגע לנייטראליות שלו, ומנסים לברר, האם קיימת לכך נוסחה כלשהי. במסגרת הלבטים, פונים לבחון מה כתוב בספרות המקצועית. אלא שכאן מגיעה השאלה, האם מי שכתב את הספר כיצד לאתר שופט נייטראלי הוא נייטראלי בעצמו, וכמה אפשר לסמוך על הדוגמאות שהוא מציג ועל דברי הקישור והפרשנות שהוא מוסיף?

ד”ר יגאל מרזל, נולד ב- 16.5.72. כלומר, כאשר ביוני 2006 הספר ראה אור, הוא היה בסך הכל בן 34. את חייו המקצועיים הוא החל כמתמחה בגיל 24 אצל הנשיא ברק והמשיך לאחר מכן כעוזרו המשפטי. בשנת 2004 התמנה לרשם בית המשפט העליון ומאז הוא שם. אין ספק שמדובר במי שהתפתחותו וחייו המקצועיים עברו עליו במעוז הנפוטיזם החמור ביותר בישראל. יותר מכך! הוא חלק מקבוצת השופטים בעליון ואף תלוי בה ומיותר לשאול, האם הוא יהיה מסוגל בכלל להתייחס לנושא באופן נייטראלי ומאוזן? האם נניח הוא יעז לתקוף בספרו תופעות של ניגודי עניינים חמורים במערכת המשפט שבהם מעורבים שופטים עליונים? האם הוא יעז לבקר באופן נוקב פסקי דין… כמו של ביניש למשל, המשמשת בספרו כדוגמא לאופן טיפול בניגוד עניינים?

דאגתי העמיקה, במיוחד כאשר נודע לי שהנשיא ברק כתב את המבוא לספר ובין השאר הוא אמר “לפנינו הטוב שבספרים המוקדשים לדיני פסילה בספרות המערבית”.

כדי להבין את כוונת הדברים, הבה נעיין בפיסקה המלאה שכתב מרזל, ובה הוא מביע את דעתו, שאפשר להקל בייחס אל שופטים שבני משפחותיהם בפרקליטות, וכך הדברים נראים:

“בהקשר זה אנו סבורים כי הבחינה היא נסיבתית בעיקרה. יש ליתן משקל לסוג המשרד בו מדובר – אם מדובר בגוף ציבורי ממשלתי, כמו פרקליטות מחוז או פרקליטות המדינה, או במשרד פרטי. ככל שמדובר בגוף ציבורי, שאינו מפיק הכנסה כלכלית ישירה לעובדים בו מן הייצוג הקונקרטי, כך קטן החשש כי השופט ייטה פנים בשל עבודתו של קרוב משפחתו, או של עורך-דין אחר הקרוב לו ‘קירבה ממשית אחרת’ באותו משרד. ממילא אין עילה לפסילה אוטומטית של השופט. גם אם מדובר במשרד פרטי של עורכי-דין, יש לבחון אם קרוב המשפחה של השופט או מקורב אחר לו היה מעורב בתיק זה, אם לאו; אם עוסק הוא בתיקים אלו כלל ועיקר ואם יש קשר בין שכר הטרחה בתיק לבין הכנסותיו של אותו קרוב משפחה או המקורב, ונסיבות נוספות העשויות לשפוך אור על מידת הקשר שבין העניין הנדון לבין השופט.”

גם מרזל מסרב להבהיר את דבריו

שש שאלות שיש בהן להמחיש את טיבה של התיאורייה נשלחו אל מרזל לתגובה. מרזל אישר שקיבל את השאלות, אך בדומה לביניש, אף הוא סרב להגיב:

א.       האם הדברים בפיסקה האחרונה נכתבו על ידך?

ב.       האם כאשר מדובר בבני משפחה, הכסף יותר משמעותי מאשר נניח קידום, הצלחה, יחסי מין, יחסי גומלין בבחינת שלח לחמך וכיוצ”ב, ובעצם, מה חזק יותר מאשר קשר משפחתי?

ג.        האם נועצת באיש מדעי ההתנהגות או במומחה לתורת המשחקים בטרם נכתבו דברים אלה?

ד.       כתבת “כך קטן החשש”. האם הכוונה היא שאפשר להתעלם לחלוטין מחשש למשוא פנים? האם קיים מצב שבין בני משפחה ניתן להגיע לכך?

ה.      בחוק העונשין בסעיפים 290-295 שעניינם עבירת השוחד, נאמר “לית נפקא מינה…”. כיצד זה מתיישב עם הקביעה ש”כך קטן החשש כי שופט ייטה פנים בשל עבודתו של קרוב משפחתו”?

ו.         האם בספרך נדון מצב הדומה למצבו של השופט רובינשטיין, שבפניו הופיעו פרקליטים העובדים עם אשתו או אף כפופים לה? אם כן, מה אומר הספר?

אם שטרסברג-כהן ומרזל ירצו שאציג להם מקרים ובהם שופטים, או עורכי-דין מהשירות הציבורי שיקרו, הפלילו, שיבשו ראיות והליכי משפט, העלימו מידע, הטעו וכיוצ”ב, למרות שלא היו מעורבים במעשיהם שיקולים כלכליים, הם רק צריכים לבקש.

עיינתי בסך הכל בשלושה עמודים (251-253) מספרו של מרזל שאליהם מתייחסים ציטוטי הנציבה. החלטתי שקראתי מספיק וחבל לי על האנרגיה להמשיך ולהפוך דפים.

ונעבור למלות הסיום של הנציבה בפרשת רובינשטיין ומוטב היה שהן לא היו נאמרות:

הנציבה: “התלונה נדחתה על הסף, הן משום שמקומן של הטענות בבקשת פסלות, הן משום שכללה אמירות כוללניות ובלתי מסויימות והן משום שנוסחה בלשון בוטה ומשתלחת.

עם זאת מצאה הנציבות לברר את הנסיבות לאשורן והוברר, כי השופט נמנע מלשבת בדין בתיקים שבהם טיפל בן המשפחה וכי בן המשפחה עמד בפני סיום עבודתו בפרקליטות (תיק 719/07).”

הבנתם?! התלונה שלא נשלחה לנציבה, גם נדחתה על הסף וגם נתבררה, אך זהו עדיין איין ואפס לעומת הטענה שההחלטה לדחות את התלונה נבעה בין השאר, מכך שהיא נוסחה בלשון בוטה ומשתלחת.

נתחיל בהרהור. אם הנוסח היווה את אחת הסיבות לדחות את התלונה על הסף, מן הסתם מזכותי היתה לדעת זאת, אלא שתשובת הנציבה אלי מוצגת באתר שלי. מדוע אין בה מלה ורמז על בוטות והשתלחות? את התשובה לשאלה, ראוי להותיר להבנת הקוראים.

הייתכן שבעצם, התלונה אינה בוטה ומשתלחת והיא סתם כתבה כך בדוח? שטרסברג? כהן?! מי אני שאקבע? התלונה ששלחתי אל שר המשפטים מוצגת באתר שלי מאז יוני 2007 והקוראים מוזמנים לעיין בה, לפחות כדי להסיק מסקנות. האם הנציבה צודקת, או שמא מדובר במעשה… איך לומר, לא נאות?! ובכלל, מטעמי חשש למשוא פנים, כדאי היה שהנציבה תימנע מבדיקת תלונה של אדם שיש לו טענות לחוקיות המינוי שלה.

כך או אחרת, נניח אפילו שהמלין פונה בנוסח בוטה ולשון מלאת גידופים. מה יעשה אזרח שבעל תפקיד חוסם אותו ואין לו אלטרנטיבה? ובעצם, יתכן שהמלין הפגוע אינו אדם כה נאור כמו החברים של הנציבה, והוא כותב את התלונה בסערת רגשות. מה רוצה הנציבה? שהקורבן יעבור לדום וישיר את ההמנון בעת שהוא שופך את חמתו, טענותיו וזעמו על הנייר ומלין על העוול שנגרם לו? מדוע למשל אינה מסייעת למלין הבוטה לנסח את דבריו באופן נאות, במקום לדחות אותו?

ובאשר לטענה שמרים רובינשטיין עמדה בפני סיום עבודתה… מערכת המשפט היתה מיטיבה לעשות אילו במקום לנסות ולגונן על פגיעה כה חמורה בכללי האתיקה, היתה מודיעה ברבים, שבעקבות החלת כללי האתיקה בחוק, אשת השופט מצאה לנכון לעזוב את תפקידה.

סיכום דברים

·          בלי אשליות רבותי. כך נראה פסק-דין טיפוסי בבג”ץ, במיוחד כשיש בו לשופטים עניין מיוחד.

·          “מה אתה רוצה?”, אמר לי ידיד עורך-דין, “הרי יש כל כך הרבה שופטים ועורכי-דין, האם בכלל אפשר למנוע ניגודי עניינים?” ובכן, יש שיטות ודרכים הלקוחות מתורת אבטחת איכות ואמינות להקטין את ניגודי העניינים באופן משמעותי, ועדיין להמשיך.

·          דפנה ברלינר, בתה של השופטת דבורה ברלינר, עובדת בפרקליטות המדינה ומופיעה בקביעות בפני שופטי בית המשפט העליון. השופטת ברלינר מועמדת לכהונת שופטת עליונה. פניתי בהשגה ואיני מתרשם שלמישהו אכפת, במיוחד לא לחברי הכנסת, שאמורים לייצג את הציבור.

·          לא קראתי את שאר הפרקים בדוח הנציבה ותלונותיה על הציבור. אני מניח שפרט להערותי על פרשנותה בפרשת רובינשטיין, הכל בדוח אמין ותקין, בדומה לשאר הפרקים בספר של מרזל, שהוא כאמור הטוב שבספרות המערבית.

·          ושאלה צינית לסיום! יש המעריכים ששטרסברג-כהן תקבל את אות אביר איכות השלטון בעוד שנתיים ויש בעוד ארבע שנים. על מה כדאי להמר?

למאמר המקורי, באתר הכותב

אתר הכותב: http://azriel.co.il  כתובת מייל: azriel@zahav.net.il

________________________

הכותב הוא מהנדס תעשיה וניהול, לוביסט ויועץ לאסטרטגית הסברה ומאבקים ציבוריים, יו”ר נפגעי מס רכוש (נמ”ר)