איך שופט “עובר דירה”?

השופטת נוגה אוהד, המוכרת כמינוי פוליטי כושל, קודמה לביהמ”ש המחוזי, על אפו וחמתו של נשיא ביהמ”ש העליון דאז, אהרן ברק. ברק עצמו לא היה היחיד בדעתו עליה, ועובדה היא שבמשך שלוש וחצי שנותיה בביהמ”ש המחוזי, ת”א (אשר תחום סמכותו היה מחוזות תל-אביב והמרכז), לא נתנו לה הממונים עליה יותר מאשר את ערעורי-התעבורה (יחד עם כל מיני בקשות שונות, שוליות).

כך יצא שהשופטת הזאת שמעה את כל ערעורי התעבורה של מחוזות ת”א והמרכז, שהם, כמותית, רוב ערעורי התעבורה של מדינת ישראל, למרות שעד קידומה לביהמ”ש המחוזי היא, ככל הנראה, לא ניהלה אפילו תיק תעבורה אחד – לא כעורכת-דין ולא כשופטת. זאת, מן הסתם הייתה הפיסגה הפיטרית שלה.

מדוע “זכתה” היא לדון בכל הערעורים האלה לבדה?

משום שהם לא הצריכו יותר משופט אחד, ומשום שענייני התעבורה נחשבים ככבשה השחורה של המשפט בארצנו, ואף שופט לא ישוש להתחלק בעבודה הזאת, הנחשבת כנחותה בעיני השופטים.

ומה עושים כאשר חונכים בימ”ש מחוזי חדש, ואותה שופטת רוצה לעבור אליו, כי זה קל”ב? אומרים לה או-קיי, בתנאי שתקחי אתך את האשפה – ערעורי התעבורה שדנת בהם כאן.

איך עושים את זה? קובעים כי ערעורי התעבורה של מחוז תל-אביב יידונו גם הם במחוז המרכז, ואם לא די בכך – מתקנים ומוסיפים כי ערעורים כאלה, אשר הוגשו למחוזי ת”א לפני הקמתו של ביהמ”ש המחוזי החדה אבל טרם נשמעו טענות הצדדים לגופן – גם הם יועברו למחוזי החדש – הכל בשביל כבוד השופטת נוגה אוהד, כדי לאפשר לה לעבוד קל”ב, כדי למלא לה את יום העבודה, וכדי לשחרר שופטים אחרים לעשות דברים שנוגה עצמה לא יודעת לעשותם, או ש”המערכת” חושבת שהיא לא יודעת לעשותם.

על כך דיברנו לא מעט:

·           השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל; זיוף הפרוטוקול – גרוע מפרשת השופטת הילה כהן!

·           ביהמ”ש המחוזי זרנוגה גימ”ל, זה קל”ב

·           משרד המשפטים מציע: חוק נוגה אוהד

·           חוק נוגה אוהד (ב): מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מאשר מהמקפצה

·           חוק נוגה אוהד (ג): איך הדרגים המקצועיים במשרד המשפטים הכשילו את השר דניאל פרידמן

·       חוק נוגה אוהד (ד) האם מנהל בתי המשפט משה גל שיקר במצח נחושה לועדת החוקה, חוק ומשפט, או הפר במצח נחושה את התחייבותו לפניה?

כעת הגיע הזמן גם ל”עיבוד הנתונים”, וכאן נטפל בחלק מהם.

האם התרגיל הזה נעשה כהוראת-מעבר עבור השופטת המסויימת הזאת?

כן, אבל לא מהמקפצה, וכדי להסוות את זה נקבעו ההוראות האלה “לעולמי עלמיא”: לא עד שהיא תסיים את “תורנות התעבורה” שלה, ולא עד שהיא תגיע לגיל הפרישה – בשנת 2017, דהיינו אחרי עשר שנים מהתרגיל הזה – אלא, כאמור, לעולם-ועד.

האם הדרגים ה”מקצועיים”, אלה אשר קיבלו מהשר דניאל פרידמן יד חופשית, וכאות-תודה על כך הכשילוהו הכשל, בכלל חשבו על השאלה הזאת? אם הם אכן חשבו על כך, כנראה שהם לא הניחו את הבעייה לפתחו של הדרג המדיני – כפי שצריכים היו לעשות. יותר סביר להניח הוא שאם הם בכלל חשבו על כך, הם אמרו לעצמם: אם יהיה צורך להחזיר את המצב לקדמותו, אנחנו – או מי שיבוא אחרינו – נניח על שולחנו של השר שיהיה אז, לחתימתו, צו חדש המתקן את הצו הקודם, וכיוון שצווים כאלה אינם נעשים בחקיקה של הכנסת, אלא בדרך של צווים “טכניים”, הנעשים ע”י השר, הדבר יעבור בשקט יחסי (כמו שעבר כל התרגיל הזה, אלמלא הבג”ץ ושאר האירועים אשר יפורטו להלן).

אבל, הוסיפו ה”דרגים” האלה ואמרו לעצמם – אם בכלל אמרו: אם תהיה ביקורת ציבורית על הפליפ-פלופ הזה, תמיד נוכל לומר שההסדר המקורי היה, “למעשה”, רק “הוראת-מעבר”, או “הוראת-שעה”, וכעת, משפג הצורך בו אנחנו מחזירים את המצב לקדמותו …

אלא שבתרגיל המשומן הזה משהו השתבש: הוגשה עתירה לבג”ץ, והבג”ץ קבע שכל ה”תרגיל” הזה, של הקמת בימ”ש מחוזי במחוז פלוני, והסמכתו לדון בעניינים השייכים למחוז אחר נעשה ללא סמכות.

ומה עושים כאשר רוצים בכל-זאת להגן על ה”בייבי”?

הולכים לכנסת ומבקשים “לעגן בחוק” את התרגיל הזה, אלא שכאן באו דורית ביניש ושות’, ואמרו רגע-רגע: מה פתאום ששר המשפטים יעביר תיקים מבית משפט אחד למשנהו, כאשר הסמכות הזאת הוקנתה בחוק לנשיא ביהמ”ש העליון? זו פגיעה של הרשות המבצעת בעצמאותה של הרשות השופטת!

נו, כאשר אפילו עניין טכני כזה מצית מחדש את מצת ביניש-פרידמן, הרי זו הזדמנות לשנס מתניים, ולהראות לכל העולם מיהו זה אשר לובש את המכנסיים במערכת המשפט.

בסוף הגיעו הצדדים לידי פשרה – פשרה עילגת ונלעגת, הייתי אומר – והתוצאה הייתה תיקון “כללי” לחוק, אשר משמעותו, באופן כללי – ואל תתפסו אותי במילה, כי לענייננו זה לא משנה – היא שאם יוקם עוד בימ”ש מחוזי, השר יוכל (“לאחר התייעצות עם נשיא ביהמ”ש העליון”) לעכב העברתם מביהמ”ש המקורי לביהמ”ש החדש של תיקים אשר לפי החלוקה הרגילה הם בסמכותו של ביהמ”ש החדש, מנהל בתי המשפט יוכל להעביר תיקים מסוגים מסויימים מביהמ”ש המקורי לביהמ”ש החדש, והסמכות של נשיא(ת) ביהמ”ש העליון להעביר תיקים ספציפיים מחוז למחוז תישאר כשהייתה מאז שנת תשי”ז–1957.

בדומה להסדר בעניין הקמתם של בתיהמ”ש המחוזיים נקבע בתיקון הזה גם הסדר דומה באשר להקמתם של בתי משפט שלום חדשים.

ועוד נקבע כי כל ההסדרים האלה יהיו תקפים רק לתקופת-מעבר שייקבע השר, אבל לכל היותר למשך שלוש שנים …

ואחרון-אחרון: נקבע בחוק “תשריר” להסדרים שנפסלו בבג”ץ (בכך, כשלעצמו, אין שום פסול).

האם כל זה היה נחוץ? האם כל זה היה כדאי?

ספק אם יוקם ב-100 השנים הקרובות בימ”ש מחוזי נוסף, כך שהחוק הזה לא נתן לנו דבר, וגם אם יוקם – מי שינהל אז את העניינים יסדיר אותם לפי הבנתו, ואם ימצא לנכון – יוסיף עוד תיקון לחוק בתי המשפט.

הרי גם מנהל בתי המשפט, השופט משה גל עצמו, בהופעתו (אותה כבר אזכרנו) בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אמר כהאי לישנא:

“אני מניח שבתי משפט מחוזיים נוספים לא יוקמו בחמישים השנים הקרובות, כך שאנו די מדברים בנושא תיאורטי”.

והשאלה היא מדוע צריך לדון ולדוש כל כך הרבה בנושא שהוא “די תיאורטי”.

באשר לבתי משפט השלום – כאלה הוקמו עשרות מאז פרוץ המדינה, ויוקמו עוד רבים. בעיות כאלה לא התעוררו מעולם, אין שום סיבה שתתעוררנה בעתיד, ואם תתעוררנה – ניתן יהיה לפתרן באופן “מקומי”.

באשר ל”תשריר” – את זה ממילא קיבלו בבג”ץ (אשר נתן להם “הנחה”, למרות אי-החוקיות שמצא, אך זה עניין לדיון נפרד).

ובקיצור: הרבה מהומה, על לא-מאומה.

לא רואים ממטר

בפרשה הזאת הסתבר כי מה שקרוי “הדרגים המקצועיים” במשרד המשפטים לא רואים ממטר, לא “טאקטית” ובוודאי שלא “איסטרטגית”.

כאשר הם המציאו את הרעיון שערעורי התעבורה על ביהמ”ש לתעבורה בתל-אביב יישמעו במחוז אחר – איך הם לא חשבו על כך שזה לא יעבור בבג”ץ?

כאשר הם חטפו בבג”ץ את הזאפטה, אבל קיבלו, כאמור, הנחה לפיה מה שכבר נעשה יישאר, בשביל מה הם הלכו להליכי החקיקה המיותרים האלה?

וכאשר הם הלכו להליכי החקיקה – איך הם לא צפו שדורית ביניש ושות’ יקפצו על רגליהם האחוריות, בטענה השגרתית שלהם שהוא “מפורר את מערכת המשפט”, שהוא “פוגע בעצמאותה של הרשות השופטת”, ומה לא?

ואיך הם לא צפו שהשר שלהם ייצא מזה חבול ומרוט, ומכל תאוותו רק עצם יבשה בידו?

ובמלים אחרות: כאשר הם עשו את הצעד הראשון בסאגה הזאת, האם הם ראו את קצה הדרך, והאם הם הבינו שהם גוררים את שר המשפטים, דניאל פרידמן, אל מה שהוגדר כ”הוויכוח השולי ביותר והקטנוני בין שר המשפטים דניאל פרידמן לנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש“?

צינור של דם

אחת האגדות הרווחות על המהנדס הישראלי המצוי אומרת שאם תתן לו לתכנן צינור שיזרים דם מנמל חיפה לנמל אילת, הוא יעשה עבודה מקצועית לתפארה, אבל ייזהר מלשאול שאלות.

גם המהנדסים של משרד המשפטים, וכך הווה גם כאן, נזהרו מלשאול שאלות.

 כתבו לנו