הוויכוח על ת”ש נתניהו בלונדון עלול להיות ויכוח אינסופי: מצד אחד בנימין נתניהו עשה דוברות למדינה והרי עבודה טובה צריכה להיות משולמת טוב (במיוחד כשמישהו אחר משלם), מצד שני לא יפה לנקר עיניים, מצד שלישי הוא מוכרח לשמור על פסונה בפני אורחים רמי מעלה ומצד רביעי דווקא בזמן המלחמה, כדי לשדר תחושת חירום, לא יזיק לוותר על “בורבון” לטובת “כרמל מזרחי”.

כל מלה של כל צד – אמת לאמיתה; המסקנה תוסק אך ורק על פי טעמו האישי הסובייקטיבי של כל אחד. לכן אני אפילו לא ניסיתי לגבש דעה סופית משלי בעניין; אני אוהב למצוא בפרשיות כאלו את הטיפה האחת המשקפת את הים. רביב דרוקר שדיבר בגל”צ ביום הגשת תביעת הדיבה, סיפק לי את הטיפה הזאת.

קודם רואיין דוברו של נתניהו אופיר אקוניס, רביב דרוקר דיבר אחריו ופתח את דבריו בהערה עוקצנית אם כי מבודחת מעט, על משך הזמן שיריבו דיבר: 22 דקות! היות ובכל בדיחה יש רק חלק מבדיחה, אני מוצא כאן הזדמנות לשלות מהזיכרון פרשיות נשכחות הקשורות בבנימין נתניהו, שיש להם מכנה משותף  – המחשבים.

המחשבים שלא קרסו

בבחירות הפנימיות בליכוד בשנת 99′ נעשה שימוש מיוחד במחשבים. ברחבי הארץ נפרשו מעל שמונים רשתות מחשבים עם מסכי מגע, רשת לכל אתר הצבעה. הפתקיות בוטלו. המצביעים נכנסו אל מאחורי הפרגוד ובלחיצת אצבע על המסך בחרו רשימה לכנסת. תוצאות ההצבעה נאספו בבסיס נתונים על הדיסק הקשיח. התכנית הייתה לאסוף בתום ההצבעה את הנתונים מכול אתרים דרך קווי התקשורת, לאחד אותם, לעבד ולתת את התוצאה הסופית תוך שעה משעת סגירת הקלפיות.

באותה התקופה אני עבדתי בחברה, שביצעה את הפרויקט, “מלם מערכות”. לא הייתי מועסק בפרויקט עצמו, אבל הייתי מספיק קרוב לאלה שהיו שם כדי לדעת מה התרחש. המבצעים עשו את אחת הטעויות הנפוצות בעולם ההיי-טק: לא זיהו את החוליה הטכנולוגית החלשה.

ההצבעה עצמה, בעזרת מסכי מגע הצליחה מעל ומעבר, ביבי הסתובב בשעות הערב במטה הליכוד בין המחשבים כחתן יום הולדת. ניסה להרשים, כמו שעושה כל פוליטיקאי בתקופת בחירות. כל היום זה העסק עבד חלק עד שבסוף קרה משהו לא נעים.

בשנת 1999 החיבור לאינטרנט ממתנ”ס עין-כוסמת יכול היה להיעשות רק בקו טלפון אטי, בתנאי שלא ינתקו לכם אותו בדיוק בשעה 22:00, כי הסתבר שהוא נשכר רק לשעות ההצבעה. היו מקומות שמהם לא הצליחו להקים את הקשר ועובדי “מלם” הסיעו את הדיסקים למטה בתל-אביב בטיסה נמוכה. תוצאת האמת הייתה מוכנה בשעות הקטנות של הבוקר, יו”ר ועדת הבחירות כתב איגרת תודה ל”מלם”.

הפוליטרוקים המשדרים והכותבים עטו על המציאה כמו להקת טורפי נבלות. באותו לילה ויום למחרת וימים רבים לאחר מכן, צווחו כלי התקשורת באלף גרונות וחזרו וליקקו מכל הצדדים את הססמה החדשה: “מערכת המחשבים של הליכוד קרסה!” בדמיונם של האזרחים הצטיירו תמונות אפוקליפטיות של הפרויקט שבנימין נתניהו הוביל אותו והנה באה הקריסה ורק רכיבי הסיליקון העשנים פזורים על הרצפה…

שתי מלים: בול שיט. מערכת המחשבים לא הייתה של הליכוד והיא לא קרסה. לספק השירות הייתה תקלה, התגברו עליה, תוצאות האמת איחרו אמנם במספר שעות, אך הם הגיעו ושום אסון לא קרה. הרעיון של ביבי להרשים את הבוחרים על ידי cutting edge of technology לא היה דוגמה למסע הבחירות כפי שאני הייתי רוצה שזה יתנהל, אבל הטקסטים השקריים, שהוקראו ברדיו וטלוויזיה, היו אחת השעות המגעילות ביותר של התקשורת הישראלית.

במפלגת העבודה נערכו בחירות ממוחשבות ימים מעטים לאחר מכן. שם הצביעו עם כרטיסים מנוקבים, מראש הנמיכו ציפיות לגבי קצב ההגעה של תוצאות האמת והכל עבר חלק.

גם זיוף התוצאות במחשבים על ידי אנשי אהוד ברק עבר חלק. כתוצאה מהזיוף, ניצחונו של אדיסו מסלה נלקח ממנו לטובת סופיה לנדבר. התקשורת והמשטרה טאטאו את הכל אל מתחת לשטיח.

המחשבים שלא נפרצו

עם פרוץ בחירות-99′ נשכרו עבור לאהוד ברק שני יועצי בחירות מארה”ב. זמן לא רב לאחר פרסום של תצלומיהם ושמותיהם בישראל, פרצה בקול תרועה רמה ידיעה דרמטית: משרדם של היועצים בארה”ב נפרץ בלילה ונגנבו ממנו קבצים המכילים מידע רגיש אודות מסע הבחירות של אהוד ברק.

אז עדיין יחסית מעט אנשים הפנימו, שקובץ זה רצף של “אפסים” ו”אחדים” על מדיה מגנטית. היכן היו הקבצים? האם דיסקטים עם המידע הרגיש הושארו על השולחנות בלילה? האם הפורצים הביאו איתם מחשב נייד והעתיקו את הקבצים? (הפעולה הזאת לא משאירה עקבות.) האם הפורצים הוציאו דיסקים קשיחים מהמחשבים של היועצים?

באוויר התפשט ריח של מהדורה ישראלית לפרשת “ווטרגייט”. התקשורת המשיכה מספר ימים ללעוס את סיפור הפריצה ולשדר תמונות השוטרים האמריקניים מזירת המשרד, בלי למסור נתונים חיוניים. ברם, לפתע פתאום – הכל נגמר ונשכח. “ווטרגייט” כחול-לבן נמג באוויר צח כאילו לא היה.

האם ירד למישהו האסימון, שפרשת “ווטרגייט” מפוברקת יכלה לעשות בדיוק אותו דבר כמו האמתית, אבל בכיוון ההפוך? אולי אפילו מישהו טפח לעצמו עם כף יד על המצח: רגע, אנחנו עלולים להסתבך עם החוק בארה”ב, בגין העסקת שווא של המשטרה!

האם מישהו בצוות ברק שילם בראשו על כך? ולבסוף, הלא מישהו כאן היה אמור להתנצל בפני ציבור הבוחרים, בפני הליכוד ובפני בנימין נתניהו בגין ההחשדה הכוזבת?

בעתונות הנושא ירד מסדר היום, כאילו יד נעלמה הורידה שאלטר, איש לא העז לחקור מי היה אחראי על מתן אור ירוק לרעיון המטומטם. מדהים, אבל במדינה הזאת סקופים, שיכולים להיות שווים פרס פוליצר, פשוט מתגלגלים ברחוב ואין מתכופף ואין מרים. הם עסוקים מעל הראש באש”ל של בני הזוג נתניהו.

 בסיפורים האלה מזמן עטפו דגים והכל נשכח. דבר אחד נשאר: ההתניה הפאבלובית שהוחדרה למוח. ברגע ששמו של נתניהו נדלק באורות ניאון, חלק מהציבור שולח קדימה טרפים ומזיל ריר שחור מזווית הפה, חלק אחר, מתוך תגבה מותנית נגדית, פורץ במחיאות כפיים סוערות, אבל יכולת שפיטה שקולה אבדה מזמן.

באווירה הזאת, תמונתו של רביב דרוקר יושב ליד הרדיו ומודד את דקות הראיון עם אופיר אקוניס אינה מעוררת אלא גיחוך מר.