תמצית הפרקים הקודמים

את השופטת נוגה אוהד אנחנו מכירים עוד מתלונתה של ש”מ: השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל; זיוף הפרוטוקול – גרוע מפרשת השופטת הילה כהן!

לימים, כאשר הוקם בפתח תקוה בית המשפט המחוזי למחוז המרכז, וערעורי התעבורה של מחוז תל-אביב הועברו לאותו בית משפט, זה לא הריח לי טוב. זה הריח לי כמו נסיון לפתור בעייה נקודתית שיש למערכת המשפט עם שופטת מסויימת – אותה נוגה אוהד – אשר נכפתה על “המערכת”, וזו אינה יודעת מה לעשות איתה.

כיוון שהדבר הזה, כאמור, לא הריח לי טוב, בדיתי מדמיוני החולני את המאמר ביהמ”ש המחוזי זרנוגה גימ”ל, זה קל”ב – עדיין ללא כל תשתית עובדתית, כי מערכת המשפט לא ששה לחלוק עם הציבור את האמת לאשורה.

במחלקת החקיקה של משרד המשפטים החליטו, ככל הנראה, לעשות מהמאמר הזה פלייטון – וכך נולד חוק נוגה אוהד, עליו הגבתי תחת הכותרת משרד המשפטים מציע: חוק נוגה אוהד, בהמשך, לקראת החקיקה בכנסת, הופיע מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, וכך אמר שם (ההדגשות, כמובן, לא במקור):

מצד שני, יש הסעיף השני. למשל, תעבורה – משרד התחבורה רוצה בצדק מבחינתו שדיוני התעבורה יהיו יעילים יותר ואפקטיביים יותר. הוספו לנו עשרה שופטי תעבורה, וכשקיבלתי אותם הצבתי שמונה בבתי משפט לתעבורה והחלטתי שניים לשים בערכאת ערעור, כי אין טעם שבית משפט לתעבורה ידון בהם ואחר כך התיקים יתעכבו בערכאת הערעור. התחייבתי שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה, כל המסה תעבור אליהם ולא תתפזר בין השופטים, תהיה גם קוהורנטיות של הפסיקה. בערך שופט אחד מספיק למה שהיה בבית משפט מחוזי בתל אביב. כשפוצל, היה צריך עוד שני שופטים, החלטנו שעדיף שכל התעבורה יתרכז אצל אותו שופט שעבר למרכז ולכן נקבע שתעבורה יידונו במרכז. יש פה שיקולים של שירות לציבור ויעילות. לא יעיל שיהיה תעבורה גם בתל אביב וגם במרכז.

ה”שופט” היה, כמובן שופטת מסויימת מאוד – נוגה אוהד, ועל ההטעייה שהטעה מנהל בתי המשפט, השופט גל, עמדתי במאמר חוק נוגה אוהד (ב): מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מאשר מהמקפצה, בו הראיתי כיצד מנהל בתי המשפט בא לועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, ומאשר את התיזה שלי.

אבל בכך לא נגמרה ההטעייה, ובהמשך, תחת הכותרת חוק נוגה אוהד (ג): איך הדרגים המקצועיים במשרד המשפטים הכשילו את השר דניאל פרידמן, ראינו איך הנהלת בתי המשפט “מכרה” את השקרים שלה לאנשי משרד המשפטים, אלה הקרויים “הדרגים המקצועיים” (משהו בדומה ל”נערי האוצר” במשרד האוצר), ודרכם – אל השר עצמו.

כך תיארתי את הדבר (שם):

ושאלת ה-64,000 דולר: האם אנשי הנהלת בתי המשפט גילו לאנשי משרד המשפטים את האמת על הבעייה הפרסונאלית הזאת, ושני הצדדים סגרו את העניין “בקריצה”, או שהם רימו את אנשי משרד המשפטים עד הסוף?

 ובחזרה אל השר פרידמן: כיוון שמבחינת האחריות המיניסטריאלית גם הנהלת בתי המשפט היא יחידה במסגרת משרד המשפטים – ובתור שכזו היא כפופה לשר, ולא לנשיא(ת) ביהמ”ש העליון, אפשר בהחלט לומר לשר דניאל פרידמן: הדרגים המקצועיים שלך רימו אותך, סובבו אותך בכחש, הכשילו אותך, וסיבכו אותך בויכוח מטופש, שולי, קטנוני ומיותר עם נשיאת בית המשפט העליון, ממנו יצאת בעור-שיניך, בפשרה נלעגת אשר לא הוסיפה כבוד – לא לה ולא לך.

נחזור אל דבריו של מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עליהם אמרתי:

נניח שהשופט גל הוא כבד-לשון וקשה-התנסחות, ושבאמירה “צריך עוד שני שופטים” הכוונה הייתה “צריך היה לחלק את העבודה שעשה שופט אחד בין שני שופטים אשר יעשו, כל אחד מהם, רק חלק מהעבודה – האחד במחוזי ת”א, והשני במחוזי מרכז, ולכל אחד מהם לא תהיה תעסוקה מלאה בערעורי התעבורה (ויהיה צורך לתת לו גם תיקים אחרים).

והקשיתי:

נשאלת השאלה מה החידוש בדבר? ואיך נהגו כל השנים, עד שהשופטת נוגה אוהד קודמה למחוזי בזכות קשריו הפוליטיים של בנה עם חה”כ דליה איציק – למגינת ליבו של הנשיא, אהרן ברק?

ואיך נוהגים בבתיהמ”ש המחוזיים האחרים עד היום?

וגם עניתי:

שופט אשר זה עתה התמנה, והיומן שלו עדיין מלא “חלונות”, אומרים לו בוא, בינתיים, תהיה “חוטב-עצים ושואב-מים לכל העדה”, תעשה קצת תורנות ערעורי תעבורה, עד שהיומן שלך יתמלא, או עד שיבוא שופט חדש עם חלונות ביומן, או שופט אשר עומד לפני פרישה, וכיוון שאי אפשר לתת לו תיקים “רגילים” גם ביומן שלו נפתחים חלונות אותם אפשר למלא בערעורי-תעבורה.

והקשיתי עוד:

ומה עם האיכות? מה עם ניסיון קודם בתחום הזה?

ועניתי:

לאף אחד לא אכפת. שופטים שלא ניהלו תיק-תעבורה אחד בחייהם – לא כתובעים, לא כסניגורים ולא כשופטי ערכאה ראשונה – יושבים כערכאת-ערעור על שופטי תעבורה מקצועיים!

והוספתי:

התהליך הזה היווה עליית-מדרגה בהזנייה של משפט-התעבורה, אשר הייתה קיימת מאז המציאו את שופט-התעבורה, (ראו במיוחד כאן, תחת הכותרת “כיצד זה התחיל”), אבל תפסה תאוצה נוספת מאז שחה”כ אברהם פורז העביר חוק לפיו ערעורי תעבורה יהיו נידונים בפני דן יחיד, במקום בפני שלושה שופטים.

כמובא לעיל, מנהל בתי המשפט הסביר את עצמו:

… והחלטתי שניים (שופטים לערעורי-תעבורה בכל הארץ, כנגד שמונת השופטים שהוספו לכל בתי המשפט לתעבורה, כערכאה ראשונה – ש’ נ’) לשים בערכאת ערעור … התחייבתי שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה, כל המסה תעבור אליהם ולא תתפזר בין השופטים, תהיה גם קוהרנטיות של הפסיקה. … יש פה שיקולים של שירות לציבור ויעילות. לא יעיל שיהיה תעבורה גם בתל אביב וגם במרכז.

אבל בדברים האלה לא הייתה רק “התחייבות”, אלא גם הצגת-דברים עובדתית – הצגה עובדתית שקרית, עליה אמרתי (ההדגשות לא כבמקור):

כאשר השופט גל אמר את הדברים האלה בוועדת החוקה (ביום 4.2.2008), “אותו שופט שעבר למרכז” (נוגה אוהד) כבר הצליחה לגלגל את העבודה המאוסה הזאת – חטיבת-עצים ושאיבת-מים לכל העדה – לשני שופטים חדשים (לפחות), שגם הם, בעגלה ובזמן קריב, יגלגלו אותה הלאה, וזה אומר שבעת אמירת הדברים מי שאמר אותם ידע שהם אינם נכונים …

וגם פירשנתי:

וזה מאיר פן נוסף בטרגדיית ההזנייה של משפט התעבורה: לוקחים שופט חדש, שאין לו שום מושג – ולו קלוש ביותר – בענייני תעבורה, נותנים לו להתגלח על הזקן שלנו, וכאשר הוא כבר מתחיל להבין משהו בתחום הזה, מקדמים אותו לתיקים “רגילים”, ואנחנו מקבלים עוד טאבולה-רזה – וחוזר חלילה.

ולמטרה הזאת כל “המערכת” הייתה מוכנה להתבזות, עד כדי העלמתן – גם מוועדת החוקה, חוק ומשפט, וגם מהבג”ץ – של עובדות שאין חשובות מהן.

ובהמשך – באספקלריא של הזמן בו נאמרו דבריו של השופט גל – אמרתי:

כשהוקם ביהמ”ש המחוזי בפתח-תקוה, היא (נוגה אוהד) כבר הייתה למעלה משלוש שנים על כס “מלכת התעבורה” של המדינה;

אין, ולא היה שום סיכוי, שהשופטת הזאת הייתה מוכנה להמשיך בערעורי-התעבורה לאורך ימים, וברור היה כל הזמן שהיא לא תחמיץ שום הזדמנות להעביר את לפיד-התעבורה המפוקפק הזה לשופט אחר, זוטר ממנה – כפי שאמנם הווה.

הדמיון שלי לא היה מספיק חולני

אבל התברר שהדמיון החולני שלי לא היה מספיק חולני, כי כיום – פחות מחודשיים אחרי ה”התחייבתי” בפני הכנסת – ערעורי התעבורה בביהמ”ש המחוזי מרכז כבר לא נשמעים “בפני אותו שופט” – דבר אשר, כשלעצמו, לא מבטיח איכות, אבל מבטיח לפחות “קוהרנטיות של הפסיקה”, כלשונו המבטיחה של השופט גל – אלא בפני חמישה (!) שופטים, לפחות, כולם זוטרים מנוגה אוהד:

• השופט מנחם פינקלשטיין – מונה לביהמ”ש המחוזי בחודש מאי 2005;

• השופט יעקב אברהם – קודם לביהמ”ש המחוזי בחודש ינואר 2006;

• השופט אחיקם סטולר – קודם לביהמ”ש המחוזי בחודש יוני 2007;

• השופטת רות לורך – קודמה לביהמ”ש המחוזי בחודש פברואר 2008;

• השופט מאיר יפרח – שופט-בפועל.

ועל כך, כזכור, אמר השופט משה גל, נשיא בית משפט מחוזי, מנהל בתי המשפט:

התחייבתי שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה, כל המסה תעבור אליהם ולא תתפזר בין השופטים, תהיה גם קוהרנטיות של הפסיקה. … החלטנו שעדיף שכל (ערעורי – ש’ נ’) התעבורה יתרכז אצל אותו שופט …

“ידונו רק בתעבורה”?!

האם אותם חמישה שופטי ביהמ”ש המחוזי מרכז “ידונו רק בתעבורה”, כפי ה”התחייבתי” של השופט גל?

כדי שזה יהיה נכון צריכה להתקיים אחת משתי האפשרויות:

האחת –      שכמות ערעורי התעבורה במחוזי מרכז תהיה פי חמש מזו שהייתה בבית המשפט המחוזי תל-אביב, כאשר זה דן בערעורי התעבורה של מחוז ת”א ומחוז המרכז גם-יחד (ובמונחים מתימטיים: מרכז = (ת”א + מרכז) 5 x);

והשנייה –   שכל אחד מהשופטים יעבוד שעה ביום, אולי פחות, וביתרת הזמן הוא יצוד זבובים (כיוון שאחת מהם היא אישה, נמנעתי מלהשתמש במטאפורה אחרת).

כיוון ששתי האפשרויות הן ברמת הסתברות נמוכה יחסית, מתבקשת המסקנה: כבוד השופט, בהופיעו בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שיקר במצח נחושה, או הפר במצח נחושה את ההתחייבות עליה הוא הצהיר בפניה – או גם-וגם.

וכיוון שכבוד השופט לא דיבר בשם עצמו, אלא כמנהל בתי המשפט, דהינו בשם מערכת המשפט כולה, המסקנה עגומה עוד יותר: מערכת המשפט כולה שיקרה לכנסת במצח נחושה, או הפרה במצח נחושה את ההתחייבות עליה היא הצהירה – או גם-וגם.

___________

הערה:    כיוון שהמאמר הקודם אשר נגע לשופט גל, השני בסדרה, נמסר לו לתגובה מוקדמת, לפני פרסומו, והוא לא טרח להגיב, לא בעצמו ולא באמצעות הדוברת, לא מצאתי לנכון לפנות אליו שוב.

___________

השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל; זיוף הפרוטוקול – גרוע מפרשת השופטת הילה כהן!

ביהמ”ש המחוזי זרנוגה גימ”ל, זה קל”ב

משרד המשפטים מציע: חוק נוגה אוהד

חוק נוגה אוהד (ב): מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מאשר מהמקפצה

חוק נוגה אוהד (ג): איך הדרגים המקצועיים במשרד המשפטים הכשילו את השר דניאל פרידמן