טיבט

אילו היה כאן מצב דברים נורמלי, ישראל הייתה חייבת לשאת את לפיד המאבק העולמי נגד הדיכוי הסיני בטיבט. מה לנו יותר קרוב מעם קטן הנאבק על חירותו נגד ענק עריץ חסר מעצורים מוסריים, שהרי העם היהודי היה לא אחת במצב דומה, של מי שנאנק תחת עול הדיכוי, האפליה והגזענות, ואך טבעי שמשעה שהשיג את חירותו יתייצב בחזית הקדמית של מי שתומכים בעמים קטנים המבקשים להשתחרר מכיבוש.

מסע הדמים האחרון של השלטון הקומוניסטי בסין נגד הטיבטים, מוצא את ישראל בוגדת ביעודה וניצבת מול הטיבטים.

ישראל היא בהיבטים מסוימים התאום הסיני במזרח התיכון. מדינה כובשת ומדכאת עם קטן, העם הפלסטיני, מוצצת את לשדו, הורגת וטובחת בו חדשות לבקרים, ומנסה לשנות את המצב הדמוגרפי באמצעות תנועת מתנחלים. סין הצליחה במובן זה יותר, שהרי כוח האדם העומד לרשות הדיקטטורה הסינית הוא כמעט לא מוגבל. בנוסף למסע הדיכוי התרבותי והלאומי של סין נגד טיבט – המספר המדויק

של טבח טיבטים אינו ידוע, יש הערכות בסדרי גודל של מאות אלפים – העבירה סין מתנחלים סינים לטיבט ומספרם עולה כיום על מספר הטיבטים המקוריים.

זהו גם החלום הרטוב של הדיקטטורה הישראלית בשטחים הכבושים, לגבור דמוגרפית על הפלסטינים בשתי דרכים: גירוש והזרמת מתנחלים.

אין פלא שבמצב דברים זה לא זו בלבד שישראל לא תומכת בטיבטים, אלא מייצאת לסין הקומוניסטית ציוד צבאי מתוחכם במיליארדי דולרים, שבוודאי חלק ממנו מופנה גם לדיכוי העם הטיבטי.

יש לישראל ניסיון בכגון אלה עוד מימי יצוא נשק לדיקטטורה הפשיסטית של הגנרלים בארגנטינה בשנות ה-70 של המאה ה-20. ישראל ממשיכה לייצא נשק למשטרי דיכוי רבים.

לפני ימים ספורים התקיימה הפגנה נגד דיכוי הטיבטים מול שגרירות סין בתל-אביב (בן יהודה 222). כחבר אמנסטי אינטרנשיונל, אך טבעי שהשתתפתי בה. זו הייתה הפגנה מאד ייחודית, ליד הישראלים שהשתתפו בה, הייתה קבוצה של טיבטים הנמצאים בישראל, והם היו הגורם הדומיננטי בהפגנה.

גרונם ניחר מזעקות המחאה נגד ההרג ושפיכות הדמים.

בין המפגינים הישראלים היו שוחרי זכויות אדם אמיתיים שמשמיעים את קולם גם נגד הפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל.

טיבט מהווה מפלט נוח לישראלים שלא תראו במאבקים נגד הכיבוש והדיכוי הישראלים. הם בבחינת שוחרי זכויות אדם בערבון מוגבל, כל עוד נושא המאבק הינו רחוק מישראל.

אחד כזה הוא השחקן ושדרן הטלביזיה דליק ווליניץ, שנראה בהפגנה לזמן קצר (התראיין בטלביזיה ונעלם). הוא מגלם תופעה בישראל של אנשי שם שמוכנים להשמיע קול מחאה על דיכוי, אפליה וגזענות באזורי עולם שונים, ואילו כאן, היכן שדברים חמורים לאין ערוך מתרחשים בשטחים הכבושים על ידי הכובש הישראלי, קולם נדם. כזו היא גם השחקנית והבדרנית אורנה בנאי. לאחרונה היא נראתה בטלביזיה מפגינה מול עיריית אשקלון, וזועקת עד צרידות נגד הרג כלבים מידי הווטרינר העירוני.

אין ספק, זו הפגנה ראויה, אבל בכל זאת, לא רחוק מאשקלון נהרגו מידי ישראל 120 פלסטינים, ביניהם תינוקות, ילדים ונשים, ואורנה בנאי לא הפגינה. אז נכון שהפלסטינים אינם כלבים שפעילי “תנו לחיות לחיות” מתייצבים להגנתם, אבל אני מקווה שאורנה בנאי לא תכעס עלי, אם אומר שראוי להפגין גם נגד הריגתם של ילדים פלסטינים, שחייהם נלקחים לא באמצעות זריקות הרדמה אלא בטילים ותותחים.

התסמונת הזו של ישראלים בעלי שם עם יומרה של אנשי רוח, סופרים, פרופסורים, ציירים, נגנים, זמרים, פסלים ושחקנים אשר מסובבים את ראשם אל מול זוועות הכיבוש הישראלי, מטרידה ומזכירה יותר משטר נוסח סין מאשר מדינה דמוקרטית.  

ביי ביי פולגת

מפעל הטקסטיל פולגת בקריית גת עומד להיסגר. בעלי המפעל, לאחר שסחטו ממנו את הרווח המקסימלי, החליטו כי הוא לא כדאי יותר, והחליטו לנעול את השערים. 300 הפועלים נזרקים החוצה. מי שתומך במשטר קפיטליסטי, בוודאי יאמר, אלו החיים. מה שלא מרוויח ייזרק לאשפה. אין סיבה שבעלים פרטיים יסבסדו מפעל שאינו מרוויח. והם צודקים. זה טבעו של הקפיטליזם שהוא אכזר וחסר סנטימנטים. החלשים נזרקים לגורלם.

יש מדינות קפיטליסטיות שמנסות לרכך מעט את האכזריות באמצעות מדינת רווחה במקרה הטוב, או גופי סעד וגמ”חים במקרה היותר גרוע, אבל אלה לא משנים את הליבה של הקפיטליזם בדמות עבודת אלילי הרווח. זהו עגל הזהב ואין בלתו.

סגירת המפעל לוותה בכתבות חמלה לרוב של התקשורת עם דגש על “סיפורים אנושיים” מלווים בקצת רכילות, כמו האמא של הזמרת נינט הנמנית עם המפוטרים, כמו זוגות שהכירו תוך כדי עבודה במפעל, אולם כל מדורי הכלכלה של העיתונות הקפיטליסטית צעדו בסך בקול אחד: אין מנוס מהסגירה, זהו אילוץ כלכלי. גם העובדים נשמעו כמי שהשלימו עם הגזירה, שהרי גם הם “מבינים”, כך מפמפמים להם מכל עבר, שמשכורות הדחק שלהם גבוהות מדיי, שבירדן יותר זול לייצר, ולכן אין מנוס מהשלכתם אל הרחוב.

חלקם הגדול של המפוטרים נידון מכאן ואילך לחיי בטלה מתסכלים, מי יקבל לעבודה פועלים בגיל ארבעים או חמישים שהכשרתם המקצועית מאד מצומצמת, בעיקר לאור המציאות המדכדכת לפיה גם מי שהינם בעלי כישורים יותר מגוונים ואיכותיים, מתקשים למצוא עבודה אם עברו את גיל ה-40. זהו הקפיטליזם: אכזר מכל אכזר.

האם זה חייב להיות כך? בוודאי שלא. בדיוק כאן נכנס לתמונה הסוציאליזם, שמציע פתרון לחוליים האלה. במשטר הסוציאליסטי הזכות לעבודה ולפרנסה היא מזכויות היסוד של האדם. אין פירוש הדבר שבמשטר סוציאליסטי לא יסגרו מפעל אם הוא כושל או הפסיק למלא יעדים חברתיים נחוצים. אלא שבמשטר סוציאליסטי לא סוגרים מפעל בטרם נמצאה אלטרנטיבה לעבודה אחרת, כי כאמור, זו זכות יסוד: הזכות לעבודה ולפרנסה מכובדת. המדינה הסוציאליסטית לא תאפשר זריקת אדם לרחוב, אין חיה כזו.

אבל, ועל כך בוכה הנביא, הפועלים יורים לעצמם ברגל. הם חוזרים ובוחרים במדכאיהם. תבדקו מה הצביעו בקרית גת ותמצאו שהרוב הצביע בעד מפלגות ימניות ודתיות המשמרות את הקפיטליזם, התומכות בבעלי הון שזורקים את עובדיהם ככלי אין חפץ.

למציאות זו סיבות רבות, ולא האחרונה שבהן השם הרע שיצא לסוציאליזם בגלל המציאות של ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה במאה הקודמת, המהווה נשק יעיל להפחדת עובדים, בבחינת “זה מה שאתם רוצים שישלחו אתכם לגולאגים”? מסע הפחדה זה ניתן לניטרל אילו היה מתנהל דיאלוג בין הפועלים לבין סוציאליסטים שיסבירו כי אין סוציאליזם  אמיתי ללא דמוקרטיה וכי מחנות כליאה וסוציאליזם הם שני הפכים. הצרה היא, כי מי שאמורים לייצג אותם, כמו ההסתדרות, משתפים פעולה עם השיטה, ולכל היותר מרככים לעתים את עוצמת מכת הנפילה, וכך מאפשרים את הנצחת השיטה הקלוקלת והלא צודקת.

“המומחים”

אחד הענפים הפורחים במציאות הישראלית הם “המומחים”. אלא שהמומחים האלה מתגלים שוב ושוב במרכולתם הפגומה. בימים אלה נאנקים המומחים לענייני כלכלה בהסברת המשבר הכלכלי. מה שאמרו אתמול שווה כקליפת השום. מה שהם אומרים היום יתברר מחר כהבלים, אבל באין ציפור שיר, גם “המומחה” ייחשב זמיר. הם עומדים חסרי אונים אל מול בורסות ושוקי כספים מתעתעים. (דרך אגב, במשטר סוציאליסטי לא צריך את הקזינו הזה שמפיל מיליונים לתחומי העוני).

עם אחד מענפי המשנה של המומחיות הישראלית נמנים המתקראים “מומחים לענייני ערבים”. בהפרזה כלשהי ניתן לומר כי כל מי שהיה בשב”כ, עינה פלסטינים ודובר ערבית, מתקבל אצל חלקים בתקשורת ההמונית בישראל “כמומחה לענייני ערבים”, והמומחים האלה מזמרים בדרך כלל באמצעות אותה פרטיטורה, הערבה לאוזני השלטון והצבא, איתם הם עומדים בדרך כלל בקשרים הדוקים.

אחד המומחים לענייני ערבים עונה לשם גיא בכור. האיש היה בעבר עיתונאי בידיעות אחרונות, ועתה הוא מרצה באחת המכללות בישראל. הוא כותב טור פרשנות בעיתונו לשעבר, מרואיין כמומחה בתחנות רדיו (גלי צה”ל, קול ישראל) ובערוצי טלביזיה.

מה שוויו של המומחה הזה, נוכל לראות ממאמר שפרסם בידיעות אחרונות (20.3.2008) תחת הכותרת “טקטיקת הסמלים”. זהו מאמר ספוג בגזענות לטנטית. הסכיתו ושמעו:

גיא בכור סונט בצבא הישראלי “שסופר מחבלים הרוגים” ואינו מבין “שאנחנו משדרים בתדר אחר לגמרי מהאזור בו אנו חיים”. ומהו התדר שלנו, של הישראלים לפי גיא בכור? שימו לב: “אצלנו קדושת החיים היא מעל לכל. מה לא נעשה בשביל שבוי אחד?”

ואילו “אצלם”, כך מכנה גיא בכור את הערבים, “מדובר בחברה קולקטיבית שמוכנה להקריב את בניה למען המטרה הפוליטית לאומית פלסטינית…”  וכך הלאה וכל הלאה.

עכשיו הבה נפרק מעט את מה שאומר המומחה הזה: “אצלנו קדושת החיים מעל לכל”? באמת? גיא בכור המומחה לא יודע שישראל הקריבה אלפי חיילים במלחמת יום כיפור לשמירת כיבושיה בסיני, שעה שסאדאת הציע שלום בטרם המלחמה וממשלת ישראל דחתה את היד המושטת.

המומחה הזה לא יודע שבמלחמת לבנון הראשונה, “מלחמת ברירה” כפי שכינה אותה בשעתו ראש הממשלה מנחם בגין, מלחמה פושעת כפי שכינו אותה מתנגדיה, הקריבה ישראל למעלה מאלף חיילים למען מטרה פוליטית חסרת שחר. המומחה הזה לא יודע שרק לפני כשנה וחצי התרחשה מלחמת לבנון השנייה הכושלת והמיותרת, בה הקריבה הממשלה מאות חיילים ואזרחים תוך סיכון כל העורף הצפוני, בהחלטה פזיזה על פתיחת מלחמה. המומחה הזה לא יודע שישראל הקריבה ועדיין מוכנה להקריב אלפי חיילים ואזרחים מזה למעלה מ-40 שנים כדי לשמור על כיבושיה ולהמשיך בדיכוי העם הפלסטיני. המומחה הזה אמור לדעת, זה ממש טרי, כי ישראל מפקירה למעלה משנה וחצי את השבוי גלעד שליט, ונוהגת בו כבסחורה שעבורה אינה מוכנה לשלם בחילופי שבויים.

ההגדרה שהמומחה בכור מייחס לפלסטינים, “חברה המוכנה להקריב את בניה למען מטרה פוליטית” מתאימה לפחות באותה מידה, אם לא יותר , לישראל.

על פי ה המאמר הזה של בכור, יש לנו עסק עם מומחה דה לה שמטה. יש לו אמנם תואר ד”ר, אבל שוב אני למד שתואר לבד אינו מהווה תעודת ביטוח למומחיות.

אין פלא ששמו של גיא בכור הועלה כמועמד לשגריר הבא של ישראל בבריטניה.

חיים ברעם – “בולשביק”? “פשיסט שמאלי”?

25 במרץ 2008       

לכבוד

בן דרור ימיני

מערכת מעריב

בטורך האחרון השתלחת בעיתונאי חיים ברעם תוך שימוש בגידופים הלקוחים הישר מהלקסיקון המקרתיסטי. בדומה לסנטור מקרתי בשעתו, שראה בכל אינטלקטואל עצמאי שהעז לבקר את מדיניות ארה”ב קומוניסט מסוכן, כך גם אתה פיתחת הזיות רדיפה של “חיסול מדינת ישראל” מכל איש שמאל שהעז ומעז לבקר את מדיניות הכיבוש הישראלית, את ההוצאות להורג ללא משפט, את משטר האפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים ואת פשעי המלחמה של ישראל, בין בשטחי פלסטין ובין בלבנון.

השיטה מוכרת: התנפלות על מותחי הביקורת מבלי להתמודד עם עמדותיהם, ולהסתפק בהטלת שיקוצים. בניגוד ליומרה שלך אינך מקפיד על עובדות, ואינך מתמודד עם נימוקים אלא מאשים את מבקרי משטר האפרטהייד באנטישמיות.

האם מי שקורא לחרם על ישראל, כמוני, כמחאה על משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, בדומה לזה שהוטל על דרום אפריקה, רוצה בחיסולה? בוודאי שלא, הוא רוצה בחיסול הכיבוש והאפרטהייד.

לומר על חיים ברעם, שנאבק מאז עמד על דעתו הפוליטית למען דמוקרטיה וזכויות אדם, שהוא “בולשביק” או “פשיסט שמאלי”, דומה למי שהאשים בשעתו את אלברט אינשטיין כסוכן סובייטי.

אם איינשטיין הפציפיסט היה חי היום, יש להניח כי היה תומך בסרבני השירות הישראלים בשטחים הכבושים, ואין ספק כי על פי דפוסי תגובותיך הפבלוביות היית מכפיש אותו באחד מכינויי הגנאי שאתה שומר לאנשי שמאל שאינם מוכנים להיכנע לטרור שאתה מנסה להפעיל עליהם.

כהרגלך אתה מסתפק בהטלת רפש ולא מנמק (“לאיש יש דעות מטורפות” – מה, איפה, מתי, דוגמה אחת של דעה כזו, נאדה).

התקפותיך הארסיות כלפי שמאל והגנה על פשעי מלחמה ישראלים (בשיטה הרלטיביסטית, בבחינת – תראו מה קורה אצל אחרים, בהשוואה אליהם אנחנו ממש צדיקים) לא הפתיעו אותי. עמדתי על הכיוון הזה אצלך כבר ב- 1990 כאשר הייתי בעל טור ב”דבר השבוע” (המוסף השבועי של עיתון “דבר” המנוח).

באותה שנה פרסמת מאמר בידיעות אחרונות בו התייצבת לימין סגן ניצב שלמה קעטבי שהיה מפקד יחידת משמר הגבול שעה שהתרחש הטבח שמשטרת ישראל ערכה בפלסטינים ברחבת המסגדים.

אתה מציג עצמך כשוחר חופש עיתונות, וקושר לעצמך כתרים שאני יודע מניסיון אישי שאין להם שחר.

כאשר אמנון דנקנר, לאחר שמונה לעורך מעריב, הפסיק את טורי “סמרטוט אדום” (אותו אני ממשיך כיום בגדה השמאלית ובאתרים נוספים) בשבועון מעריב בירושלים (“כל הזמן”) לא זכור לי שגינית זאת. באחת מפגישותינו האקראיות, כאשר אתה כבר עורך מדור הדעות של מעריב, שאלתיך אם תיתן לי זכות להביע את דעותיי במדור, תשובתך הייתה “בשום אופן לא”. בנושא זה של חופש עיתונות ראוי שלפחות תצטנע קמעה. אביר גדול מעולם לא היית בתחום זה.

ולבסוף, העילה להתנפלות על חיים ברעם כלל לא התרחשה, גם לא משל הייתה. הוא לא קרא לפיטוריך מהעיתון, אלא בסך הכל סבר כי אם העורכים החדשים רוצים להוציא את מעריב מהפינה הימנית אליה הובל, ראוי כי יוחלף עורך מדור הדעות. מתברר כי גם עורכי מעריב סברו כך ומינו עורך חדש תחתיך. לא פוטרת ואיש לא קרא לפיטוריך, והראייה שקיבלת עמוד שלם במעריב בו אתה יכול לשפוך את מנת הרעל השבועית שלך.

                         גדעון ספירו

העתק: דורון גלעזר, עורך מעריב