את השופטת נוגה אוהד אנחנו מכירים עוד מתלונתה של ש”מ: השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל; זיוף הפרוטוקול – גרוע מפרשת השופטת הילה כהן!

לימים, כאשר הוקם בפתח תקווה בית המשפט המחוזי למחוז המרכז, וערעורי התעבורה של מחוז תל-אביב הועברו לאותו בית משפט, זה לא הריח לי טוב. זה הריח לי כמו נסיון לפתור בעייה פרסונאלית-נקודתית שיש למערכת המשפט עם שופטת מסויימת, אשר נכפתה על “המערכת”, וזו אינה יודעת מה לעשות איתה.

זה לא שהמערכת באה להתייעץ אתי, או לגלות לי מה היא עושה, ולמה, אלא שאני פשוט חכם (וצנוע); יותר משאני חכם (וצנוע) אני מכיר את הנפשות הפועלות, ואת הלוך מחשבתן; יותר משאני מכיר את הנפשות הפועלות, ואת הלוך מחשבתן אני נחונתי במידה גדושה של דמיון חולני, ויותר משנחונתי בדמיון חולני נחונתי ביכולת מסויימת, צנועה למדי, להעלות את הדברים על הכתב.

אז עשיתי את זה, וכך נולד המאמר ביהמ”ש המחוזי זרנוגה גימ”ל, זה קל”ב – כמובן שללא כל תשתית עובדתית, זולת מה שעלה בדמיוני החולני.

במחלקת החקיקה של משרד המשפטים קראו, מן הסתם, את המאמר הזה, החליטו לעשות ממנו פלייטון – וכך נולד חוק נוגה אוהד, אשר הניע אותי לחוות את דעתי עליו, וכך עשיתי במכתבי אל מחלקת החקיקה. את תגובתי הבאתי תחת הכותרת משרד המשפטים מציע: חוק נוגה אוהד, אבל עדיין יכול היה כל מצורע וזב-חוטם לבוא ולומר שאין כל קשר, ושזו השמצה פרועה מבית מדרשו של עו”ד שמחה ניר.

עד כאן התיאור כפי שהבאתיו גם במאמר הקודם בסדרה, תחת הכותרת חוק נוגה אוהד (ב): מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, מאשר מהמקפצה, בו הראיתי כיצד מנהל בתי המשפט בא לועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, ומאשר את התיזה שלי.

אלא שזה עוד לא הכל, כי עוד לא הגעתי בהזיותי הפרועות אל השאלה איך נגרר שר המשפטים, דניאל פרידמן, אל מה שהוגדר כ”הוויכוח השולי ביותר והקטנוני בין שר המשפטים דניאל פרידמן לנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש“, כאשר יש לו עילות טובות בהרבה – ולשם שינוי, גם צודקות! – לריב אתה.

שבוע אחרי הופעתו של מנהל בתי המשפט בפני ועדת החחו”מ הופיע בפני אותה הוועדה גם הד”ר גיא רוטקופף, עוזר בכיר לשר המשפטים, וכמעט שהשלים את הפאזל (ההדגשה לא במקור):

אני אענה. יש כאן בדיוק את אותה הסכמה שהייתה אז. אני רוצה להסביר. בהוראת המעבר הקודמת, שהוקם פתח-תקווה, שר המשפטים בא למנהל בתי המשפט – שהוא מינוי של השר ושל הנשיאה – ואמר לו, תעשה את מה שצריך בכדי שהניהול יהיה יעיל. שר המשפטים לא נכנס לתיקים והוא לא יודע איזה תיקים קיימים. הלך הייעוץ המשפטי, והגברת לאה רקובר שיושבת כאן, ישבו עם משרד המשפטים ואמרו, זה הצו שנראה לנו חוקי ויעיל לצרכי המערכת. מנהל בתי המשפט, שהוא מינוי של השניים, קיבל את הסכמת שניהם.

הנה כי כן, שר המשפטים לא יודע דבר, וזה גם לא מעניין אותו. העיקר “שהניהול יהיה יעיל”. והתוצאה: “הלך הייעוץ המשפטי (של הנהלת בתי המשפט – ש’ נ’), והגברת לאה רקובר (היועצת המשפטית להנהלת בתי המשפט – ש’ נ’) שיושבת כאן, ישבו עם משרד המשפטים (לא עם השר, אלא עם “המשרד”, קרי עם “הדרגים המקצועיים” של המשרד) ואמרו, זה הצו שנראה לנו חוקי ויעיל לצרכי המערכת”.

וההמשך – “מנהל בתי המשפט, שהוא מינוי של השניים (של השר והנשיאה – ש’ נ’), קיבל את הסכמת שניהם”, ועם זה הם הלכו אל השר, והוא, כחותמת-גומי, חתם להם על התבשיל שהם רקחו.

נותרה רק שאלה אחת: איך נתפר ההסדר בדיוק לפי צרכי הקל”ב של השופטת נוגה אוהד?

לשאלה הזאת אפשר לענות על דרך האיפכא-מסתברא: נניח שנוגה אוהד לא הייתה מבקשת לחזור אל צור מחצבתה, ק”ק פתח-תקווה. האם היה עולה על דעתו של מאן-דהוא להעביר את ערעורי התעבורה של מחוז תל-אביב – המחוז הגדול במדינה – למחוז המרכז, אשר אך נולד, עוד בטרם שהוא נולד?

שורת ההיגיון נותנת שאם כך הווה, ההסדר שהיה מתגבש היה אחד משני אלה:

הראשון –    ערעורי התעבורה של מחוז המרכז היו נשארים בביהמ”ש המחוזי, תל-אביב, עד ש/ביהמ”ש המחוזי החדש היה “נעמד על הרגליים”;

והשני –       ערעורי התעבורה החדשים של מחוז המרכז היו מטופטפים לביהמ”ש המחוזי החדש, והנשיאה שלו – השופטת הילה גרסטל – הייתה מתמודדת עם הבעייה כפי שמתמודדים איתה בכל בתיהמ”ש המחוזיים האחרים.

ובכל מקרה איש לא היה מעלה על דעתו את ההסדר המשונה הזה – חוק נוגה אוהד – אשר אין לו לא הגיון ולא תקדים, וכל הורתו לא הייתה אלא כדי לענות על הבעייה הפרסונאלית אשר קמה למערכת עם קידומה הגרוטסקי של השופטת נוגה אוהד, המינוי הפוליטי הכושל.

ושאלת ה-64,000 דולר: האם אנשי הנהלת בתי המשפט גילו לאנשי משרד המשפטים את האמת על הבעייה הפרסונאלית הזאת, ושני הצדדים סגרו את העניין “בקריצה”, או שהם רימו את אנשי משרד המשפטים עד הסוף?

 ובחזרה אל השר פרידמן: כיוון שמבחינת האחריות המיניסטריאלית גם הנהלת בתי המשפט היא יחידה במסגרת משרד המשפטים – ובתור שכזו היא כפופה לשר, ולא לנשיא(ת) ביהמ”ש העליון, אפשר בהחלט לומר לשר דניאל פרידמן: הדרגים המקצועיים שלך רימו אותך, סובבו אותך בכחש, הכשילו אותך, וסיבכו אותך בויכוח מטופש, שולי, קטנוני ומיותר עם נשיאת בית המשפט העליון, ממנו יצאת בעור-שיניך, בפשרה נלעגת אשר לא הוסיפה כבוד – לא לה ולא לך.

_____________

הערה: המאמר הזה נשלח ללשכת שר המשפטים לדיברור-מרצון בטרם פרסומו, אך עד לפרסומו של המאמר לא נתקבלה תגובה.

_____________

ראו עוד:

מי מנהל את משרד המשפטים: הדרג המדיני, או הדרג המקצועי?

מי מנהל את משרד המשפטים (ב): איך יודעים אם השר/היועץ המשפטי/פרקליט המדינה בכלל ראה את הפנייה אליו?