עושה רושם שאני יכול הפעם להישען על גדולים ממני בהתייחסותי לדברי הרב. הפעם אני מתייחס לדבריו של הרב אליקים לבנון.

ראשית – עלי להדגיש – איני מבקש להוכיח שצריך או שלא צריך לנקום ומי בדיוק אמור לעשות זאת. אני רק מבקש מהרבנים להיות יותר ענייניים (וערניים) ופחות רגשיים בדברים הנאמרים על ידם. לפיכך אתייחס לדברים של הרב לבנון ואשתדל להימנע מתוספות שאינן רלוונטיות לדבריו בלבד.

הטענה ש”אין הלכות נקמה” היא טענה עובדתית העשויה להיות נכונה או שגויה, אבל היא לא קשורה לטענה שמנסה הרב לבנון להוכיח מתוך הטענה העובדתית הזאת שנקמה אינה פעולתו של היחיד אלא של העם כולו. כאן אנו נכנסים לדיון אם הפרט יכול ליטול את החוק לידיו או שלא ובדיון זה אפשר לתת דוגמאות חיוביות ושליליות לכאן ולכאן. הדברים תלויים בשאלת זהותו של הפרט ש”לקח את החוק לידיו”, במציאות הפוליטית באותה שעה ובאוירה הציבורית המתלווה לאותו מעשה פרטי. לבוא ולתלות את העדר הלכות נקמה באיסור “לקחת את החוק לידים” זה כמו לתלות את הטיעון “לא לקחתי!” לטיעון “וגם החזרתי את מה שלקחתי!” או כדבריו של אבימלך לאברהם “לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, וגם אתה לא הגדת לי, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום…”

בקיצור – יש כאן כשל לוגי בסיסי.

כבוד הרב – או שיש הלכות נקמה אבל אסור לקיימם בצורה פרטית, טיעון הגיוני שיש לו מקום וצידודים ראויים בהחלט, או שאין הלכות נקמה ואז אין מקום לדיון אם מותר לעשות זאת או אסור – כי פשוט אין הלכות נקמה.

לעומת הלכות נקמה, שכבוד הרב לבנון טוען שאין, יש להעריך שהוא לא יטען שאין הלכות מלחמה או הלכות מלכים. לפחות אצל הרמב”ם. אלה מהראשונות בהלכות אותן מלמדים בבתי המדרש הדתיים לאומיים. האם הימצאותן של הלכות אלו מהווה הוכחה לכך שמותר לפרט “ליטול את החוק לידיו” כדי לבצען?

ומה לגבי הלכות נזיקין? האם שכיר שהולן שכרו, רשאי לעשות דין לעצמו ולקחת את שכרו בכח או בערמה מיד מעסיקו, מלין השכר, בידעו שבית המשפט מוטה לצדו של המעסיק?

הטיעון הנוסף היוצא מדברי הרב לבנון בכך ש”אין הלכות נקמה” הוא שדברים המוטלים על העם כולו, לא יכולים להיות כתובים בספר. (אין הלכות נקמה, משמע זה מוטל על העם ולא על היחיד – כמתחייב מהציטוט)

לפיכך הלכות מלכים והלכות מלחמה, המובאות ברמב”ם, הן הלכות פרטיות?

האם, בהתייחס לעובדה שיש הלכות מלכים ומלחמה, רשאי כל אחד (ואף חובה עליו) להקים מלכות משלו ולקיים בה מלחמה נגד האויב ולכבוש את הארץ?

ואם מזכירים כבר את הלכות מלחמה, הרב לבנון צוטט כמי שאמר ש”אין מקום לדיון משפטי בדיני מלחמה”.

דוקא הרב שאול ישראלי זצ”ל היה סבור שיש מקום לדיון כזה. הוא אף הקצה לכך בספרו תשובה מפורטת ומנומקת היטב כדי להסביר מהו גדרה ההלכתי של נקמה (בנוגע לפעולת קיבייה – תשובה בגינה נדחתה מועמדותו של הרב ישראלי לרב ראשי) וכיצד מותר לבצעה.

שמא ההלכה אינה “משפט” על פי הרב לבנון?

אכן, לדעניותי, כרבים מחובשי ספסלי בית המדרש, הרב לבנון אינו רואה לנכון להפוך את ההלכה למשפט – מסיבות ציבוריות. כך הוא גם מנמק, בין השאר, את התנגדותו לקריאה לנקמה פרטית. כי קריאות שכאלה “מרחיקות את העם”. דעתי שונה. אני מאמין שחוסר עקביות, חוסר יושר אינטלקטואלי וכשלים לוגיים מרחיקים הרבה יותר. אבל אני גם מאמין שהרב לבנון אמר את הדברים מעומק לבו ומתוך שכנוע פנימי עמוק.

לדאבוני, פיק הברכיים של הרבנים ובעקבותיהם של כל הימניים באשר הם, מונע מהם לעמוד מאחורי האידיאולוגיה הרשמית שלהם.

ההבדל בין ההלכה השנויה בבית המדרש לבין זו השנויה בבית המשפט היא לא רק פורמאלית בעיני הרבנים והנוהים אחריהם, אלא מהותית.

היום הרבנים הלאומיים-לכאורה, יישרו קו עם טיעוני הקיצוניים שבנטורי קרתא.

לחוקי ישראל, אליבא דחובשי בית המדרש דהיום, יש מקום בבית המדרש בלבד. אלה “הלכתא למשיחא” בעגלא ובזמן לא כל כך קריב, ללא שום זיקה לערכאות קיימות כלשהן. לפיכך גם בתי הדין הרבניים אמורים להיות כפופים לבתי משפט ה”ממלכתיים” ולהסתפק בדיני אישות, לעתים קרובות בצורה שאינה מחמיאה להם.

מחנכי ה”ציונות הדתית” (איזה “ציונות” ואיזה “דתית”…) כבר חדלו לחלום על “משפט עברי” והחלו ליישר קו עם האידיאולוגיה החילונית הרואה במדינה חילונית מובהקת ללא כל קשר לישראל את פסגת השאיפות ואימצו מרצון את היותם יהודים שומרי מצוות תחת שלטון גויים ממוצא יהודי בארץ ישראל ומסתפקים בכינוי השלטון הזה “מדינת ישראל” ללא שום הצדקה רעיונית וחוקתית.

ביום בו פוסקי הלכה יקחו על עצמם את האחריות המוטלת עליהם – להחליט מתי מותר לצאת למלחמה ומתי אסור וכיצד ונגד מי – לא מתוך שיקולים רגשיים ופוליטיים צרים וללא התלהמות דמגוגית.

ביום בו פוסקי ההלכה יקבלו על עצמם את האחריות המוטלת עליהם – להחליט מהי מדיניות ראויה ומהי מדיניות שאינה ראויה – לא מתוך שיקולים רגשיים ופוליטיים צרים וללא התלהמות דמגוגית..

ביום בו אותם פוסקי הדור ידעו שבאחריותם מצויים בין השאר נקיון כפיהם של עובדי ציבור וכשהם יבינו שהאחריות השיפוטית שלהם היא גם על שחיתות פוליטית ולא רק על דיני שור שנגח את הפרה – או אז יהיו אותם “פוסקים” ראויים להיות במעמד של פוסקים ואף שופטים.

המצפה לישועה

גלעד קדומים

ירושלים

—
עם הנצח מפחד מדרך קצרה…