1.            לפני כשבועיים, שדרן ברשת ב’, יגאל רביד, ריאיין את השופט בדימוס א’ סטרשנוב בעניין הסכסוך בין ביניש ופרידמן, וכאן אמר השדרן כי הציבור מאס במחלוקת, שכן ממילא אינו מבין בה.

זה שהשדרן אינו מבין, היה ברור לכל, אך הניסיון שלו לגמד מחלוקת ענק ולהופכה למאבק כוחני בין שני אישים, מעיד על אינטרסנטיות ונקיטת עמדה פוליטית של גוף תקשורת ממלכתי.

לא בכדי “קול-ישראל” נרתם לטובת ביהמ”ש העליון (כשם שנרתם נגד היהוד והיעוד של מדינת-ישראל, נגד “המתנחלים” ובעד הפיכת המדינה לישות של כל-אזרחיה); שכן בימ”ש העליון הפך לשליט על, המכתיב לנתיניו מה נכון לעשות ומה לא, מהי האמת הפוליטית, ולאיזו כיוון עליהם ללכת; ומי שלא יפעל במצוות השליט, דינו – ביזוי, הוקעה, דה-לגיטימציה וגם אפשרות של מאסר באשמות שווא!

2.            אין בפנינו מחלוקת אקדמית ולא ריב בענייני שררה, אלא מלחמה בין מי שרואה עצמו כיהודי – ומכאן גוזר את אופן חייו בישראל כלפי פנים וחוץ, ובין מי שמשים עצמו כנציג “העולם המתקדם” ולכן תפקידו להוביל את אזרחי מדינת ישראל לקראת איחוד עם עולם זה.

במילים אחרות, בניגוד למגילת העצמאות ולכוונת מייסדי המדינה, ביהמ”ש העליון כופה על הציבור היהודי הליכה בכיוון פוליטי חד ומיוחד והכל תחת סיסמאות כגון: “שלטון החוק”, “עצמאות משפטית”, “א-פוליטיות”, וכד’!

אני טוען כי ביהמ”ש העליון וכל מערכת המשפט, דוחפים את העם היהודי לכלייה לאומית ותרבותית, וזאת באמצעות גיבוי ולגיטימיות לכינון מדינת פלסטין, סילוק הציבור היהודי מיו”ש (גם באמצעות הפקרתו לירי), כניעה לדרישות הנהגת המגזר הערבי-הישראלי (מדינת כל אזרחיה, שיוויון מלא ועוד), ומאידך – דורסנות פיזית ותרבותית של הציבור הדתי-לאומי; וכל זה נעשה בדרך ברוטלית ואנטי חוקית בעליל.

3.            בניגוד לבדיות המופצות בכלי התקשורת, כי פרופ’ דניאל פרידמן החליט לצאת נגד ביהמ”ש העליון רק לאחר שידידתו פרופ’ נילי כהן לא נבחרה למוסד זה, אזי האמת הרבה יותר מרה. כל מי שקורא ושומע את דעותיו (וקל-וחומר מי שחיי את המערכת ויודע כיצד היא פועלת), מבין כי אצל שר המשפטים הגיעו מים עד נפש, והוא החליט לזרוק לפח האשפה את גינוני הנימוס והכבוד המזוייף של להיות פרופ’ ולא לאמר את כל אשר על ליבו!

דניאל פרידמן לא יצא להלחם על משרה או קריירה של פוליטיקאי; בגילו ובמעמדו זה לא שווה פרוטה, אלא החליט להקדיש את יתרת שנותיו על מזבח עתידו של עם ישראל; וזו האמת וכל האמת!

למזלה הרע של דורית ביניש, היא נמצאה על כס נשיאות ביהמ”ש העליון, בעת שדניאל פרידמן עלה על כסא שר המשפטים; אילו אהרון ברק היה נותר בתפקידו, או מאן דהו אחר היה יושב על כסא נשיא ביהמ”ש העליון, דניאל פרידמן היה נלחם באותו אופן ואומר את אותם הדברים.

לכן, אין לפנינו עניין אישי, אלא מאבק על אופייה, זהותה ודמותה של מדינת ישראל.

4.            אין חולק (ובכל העולם הנאור), כי תפקידו של בימ”ש הינו לממש את החוק, ואם קיימת לאקונה, ליתן פרשנות ברוח החוק ועפ”י כוונת המחוקק.

אצלנו אהרון ברק החליט כי הוא זה החוק (כמו לואי ה-14 שאמר “המדינה זה אני”) ומה שברק חושב על העתיד של מדינת ישראל, זה מה שיתרחש!

הדבר לא נעשה ביום ולא ביומיים, אלא בתהליך ארוך שבמהלכו גוייסו פרקליטות המדינה והמשטרה, ומאידך כל מי שהעז להתנגד מצא עצמו כחשוד “בהליך פלילי” ואח”כ כנאשם בגין עבירה (שבעולם הנאור האמיתי היא בדיחה גרוטסקית, כמו סיפור הנשיקה של חיים רמון והאונס של א’ במשכן הנשיא לשעבר קצב) .

גיוס פרקליטות המדינה היה קל-להפליא, שכן כסאות השיפוט אויישו אך ורק ע”י בוגרי גוף זה; וכך הציבור מצא עצמו עם שופטים שכולם שכפול של ברק (השופטת לשעבר ענת לאופר אמרה כי כל מועמד למחוזי נקרא לריאיון אישי אצל ברק).

גם את המשטרה לא היה קשה לאלף, שכן מי שלא הלך בתלם, מצא עצמו חשוד בעבירות שונות ומשונות באמצעות מח”ש, ואז קידומו עוכב (במקרה הטוב), או שאולץ לפרוש ולהעלם מהנוף של אוכפי החוק.

ואז – כאשר הפרקליטות והמשטרה היו לצידו של ברק, הגיעה העת להזיז את הציבור היהודי לכיוון “הנכון”; תחילה פגעו בציבור הדתי, בדרך של שבירת הסטטוס-קוו (כביש בר-אילן בירושלים, פתיחת בתי קולנוע בימי שישי, שתיקה כאשר עסקים החלו לפעול בימי שבת וחג); אח”כ דלתות בג”צ החלו להפתח כלפי האוכלוסייה הערבית ביו”ש ועזה (ראה עיכוב בהעברת אנשי חמאס ללבנון בשנת 1994).

השלב הבא, היה השוואת הזכויות של האזרח הערבי (פס”ד קעדן שבו הותר לערבי לבנות בית בישוב שניזום על אדמות קק”ל, ומסקנות ועדת אור שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 אך סיימה עם אסכולה שלא נכללה במנדט שלה).

ההמשך היה קיצוני: אסור לצה”ל לבצע נוהל “שכן”, אסור לירות על בתי אזרחים; אח”כ בג”צ מוסמך להתערב בתוואי גדר הבטחון וכלה כיום – כאשר בג”צ נדרש לידון – אם מותר לממשלה לבצע סגר כלכלי על עזה, ואם מותר להפציץ בתים תוך שימוש בפצצות גדולות, ואם מותר לבצע סיכול ממוקד כנגד ראשי “תנועות ההתנגדות” לעם היהודי!

5.            לאור הנ”ל, מה הפלא כי פרופ’ פרידמן מתבטא כפי שהתבטא? מה התדהמה המזוייפת מצד פרופסורים למשפט ושופטים בדימוס?; הבה ותהיו כנים וענו לשאלותיי:

א.            האם בארה”ב (ערש הדמוקרטיה המודרנית) ביהמ”ש העליון היה מעז להורות לנשיא כיצד לפעול בעיראק? (ושם הצבא האמריקאי עושה מעשים פי כמה חמורים ממה שאנו עושים ביו”ש ועזה).

ב.            האם אזרח אמריקאי ממוצא היספאני, היה מעז לטעון כי אין זכות קיום לארה”ב ועליה להחזיר את מרבית שטחה לאינדיאנים?

ג.             האם ביהמ”ש העליון בוושינגטון, היה מעז לפסוק כי מותר להקים ישובים רק לכושים ולאדם לבן אסור לגור בהם? (כפי שקבע בג”צ אצלנו, כי לערבי מותר לגור בישובים יהודים, אך כאשר אזרח יהודי ביקש לרכוש אדמה בישוב ערבי, הוא נדחה).

ד.            האם בית הלורדים באנגליה, היה מעז לקבוע כי המלחמה בפוקלנד (1984) היא כיבוש, ולכן חובה להחזיר לארגנטינה את כל שטח האי? (ומה לאנגליה ולפוקלנד הרחוקה ממנה אלפי מייל?!)

ה.            האם ביהמ”ש העליון בצרפת היה מעז לקבוע כי שליחת חיילים צרפתיים לצ’אד, או לאנגולה, היא בגדר כיבוש, ולכן ביהמ”ש יקבע באיזה אופן ילחמו חיילי צרפת שם?

ו.               כיצד היה נוהג ביהמ”ש העליון בקנדה, אילו תושבי מחוז קוויבק היו דורשים להכיר בזכויותיהם הלאומיות; וכי קנדה תתמוך רק בצרפת (מאחר ותושבי קוויבק דוברים צרפתית ורואים עצמם כחלק מתרבות צרפת)?

ז.             כיצד היה מגיב ביהמ”ש העליון באיטליה, לו תושבי האי סיציליה היו דורשים להתנתק מאיטליה, כיוון שאין להם משותף עם תושבי הצפון (מילאנו) אלא עם משפחות הפשע בניו-יורק?

ח.            מדוע בג”צ מתיר לרשימות ערביות לרוץ לכנסת, למרות אלו מתנגדות למדינת ישראל כמדינת העם היהודי?

ט.            באיזו מדינה נאורה, נשיא ביהמ”ש העליון היה מתייצב לדיון של הועדה המשפטית של בית המחוקקים, ונוכח – בעת הצבעה על שינוי תקנה המשנה סמכות שיפוט של בתי המשפט?; רק בישראל, אהרון ברק נכח בהצבעה של ועדת החוקה; למרות שכל המשקיפים נתבקשו לצאת מחדר הועדה, ברק נשאר לשבת ליד יו”ר הועדה דאז, אופיר פינס (כדי לוודא שרוב הח”כים יצביעו “נכון”?).

י.               באיזו מדינה מתוקנת, נשיא ביהמ”ש העליון היה מעז להיפגש לבדו עם שגריר מדינת ענק, ואח”כ להסביר כי עדכן את השגריר בפסיקות של ביהמ”ש?; רק בישראל השופטת דורית ביניש נפגשה עם שגריר ארה”ב. האם השגריר נזקק לנשיאת ביהמ”ש העליון, כדי לדעת אופי פסיקות כאן? ברור כשמש כי מי שיזם את הפגישה היה השגריר, ולא כדי להתעדכן, אלא כדי ללחוץ על הגב’ ביניש לחדד את הפסיקות של ביהמ”ש העליון בעניין פינוי מאחזים ביו”ש ועוד מרעין ובישין שכאלו.

יא.          איך יתכן כי משטרת ישראל מעזה למנוע מנהגי אוטובוסים להסיע אנשים להפגנות של הימין וביהמ”ש שותק?

יב.          איך יתכן כי מזה שנים, מפגיני השמאל פוגעים מידי יום ו’ בגדר הבטחון בכפר בילעין ואף אחד מהם לא נשפט למאסר; אך מפגינים ממחנה הימין, נשפטים לחומרה בגין שטויות?

יג.           באיזו מדינה מתוקנת באירופה, מפגינים נשפטו לשנים, גם כאשר שרפו צמיגים בכבישים ועצרו תחבורה?

אפילו זורקי בקבוקי מולוטוב בעת כינוסי הג’-7, לא נכלאו לשנים; אך אצלנו השלטון “הדמוקרטי” בחסות בתיהמ”ש, עצר וכלא אנשים שרק עמדו ליד צמתים ונשאו סרטים כתומים, ואלו שחסמו כבישים נשפטו לשנים.

יד.          איך יתכן כי צביה שריאל, נערה בת 18, מואשמת בתקיפת ערבים, כאשר אלו נכנסו לישוב בו גרה, כדי ליצור פרובוקציה? (שניזומה ע”י המינהל האזרחי וזה הוכח בדיון מיום 4.3.08) ונכלאת למשך חודשים, רק משום שסירבה להכיר בסמכות השיפוט של מערכת בתיהמ”ש?! מה הפלא שסירבה, כאשר מאז 2005 יש שיסוי בחסות “החוק”, בכל מי שדורש כי רק העם היהודי יכריע בשאלה: מה יהא אופייה של המדינה, גודלה וסוג החיים בה?

טו.          האם אנו דמוקרטיה, או דמוקטטורה?

6.            מאחר ונפשו של שר המשפטים נקעה מהמצב, מה הפלא שרוב הציבור היהודי, הסובל מתחלואי המערכת, תומך בו? (ואיני מונה את המגזר הערבי-הישראלי, שמצביע רק נגד האינטרסים של העם היהודי); ומה הפלא – שרוב הציבור היהודי מואס בבג”צ ובמערכת המשפט?!

חוט דק מפריד בין מאיסה ובין כינון מערכת בתי משפט אלטרנטיבית, ולא רחוק היום שחוט זה ייקרע.

7.            הח”מ הינו חסיד של שלטון החוק והמשפט, ובתנאי כי זה נועד לשרת את האמת והצדק של העם היהודי בלבד; אך כאשר המשפט משרת מטרות זרות ומסכן את המשך קיומו של עם ישראל, אזי אין ברירה אלא להאבק בו; ובפרט לאור העובדה כי מערכת המשפט מתייחסת אל אנשי המחנה הלאומי כאל אוייב המדינה.