איך שהתקשורת נגררת …

תחת הכותרת בג”ץ דחה את עתירתו של חוקר רשות המסים שטען שפוטר בגלל חשיפת שחיתויות קוראים אנו את כתבתה של הילה רז (דה מארקר, 5.3.2008), על פיטוריו של רפי רותם מרשות המסים.

הכתבה מונה 141 מלים, בארבע פסקאות, אשר שלוש הראשונות שבהן מתארות, בתמצית-שבתמצית – כמה אפשר לתת ב-141 מלים? – את השורות התחתונות של פסקי-הדין בכל שלוש הערכאות (ביה”ד האזורי לעבודה, ביה”ד הארצי לעבודה והבג”ץ).

מתוך הנחה שהכתבה אינה מתיימרת להיות דיווח משפטי, ושהערך החדשותי שלה הוא רק בכך שרותם מיצה את ההליכים, ופיטוריו הפכו לעובדה מוגמרת, אין לי שום טענה על התימצות, אבל כאשר אנחנו מגיעים לפיסקה האחרונה, בת 41 המלים, של הכתבה, הפיסקה הדנה בפסה”ד הבג”ץ, הדברים שונים:

שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי מציין כי “חשיפתן של שחיתויות במקומות עבודה ציבוריים היא פעולה חשובה מאין כמותה, ואין אני קובע כך אך מן השפה ולחוץ” ואולם בנסיבות המקרה קיבל השופט לוי את קביעות בתי הדין לעבודה ודחה את העתירה.

כבר בשלב הזה אפשר לגלות כי אדמונד לוי היה היחיד ששמו הוזכר בכתבה, מכל תשעת השופטים שדנו בתיק, בכל הערכאות.

איזה ערך חדשותי (או אחר) יש לפיסקה הזאת?

אדמונד לוי, שלא מחמיץ שום הזדמנות לנצל לרעה את החלטותיו, ולהשתמש בהן כפלטפורמה להערות-אגב אשר אין בהן אלא כדי לרומם את עצמו, ו/או להפיץ את דיעותיו הפוליטיות,  אמר – מן השפה ולחוץ – את הפליטה האלמותית “אין אני קובע כך אך מן השפה ולחוץ”, ולא רק נשאר בחיים, אלא זכה, כאמור, גם להיות היחיד אשר צויין שמו, וגם לציטוט של אמירת-האגב שלו, שעליהן אפשר לומר: לחוץ מאוד.

מה רצה אדמונד לוי להביע באמירה הזאת?

האם מישהו חשד בו שבעיניו חשיפתן של שחיתויות במקומות עבודה ציבוריים אינה “פעולה חשובה מאין כמותה”.

ומה פשר “ואין אני קובע כך אך מן השפה ולחוץ”? האם הוא בכלל “קבע” משהו שלא היה “קבוע” קודם לכן?

לא, הוא לא “קבע” שום דבר. הוא רק חשש שאם יסתפק ב”ראציו” (ראו להלן), יגידו – ובצדק – שזה סתם קשקוש (ראו להלן), ושהוא מזלזל בחשיבותה של חשיפת השחיתויות במקומות עבודה ציבוריים.

אבל אם, לדבריו, הוא לא מזלזל בחשיפת השחיתות, הוא מזלזל בחובת ההנמקה, וזה משאיר את החשש שתחת מעטה ההתייפייפות הוא מסתיר גם זלזול בחשיפת השחיתות עצמה.

ומה בדבר ה”ראציו” של פסק-הדין?

אומר אדמונד לוי: “כידוע, בית-משפט זה אינו יושב, למעט מקרים חריגים, כערכאת ערעור שנייה, ולא מצאתי כי הוכחה עילה לעריכתו המחודשת של הבירור העובדתי”, אבל את הקשקוש הזה אנחנו שומעים אצל השופטים יום-יום.

ומדוע “קשקוש”?

משום שה”כידוע” הזה אכן הוא “ידוע”, ועליו לעולם אין מחלוקת.

המחלוקת, במקרים כאלה, היא האם המקרה המסויים הוא אכן בין הנדירים המתאים להתערבות בג”ץ, אם לאו: כל צד טוען, זה בכה וזה בכה, והשופטים אמורים לתת פסק-דין מנומק, המשקף את טענות הצדדים ואת המחלוקת ביניהם, וחושף את השופטים לביקורתן של ערכאות הערעור – כאשר ישנה אפשרות לערער – ובכל מקרה גם לביקורת הציבור כולו.

והנה במקרה הזה, כברוב המקרים, אנחנו לא יודעים מה הייתה המחלוקת, ולכן לפסק-הדין אין כל ערך נורמטיבי.

והחלטת “נחה דעתנו” הזאת זיכתה את אדמונד לוי בעוד מנת רייטינג, שלא מגיע לו כלל וכלל.

לא לומד דבר

פסק-דינו של אדמונד לוי בבג”ץ חוף עזה (בג”ץ ההתנתקות) היה מניפסט פוליטי מהמקפצה, ועל כך כבר נכתב ונאמר לא מעט.

גם בבג”ץ משה קצב לא יכול היה אדמונד לוי להתאפק, ושרבב לתוך פסק-הדין את דעתו על שר המשפטים, דניאל פרידמן, על הרפורמות שלו, על חיים רמון ועל מה לא – וגם על כך חטף ביקורת לא מעטה, לא רק מהציבור – כולל חברו-בדימוס יעקב טירקל – אלא גם מחברתו לדעת-המיעוט, נשיאתו דורית ביניש.

אבל, כמו; שאנחנו מכירים אותו, אדמונד לוי כבר לא יכול להפתיע

רוץ אדמונד, רוץ… רוץ עכשיו ללשכה, רוץ למשטרה!

אדמונד לוי אמר, כידוע, שהוא מקבל את הביקורת באהבה, “למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש”, אבל לא היסס לרוץ ולהתלונן, גם בלשכת עורכי-הדין, וגם במשטרה, על מכתב המאחל לו אבטחת-שב”כ עד יומו האחרון (הלוואי עלי!!!), כי נשמעה ממנו ביקורת עליו.

נראה מה הוא יעשה עכשיו, עם המאמר הזה.

__________

ראו עוד:

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

יום כיפור התשס”ח: אדמונד לוי עדיין לא מכה על-חטא. האם יכה השנה?

עזות-המצח של השופט אדמונד לוי

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

השופט אדמונד לוי כבר לא מפתיע

אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין: האם אתם יודעים מה זה “בוטה”? מתי יהיה סוף לקשקשנות?!