את השופטת נוגה אוהד אנחנו מכירים עוד מתלונתה של ש”מ: השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל; זיוף הפרוטוקול – גרוע מפרשת השופטת הילה כהן!

לימים, כאשר הוקם בפתח תקוה בית המשפט המחוזי למחוז המרכז, וערעורי התעבורה של מחוז תל-אביב הועברו לאותו בית משפט, זה לא הריח לי טוב. זה הריח לי כמו נסיון לפתור בעייה נקודתית שיש למערכת המשפט עם שופטת מסויימת, אשר נכפתה על “המערכת”, וזו אינה יודעת מה לעשות איתה.

זה לא שהמערכת באה להתייעץ אתי, או לגלות לי מה היא עושה, ולמה, אלא שאני פשוט חכם (וצנוע); יותר משאני חכם (וצנוע) אני מכיר את הנפשות הפועלות, ואת הלוך מחשבתן; יותר משאני מכיר את הנפשות הפועלות, ואת הלוך מחשבתן אני נחונתי במידה גדושה של דמיון חולני, ויותר משנחונתי בדמיון חולני נחונתי ביכולת מסויימת, צנועה למדי, להעלות את הדברים על הכתב.

אז עשיתי את זה, וכך נולד המאמר ביהמ”ש המחוזי זרנוגה גימ”ל, זה קל”ב – כמובן שללא כל תשתית עובדתית, זולת מה שעלה בדמיוני החולני.

במחלקת החקיקה של משרד המשפטים קראו, מן הסתם, את המאמר הזה, החליטו לעשות ממנו פלייטון – וכך נולד חוק נוגה אוהד, אשר הניע אותי לחוות את דעתי עליו, וכך עשיתי במכתבי אל מחלקת החקיקה. את תגובתי הבאתי תחת הכותרת משרד המשפטים מציע: חוק נוגה אוהד, אבל עדיין יכול היה כל מצורע וזב-חוטם לבוא ולומר שאין כל קשר, ושזו השמצה פרועה מבית מדרשו של עו”ד שמחה ניר.

אבל, כידוע, צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ולא רחק היום בו מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, עלה לרגל אל ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, וכך אמר שם (ההדגשות, כמובן, לא במקור):

מצד שני, יש הסעיף השני. למשל, תעבורה – משרד התחבורה רוצה בצדק מבחינתו שדיוני התעבורה יהיו יעילים יותר ואפקטיביים יותר. הוספו לנו עשרה שופטי תעבורה, וכשקיבלתי אותם הצבתי שמונה בבתי משפט לתעבורה והחלטתי שניים לשים בערכאת ערעור, כי אין טעם שבית משפט לתעבורה ידון בהם ואחר כך התיקים יתעכבו בערכאת הערעור. התחייבתי שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה, כל המסה תעבור אליהם ולא תתפזר בין השופטים, תהיה גם קוהורנטיות של הפסיקה. בערך שופט אחד מספיק למה שהיה בבית משפט מחוזי בתל אביב. כשפוצל, היה צריך עוד שני שופטים, החלטנו שעדיף שכל התעבורה יתרכז אצל אותו שופט שעבר למרכז ולכן נקבע שתעבורה יידונו במרכז. יש פה שיקולים של שירות לציבור ויעילות. לא יעיל שיהיה תעבורה גם בתל אביב וגם במרכז.

ומי זה “אותו שופט שעבר למרכז”? נחשו!

רמז: ה”שופט” הוא שופטת מסויימת מאוד!

כשאומרים “שופט שעבר למרכז”, זה נשמע מאוד כללי ולא “פרסונאלי”, ואילו כאשר אומרים “שופטת שעברה למרכז”, זה כבר נשמע “ממוקד” יותר. זה מזמין את השאלה (או, לפחות, את התהייה) מי זו אותה השופטת, ואם ישנם בין הנוכחים בחדר הישיבות של ועדת החוקה מי שקראו את המאמר הזה, לא קשה לשמוע את הלחשושים העוברים סביב-סביב, והיא הנותנת שאם מנהל בתי המשפט אמר “שופט” ולא “שופטת”, הייתה לו סיבה מצויינת לכך.

אבל בכך לא נגמרה ההטעייה.

שימו לב לאמירה:

“בערך שופט אחד מספיק למה שהיה בבית משפט מחוזי בתל אביב. כשפוצל (דהיינו כשהוקם ביהמ”ש המחוזי מרכז, וביהמ”ש המחוזי בת”א נשאר ללא מחוז המרכז), היה צריך עוד שני שופטים”.

מכאן אנו למדים שאחרי הפיצול היה צורך בשלושה שופטים במקום אחד אשר שמע את ערעורי התעבורה. על כך אמרינן סחתיין על “הצעת הייעול”.

נניח שהשופט גל הוא כבד-לשון וקשה-התנסחות, ושבאמירה “צריך עוד שני שופטים” הכוונה הייתה “צריך היה לחלק את העבודה שעשה שופט אחד בין שני שופטים אשר יעשו, כל אחד מהם, רק חלק מהעבודה – האחד במחוזי ת”א, והשני במחוזי מרכז, ולכל אחד מהם לא תהיה תעסוקה מלאה בערעורי התעבורה (ויהיה צורך לתת לו גם תיקים אחרים).

נשאלת השאלה מה החידוש בדבר? ואיך נהגו כל השנים, עד שהשופטת נוגה אוהד קודמה למחוזי בזכות קשריו הפוליטיים של בנה עם חה”כ דליה איציק – למגינת ליבו של הנשיא, אהרן ברק?

ואיך נוהגים בבתיהמ”ש המחוזיים האחרים עד היום?

שופט אשר זה עתה התמנה, והיומן שלו עדיין מלא “חלונות”, אומרים לו בוא, בינתיים, תהיה “חוטב-עצים ושואב-מים לכל העדה”, תעשה קצת תורנות ערעורי תעבורה, עד שהיומן שלך יתמלא, או עד שיבוא שופט חדש עם חלונות ביומן, או שופט אשר עומד לפני פרישה, וכיוון שאי אפשר לתת לו תיקים “רגילים” גם ביומן שלו נפתחים חלונות אותם אפשר למלא בערעורי-תעבורה.

ומה עם האיכות? מה עם ניסיון קודם בתחום הזה?

לאף אחד לא אכפת. שופטים שלא ניהלו תיק-תעבורה אחד בחייהם – לא כתובעים, לא כסניגורים ולא כשופטי ערכאה ראשונה – יושבים כערכאת-ערעור על שופטי תעבורה מקצועיים!

התהליך הזה היווה עליית-מדרגה בהזנייה של משפט-התעבורה, אשר הייתה קיימת מאז המציאו את שופט-התעבורה, (ראו במיוחד כאן, תחת הכותרת “כיצד זה התחיל”), אבל תפסה תאוצה נוספת מאז שחה”כ אברהם פורז העביר חוק לפיו ערעורי תעבורה יהיו נידונים בפני דן יחיד, במקום בפני שלושה שופטים.

כמובא לעיל, מוסיף ואומר מנהל בתי המשפט:

… והחלטתי שניים (שופטים – ש’ נ’) לשים בערכאת ערעור … התחייבתי שאותם שופטים ידונו רק בתעבורה, כל המסה תעבור אליהם ולא תתפזר בין השופטים, תהיה גם קוהרנטיות של הפסיקה. … יש פה שיקולים של שירות לציבור ויעילות. לא יעיל שיהיה תעבורה גם בתל אביב וגם במרכז.

זה נשמע נהדר: התמקצעות של השופטים הדנים בערעורי-התעבורה, ו”קוהרנטיות” של הפסיקה, על ידי כך שכל שופט הדן בערעורים האלה יקדיש את עצמו רק לתחום הזה, אבל זה מעורר כמה שאלות:

א.             אם זה “לא יעיל שיהיה תעבורה גם בתל אביב וגם במרכז”, וכיוון שאוכלוסייתו של מחוז תל אביב גדולה מזו של מחוז המרכז, מדוע לא “אחרי רבים להטות”? מדוע לא השאירו את גאונית-התעבורה נוגה אוהד במחוזי תל-אביב, ולא נתנו לה להבין שבכלל עושים לה טובה שנותנים לה עבודה, ושאם בקל”ב חשקה נפשה, היא ממש חופשייה לנפשה?

ב.             כיוון שאוכלוסייתם של מחוזות ת”א והמרכז גדולה מזו של שאר ארבעת המחוזות (חיפה, הצפון, ירושלים והדרום) – מדוע לא לעשות “איחוד משאבים” דומה גם לגבי אותם המחוזות?

אבל זה עוד לא הכל: כאשר השופט גל אמר את הדברים האלה בוועדת החוקה (ביום 4.2.2008), “אותו שופט שעבר למרכז” (נוגה אוהד) כבר הצליחה לגלגל את העבודה המאוסה הזאת – חטיבת-עצים ושאיבת-מים לכל העדה – לשני שופטים חדשים (לפחות), שגם הם, בעגלה ובזמן קריב, יגלגלו אותה הלאה, וזה אומר שבעת אמירת הדברים מי שאמר אותם ידע שהם אינם נכונים: לא “ייעול” העבודה ע”י ריכוזה בידי שופט אחד, לא “שופטים שידונו רק בתעבורה” ולא “קוהרנטיות של הפסיקה”.

וזה מאיר פן נוסף בטרגדיית ההזנייה של משפט התעבורה: לוקחים שופט חדש, שאין לו שום מושג – ולו קלוש ביותר – בענייני תעבורה, נותנים לו להתגלח על הזקן שלנו, וכאשר הוא כבר מתחיל להבין משהו בתחום הזה, מקדמים אותו לתיקים “רגילים”, ואנחנו מקבלים עוד טאבולה-רזה – וחוזר חלילה.

ולשם מה הייתה נחוצה המניפולציה המשונה הזאת, לקבוע שערעורים על ענייני חנייה שנידונו בבימ”ש השלום באילת יהיו נידונים בביהמ”ש המחוזי בנצרת, וערעורים על ענייני זיהום האוויר שנידונו בבימ”ש השלום בקצרין יהיו נידונים בביהמ”ש המחוזי בבאר-שבע? התשובה ברורה: לפתור את הבעייה הפרסונאלית שיש למערכת המשפט עם השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל.

ולמטרה הזאת כל “המערכת” הייתה מוכנה להתבזות, עד כדי העלמתן – גם מוועדת החוקה, חוק ומשפט, וגם מהבג”ץ – של עובדות שאין חשובות מהן.

ולסיום, מילה אחת לזכותו של השופט משה גל, יליד שנת 1950:

• כאשר ניצני ההזנייה של משפט התעבורה החלו לעלות על המקפצה, הוא היה בן 7 בלבד;

• כאשר ההזנייה הזאת הגיעה לערעורי התעבורה הוא היה שופט זוטר, כשנה בלבד בבימ”ש השלום;

• כאשר השופטת נוגה אוהד הגיעה לביהמ”ש המחוזי, ונעשתה האורים-ותומים, פוסקת-העל, של משפט-התעבורה לרוב אזרחי המדינה, הוא, מן הסתם עוד לא חלם להיות מנהל בתי המשפט;

• כשהוא נעשה מנהל בתי המשפט, נוגה אוהד כבר הייתה שנתיים וחצי באותו התפקיד, כך שהוא כבר “קיבל אותה” כעובדה נתונה;

• כשהוקם ביהמ”ש המחוזי בפתח-תקוה, היא כבר הייתה למעלה משלוש שנים על כס “מלכת התעבורה” של המדינה;

• אין, ולא היה שום סיכוי, שהשופטת הזאת הייתה מוכנה להמשיך בערעורי-התעבורה לאורך ימים, וברור היה כל הזמן שהיא לא תחמיץ שום הזדמנות להעביר את לפיד-התעבורה המפוקפק הזה לשופט אחר, זוטר ממנה – כפי שאמנם הווה.

האם כל אלה נזקפים לזכותו של גל, או לחובתו?

אם הוא לא היה מודע לדברים כאשר דיבר בכנסת, זה פועל לזכותו מבחינת תום-הלב, אבל לחובתו מבחינה זו שמנהל חייב לדעת מה קורה בממלכתו.

אבל אם הוא אכן היה מודע לדברים כאשר דיבר בכנסת, ולמרות זאת אמר מה שאמר – אמרו אתם מה דינו של השופט.

ועל כך אמרינן: לי כל גל נושא מזכרת.

___________

הערה:    המאמר הזה נמסר לשופט גל לתגובה מוקדמת, לפני פרסומו, ומשבוששה תגובתו לא מיהרתי ורצתי לספר לחבר’ה, אלא פניתי גם לדוברי משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט, ונתתי להם עוד יום עבודה, אבל גם אלה מילאו פיהם מים.