כשהיינו ילדים, שיחקנו מחבואים. ה”עומד” – כלומר, זה שעומד בפניו אל הקיר וסופר בקול רם עד מאה כדי לתת לאחרים שהות למצוא מחבוא – היה נוהג להכריז בתום הספירה הכרזה חגיגית בזו הלשון: “מי שמלפני, מי שמאחורי, מי שמצדדייי – הוא העומד!”

נזכרתי בנוסח רווי המסתורין הזה כשניסיתי להשיב לעצמי על השאלה מה הוא שמאל ומי הוא שמאלי. התשובה שמצאתי היא: שמאלי הוא כל מי שחושב שכל מי שעומד מאחוריו, מצדדיו או מלפניו הוא ימני, או לפחות פחות שמאלי ממנו. זו הסיבה שכל שמאלי אמיתי הוא בדרך-כלל מפלגה של אדם אחד, כי כל מי שאיננו הוא, אינו שמאל אמיתי.

ההגדרה הזאת נכונה בעיקר בתקופות שבהן באים ימים רעים לשמאל, כשהוא מאבד קשר של עשייה עם המציאות והוא חופשי להתנתק מהקרקע כמו כדור פורח ולרחף להנאתו באוויר הדליל. אלה הן תקופות נפלאות לאינטלקטואלים השמאליים שהשתחררו מכוח המשיכה, וממרומי החלל החיצון שבו הם משייטים אבודי-כובד הם רואים הכל, מבינים הכל ובזים לכל מי שעדיין מהלך על האדמה משום שנשאר כפוף לחוקי הכּבידָה של הקיום היומיומי המייגע ונטול ההארה.

אין ספק שהעשור האחרון שסגר את המאה ה-20 והחומש הראשון שפתח את המאה ה-21 היו ימים רעים לשמאל לא רק בישראל הקטנה, אלא בעולם הגדול כולו. מזה מחצית שנות דור אנו חיים בעולם שחווה את התנדפות המשטרים אשר ניכסו לעצמם את היומרה לממש את רעיון תיקון החברה האנושית, וסופם שקלקלו קלקול כה גדול עד שקרסו ואידיאל התיקון התנדף עימם.

התמוטטותם הותירה את העולם כשדה ציד פתוח לקפיטליזם פונדמנטליסטי פרוע, שכמעט אין לו מתנגדים. מול עינינו, הולכת ומתגשמת כחלום בלהות, הבשורה התאצ’רית על מות החברה. מול עינינו מתרחש סחף הרסני שבו נמחקים בן-לילה הישגים שהשיגו ארגוני העובדים בעשרות שנות מאבק לשיפור מצבו של האדם העובד, החי מיגיע כפיו ומתקיים על שכר עבודתו.

בעקבות תהליכי הגלובליזציה היה העולם לזירה של תאגידי ענק, שלרשותם עומד מאגר אינסופי של כוח עבודה במחירי חיסול. אין מי שיעצור את סגירת המפעלים ואת חיסולם של מקומות העבודה בארצות העשירות, ואין מי שיבלום את נדידת ההון והעברת המפעלים ומקורות התעסוקה למדינות שהתאגידים מוצאים להם בהן המוני אדם חסרי-כל המוכנים לעבוד תמורת שכר עבדות וללא כל תנאים סוציאליים. התוצאה המיידית היא פליטתם של עוד ועוד עובדים בארצות המערב אל שוק מבקשי העבודה, וצירופם למחסן כוח-האדם הזול העומד לרשות ההון משולח הרסן.

ישראל היא חלק מהאירוע הגלובלי הזה, שמפורר את ריקמות החברה והורס לא רק את מקור מחייתו של האדם העובד, אלא גם את שארית כבודו. למעשה ההרס הזה נרתמת התקשורת, שמפארת את אצולת הממון ומציגה את הכסף כערך עליון וכמדד לערכו של אדם.

אם השמאל בנוי על התפישה שקלקולי החברה ניתנים לתיקון ועם התיקון תבוא גאולה לאדם, הרי הימין מאמין שגאולת האדם כבר באה ושמה ממון, ומי שיושב על הר של ממון משול למי שעמד על פסגת הר סיני, ואלוהים הוא סגנו, ואת מוצא פיו יש לחרות על הלוחות, וכל העם חייבים לשמוע בקולו ולענות אחריו אמן..

אם התקשורת היא התנ”ך של ימינו, הרי זו הבשורה שהיא מביאה לנו השכם, עם העיתונות המודפסת שעימה אנו פוקחים עיניים ליום חדש, והַעֲרֵב, עם הטלוויזיה שבחיקה אנו עוצמים עיניים ועם גיבוריה אנו הולכים לישון.

אבל הלעגה על המצב האנושי החדש היא מלאכה קלה מדי, ואין להסתפק בה כשמתפשטת והולכת ההרגשה שקוהלת צדק כשאמר שכל הנעשה תחת השמים הוא עניין רע, והמעוות לא יוכל לתקון. לפני שהאדם מרשה לעצמו להשתכשך בייאוש הסופני הזה, ראוי לחזור ולשאול, גם אם בפעם האלף, מה גרם לכך שרעיון תיקון החברה סופו היה כשלון ומפח נפש כה נורא.

דומה, שאת התשובה יש לחפש בצורת המשטר שהתלווה או נִטפַּל לרעיון התיקון. הכוונה כמובן למשטר הטוטליטרי, שמכבסת המילים של העגה המהפכנית כינתה אותו בשם המזויף “דיקטטורה של הפרולטריון”, שם שנועד לטהר את השרץ, והוא אמנם הצליח לגנוב את דעתם של רבים עד שהתברר ששרץ הוא שרץ ואי-אפשר לטהר אותו, גם לא בעזרת השם.

בצד אכזריותו, ובנוסף לעובדה שהוא מכלה את כל מנגנוני הבקרה והתיקון, מגדל המשטר הטוטליטרי את האדם החתרן. את מהות האדם החתרן היטיבה להגדיר אימרת כנף שפרחה בצ’כיה אחרי רמיסת האביב הצ’כי בשרשרות הטנקים הסובייטיים: “אל תחשוב. אם חשבת, אל תדבר. אם דיברת, אל תכתוב. אם כתבת, אל תחתום. אם חתמת, אל תתפלא”. האימרה השנונה הזאת מקפלת בתוכה את כל הסיפור כולו. היא מגלה לנו איזה סוג של אדם מגדלת הדיקטטורה. זהו אדם שאומר “כן” כשהוא חושב “לא”, אינו מסרב לבצע כל מה שנדרש ממנו, אבל עושה הכל כדי לסכל את מה שהוא אמור לעשות. כשיטילו עליו לבנות סכר, הוא יבנה אותו מחומרים מתפוררים, כשיטילו עליו לבנות תחנת כוח גרעינית, הוא יבנה ויתחזק אותה כך, שתמיט שואה גרעינית. 

האדם שהמוות מקנן בנפשו

אבות המארקסיזם – כמו שכינו את מארקס ואנגלס – לעגו למושג “טבע האדם”. כשם שטעו בהבנת דברים רבים, נראה שטעו גם בעניין הזה. נראה כי בסופו של דבר צדק האקזיסטנציאליזם החילוני בטענתו, שהאדם באשר הוא אדם מכיל בו כיסופים לחופש.

כאשר ההשתוקקות לחופש אינה ניתנת למימוש, נפשו של האדם מתה בקרבו, ואם איננה מתה, היא מצטמצמת למין קיום שרדני כשהמוות מקנן בה ומכוון את כל מעשיה. האדם שהמוות מקנן בנפשו הוא אדם שמבקש להמית את כל מה שסביבו. הוא חושב על אהבה במושגים של שנאה, ועל שלום במושגים של מלחמה. בעזרת השקר הוא ממית את האמת, וכך יכול מין ארכי-שרלטן כמו ליסֶנקוֹ (מי עוד זוכר אותו היום?) להמציא סיפורי שקר על ניסויים שלא היו ולא נבראו ולהכתיב תורת תורשה שקרית למערכת שלמה של מוסדות להשכלה של מעצמה, בזמן שגנטיקאים אמיתיים עונו במרתפי העינויים וסיימו את חייהם במחנות העבודה בסיביר ארץ הפלאות.

במשטר רודני האדם החתרן כותב ספרות שקרית, שזוכה לראות אור בהוצאות ממלכתיות, וחי חיי מלכים בדאצ’ות מפוארות, בזמן שסופרי אמת נורים בעורפם כמו כלבים שוטים. האם ציירי הריאליזם הסוציאליסטי לא ידעו שהם מייצרים קיטש מפלצתי, כשציירו את ציורי הענק שפיארו את דמותו של שמש העמים, יוסף סטאלין, מופיע בפני חברי הסובייט וגיבורי העם מוחאים לו כפיים? הם ידעו גם ידעו מה הם עושים.

האדם שהמוות מקנן בנפשו יודע שהוא שרלטן וציניקן אבוד, ולכן כשמעניקים לו את פרס סטאלין, הוא ממהר להטמין את כספי הפרס במרתף של בנק שווייצרי, כשם שעשה ברטולד ברכט, שגם ידע להצדיק דיכוי אכזרי של התקוממות פועלים בגרמניה המזרחית ולהביע את הזדהותו עם מעשי המשטר. האם חשב את מה שאמר וכתב באותה הזדמנות, כתב וגם חתם? איש לא יידע זאת, אבל למקרא הדברים התחושה היא שהם לא נובעים מלב חי של סוציאליסט שגורלם של קשי-יום מזעזע אותו, אלא מנפש מנוכרת וריקה שהמוות מקנן בה, ושום דבר לא נוגע לה באמת חוץ מהממון ההולך ונצבר על שם בעליה באותו בנק שווייצרי. לכן אין תימה, שבבוא רגע האמת כל אותו בניין שנבנה על בני-אדם חתרנים קרס כהרף-עין כמו מיגדל של קלפים. 

הדור הראשון של הדיקטטורה החדשה

וכאן נמצא גם החיבור בין מה שקרה בשלהי המאה שעברה לסוציאליזם, שסטה לדרך ללא מוצא של הדיקטטורה, לבין מה שהולך ומסתמן כמין דיקטטורה חדשה שמתחזה לחופש גדול, הלוא היא הדיקטטורה של הממון והשלטת חוקי השוק בצורה רודנית על כל תחומי החיים.

כיום, כשהדיקטטורה החדשה הזאת צעירה ונמרצת, היא עדיין מצליחה להשליט את עצמה באמצעות הפחד הנורא שהיא זורעת בלבותיהם של בני-האדם החיים מעמלם, פחד מפני פיטורים שרירותיים וזריקה אל מחסן הגרוטאות האנושי של המובטלים מאונס, ופחד מפני הידרדרות לעוני שאין ממנו מוצא.

הפחד הזה מאפיין תמיד את הדור הראשון שחי תחת דיקטטורה חדשה, שעדיין מצליחה להסוות את עצמה ולהסתתר מאחורי מילים מכובסות כמו “כפר גלובלי”: איזה דימוי פסטורלי, לשון נקייה לדיקטטורה גלובלית של הממון, מצד אחד, ולמחנה עבדים בינלאומי שחי על שכר מינימום, מצד שני!

בדור הראשון אחיזת העיניים הזו עדיין עובדת, כשם שהרטוריקה של ה”דיקטטורה של הפרולטריון” הרשימה את הדור שחשב עצמו אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, עד שהתגלה לו, ובעיקר לבניו, גודל השעבוד וממדי תרמית הגאולה..

כיום הדברים מתרחשים במהירות רבה יותר, והאמת על תרמית הגאולה הצפונה בגלובליזציה ובכלכלת השוק החופשי עשויה להיחשף מהר יותר ובעוצמה רבה יותר, מכפי שסוחרי התרמית הזאת משערים בנפשם. הקפיטליזם הפונדמנטליסטי העכשווי, כמו הקומוניזם הטוטליטרי, לא יקרוס כתוצאה ממשבר כלכלי או מבני; הקריסה תתחולל כתוצאה ממשבר אנושי.

קשה לשער היום איזו צורה ילבש המשבר הזה, כשם שאיש לא היה מעלה בדמיונו בראשית שנות ה-80 של המאה שעברה שבריחתם של רבבות אזרחים מזרח גרמנים במכוניות טראבאנט מקרטעות לצ’כיה ומשם לאוסטריה תהפוך לצונאמי אנושי, שישטוף בגל ענקי את המשטרים הרודנייים אשר ישבו על מכונם לבטח בבירות הגוש המזרחי.

האם הצונאמי האנושי החדש יתחיל בגל של שביתות, שיהפוך להשבתה כללית של משק אחר משק? האם הכל יתחיל בטפטוף של אנשים שלא יבואו יותר לעבודה בלי הודעה מוקדמת, כי ייוואשו מהשכר המשפיל שהם מקבלים עבור מכירת זמן חייהם למעסיקיהם המתעשרים על חשבונם? האם הדליפה הזאת תהפוך פתאום לנטישה המונית של מקומות העבודה בידי בני-אדם שילאו לשאת את חוסר הטעם שבמכירת כוח עבודתם תמורת הזכות להיות חלק ממחסן העבדים החדשים, שאינם יכולים עוד להעניק לילדיהם לא חינוך, לא בריאות ולא השכלה גבוהה?

בני-אדם מוכנים לצחצח נעליים בשוק כדי לאפשר לילדיהם לימודים וסיכוי לעתיד טוב יותר מההווה המר שלהם; אבל בני-אדם לא מוכנים להשלים עם הידיעה שהם מגדלים את ילדיהם להיות מצחצחי הנעליים של אדוני הארץ.

כאשר הידיעה הברורה, שזהו גורלם תחלחל ללבותיהם של המוני בני-אדם, יתחולל אותו צונאמי אנושי שיביא לקריסתו של גן-העדן המזויף ולקִצן של הדיקטטורה הטוטליטרית של כלכלת השוק והסגידה למולך הגלובליזציה.

לקראת האירוע הזה יש להתחיל לחשוב מחשבה חדשה מן היסוד על דרכים חדשות לתיקון החברה. המחשבה הזו צריכה להיות מושתתת על מושג מזולזל ודחוי שהגתה אותו ראשונה, כמדומני, היהודייה-הצרפתית התמהונית, המבולבלת ומלאת הסתירות, השלומיאלית והלא-יוצלחית בחייה הפרטיים, אשר המיתה עצמה באנורקסיה מרוב שנאה עצמית, הלוא היא סימון וייל השכוחה, אשר ניסתה לבנות תורה חברתית שלמה ותורת שכר ועונש המושתתת כולה על המושג “צרכי הנפש” (או “צרכי הנשמה”: les besoins de l’ãme, כמו שהיא מתבטאת בצרפתית).

אני טוען שיש סוף-סוף להשתית את החשיבה של השמאל על אותם “צרכי הנפש”, משום שהזלזול בצרכי הנפש הוא שממיט חורבן על כל מי שמנסה להתקיים בלעדיהם. ואכן, הקפיטליזם הפונדמנטליסטי מזלזל כיום בצרכי הנפש האנושית, כשם שהדיקטטורה הקומוניסטית זלזלה בהם בשעתה והביאה בכך לקריסתה, כי כל אלה שהיו אמורים לשאת אותה על כתפיהם פשוט זזו הצדה ולא היו שם כשהיא נזקקה להם. 

לקראת ה”אדם הנפשי”

החשיבה החדשה של השמאל צריכה להתכונן לעידן הפוסט-טכנולוגי והפוסט-קיברנטי, שבשיאו אנו חיים היום. הדור שנולד בראשית האלף השלישי יחפש את עולמו בשדות שקשה לנו היום לנבא את טיבם, אבל נדמה-בן-צל-צלו-של-נדמה שיהיו אלה דווקא שדות הכוח שבהם יצטלבו הפילוסופיה, האמנות, מדעי האדם והיצירה הרוחנית. אפשר לקוות שזה יהיה דור שיוקיר את כל מה שלא ניתן לרכוש בכסף, ויבוז דווקא לכל מה שאמנם ניתן לרכוש תמורתו. במילים אחרות, ואם להשתמש במושג ששייך לדורם של ברנר וא”ד גורדון, מדובר בתחייתו של ה”אדם הנפשי”, שיעמיד את צורכי הנפש והרוח בראש סולם ערכיו.

האדם החדש-ישן-נושן הזה יתבע מן החברה את מה שהיא יכולה להעניק בקלות לכל אזרחיה כבר היום, אם רק תשנה את סדרי העדיפויות שלה.

מדובר קודם-כל בהגדרה חדשה של מושג העבודה, הגדרה שתחזיר לעבודת האדם את ערכה, ואפשר להעז ולומר, את קדושתה. הגדרה אפשרית כזאת היא הגדרת העבודה כזמן חיים אנושי שמוקדש לייצורם של נכסי חומר ורוח.

כדי לאמוד את ערכה של העבודה יש לשאול מהו ערכו של רגע בחיים, מהי ערכה של שעת חיים, מה צריך להיות ערכן של שמונה שעות חיים שאדם צעיר נותן יום-יום למען ייצור נכסים ושירותים שמעניקים טעם, ערך ומשמעות לזמן-חיים אנושי של בני-אדם אחרים? אולי כך צריך להציג את השאלה, שתוליך לקביעת גובה שכר המינימום במשק. החישוב חייב להתבסס על שוויון ערך החיים של כל בני-האדם, בלי הבדלי מין, לאום וגיל. שהרי הדעת איננה סובלת שחיי אדם אחד יוערכו אפריורי יותר מחייו של אדם אחר. האם מדובר כאן בשוויון שכר בהתבסס על שוויון ערכו של זמן החיים של כל הברואים בצלם?

אני יודע שהמושג שוויון מקומם היום. אבל אולי הוא מקומם אותנו כמי ששייכים לדורות עברו, שהורגלו לצרוך תוצרים מיותרים? ושוב סליחה על שאני מעלה מתהומות הנשייה את המושג שפיתח הפילוסוף איוואן איליץ’, אבל דומה שמעולם לא היו בני-האדם מוצפים בכל-כך הרבה מוצרים מיותרים כמו בימינו; והרי ככל שהתוצר יותר מיותר כן עולה מחירו בשוק. מי שצורך מכונית שיכולה להגיע למהירויות של 300 קמ”ש, צורך יכולות מיותרות שעלותן כעלות דירה שמשפחה שלמה יכולה להשתכן בה.

אבל אם בני-האדם ישנו את שיפוטם הערכי, ואדם שצורך מוצרים מיותרים ייחשב לאידיוט, ומי שיפגין את הצריכה הזאת ברבים ייחשב לנעבעך שרחמנות עליו ויזכה רק לצחוק וללעג, לא יהיו עוד בני-אדם רבים שישאפו לצרוך מוצרים מיותרים.

ייתכן שדרושות שנים רבות – אולי 150 שנות חינוך, כפי שטען משה הס – כדי לשחרר את האדם ממנטליות של חיפושית זבל. אבל גם אם יידרשו לכך 200 שנה, כלום לא ראוי לנו להתחיל במהלך הגמילה הזה כבר עכשיו?

במילים אחרות, האם לחשוב מחשבה שמאלית כיום אין פירושו קודם-כל לפתח את מודעותנו לשיטותיו הטוטליטריות של הקפיטליזם הפונדמנטליסטי, המוסוות ומוצגות בפנינו כתכלית הדמוקרטיוּת?

התחלתי את המאמר הזה בהתייחסות אירונית לנטייתו של השמאל להתנתק מכוח המשיכה של כדור-הארץ ולרחף ככדור פורח בחלל הסטרטוספירה, והנה אני תופס את עצמי “על חם”, כשמחשבתי בורחת אל מרחבי החלל החיצון. זה הרגע לשחרר קצת אוויר חם ולנחות בחזרה על קרקע המציאות. אם כל התורה של צרכי הנפש תלויה בעבודת חינוך יסודית ומעמיקה, דומה ששמאל ישראלי תכליתי, המבקש לחולל תיקון במצב החברתי הקשה השורר כיום בישראל, צריך לפתוח בהצגת שלוש המטרות שהוא יתחייב להעמיד אותן בראש סדר העדיפויות החדש כשיגיע לשלטון:

א. חינוך חינם מלא, מגן-הילדים עד תואר שלישי, לכל אזרחי המדינה;

ב. בריאות חינם, באיכות גבוהה ואחידה לכל אדם;

ג. עבודה לכל דורשיה, הסכמי עבודה מגובים בחוק ושכר שמאפשר קיום בכבוד.

יטענו הטוענים, שתנאי מוקדם לכל אלה הוא משק משגשג שמתקיים בתנאי שלום? כל מי שחושב חשיבה חברתית יודע את הדברים האלה, ולכן השגתם של הסכמי שלום בני-קיימא עם המדינה הפלסטינית השכנה ועם כל שאר מדינות האזור חייבת ממילא להיות כלולה במצע של כל שמאל ישראלי חברתי ראוי לשמו.

_____________

יהושע סובול הוא מחזאי וסופר. המאמר פורסם ב“ארץ אחרת”, גיליון 27