דור שני לקורבנות הכיבוש

הריגתם של שני החיילים מתנחלים תושבי התנחלות קריית ארבע, דוד רובין ואחיקם עמיחי, בידי לוחמי גרילה פלסטינים, שעה שטיילו חמושים בנחל תלם הנמצא בשטח “בי” שבשליטה אזרחית פלסטינית, החזירו אותי 23 שנים אחורה.

באוקטובר 1984 נהרגו שני צעירים ישראלים, רויטל סרי בת 22 ורון לוי בן 23 שעה שטיילו באזור מנזר כרמיזן (לא רחוק מבית לחם).

הייתי אז דובר “הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית” והוצאתי הודעה לעיתונות שפורסמה למחרת האירוע בעיתון “הארץ” (24.10.1984) בזו הלשון:

“הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית מסר לפרסום את ההודעה הזאת: ‘הוועד מביע צער על מותם של שני הצעירים וקורא לישראלים חובבי טבע לא לטייל בשטחים הכבושים כי אלו הם שטחים לא להם. יש לראות בשני הצעירים קורבנות הכיבוש הישראלי שהלכו שולל אחרי המלל של המתנחלים וממשלת ישראל. הוועד מזהיר מפני ניסיונות של גוש אמונים ותומכיהם לפעולות טרור ונקם נגד הפלסטינים בשטחים. יש לדחות כל רעיון של ענישה קולקטיבית כלפי תושבי א-דהיישה הסובלים מזה שנים מהתעללות, דיכוי והשפלה מצד המתנחלים והצבא. בשעה עצובה זו אנו חוזרים וקוראים לפתרון פוליטי לסכסוך שיכיר בזכויות הלאומיות של שני העמים’ “.

הודעה זו גררה אחריה תגובות זועמות במרבית העיתונים היומיים וכמה מבכירי הפובליציסטים שיפדו אותנו (נחום ברנע, הדה בושס, זלמן שובל). מה שהדהים אותי בתגובות היה השילוב של צביעות והיתממות כמו זו של נחום ברנע שטען שכפי שמותר לישראלים לטייל ביוון כך מותר להם לטייל גם בשטחים הכבושים. הוא לא העלה בדעתו כי יש הבדל בין שטח הנשלט על ידי צבא כיבוש בו נשללות מעם המקום כל זכויותיו (להוציא “הזכות” להיות משועבד), לבין מדינה ריבונית המאפשרת לזרים להיכנס בשעריה.

בעיקרו של דבר, הדברים שכתבתי אז, יפים גם כעבור 23 שנים לטיול שערכו שני המתנחלים בסוף דצמבר 2007. מנקודת המבט של הפלסטינים ומתנגדי בכיבוש, המצב לא השתנה. השטחים ממשיכים להיות כבושים בידי צבא זר, ושטחי פלסטין אינם אתרי תיירות בהם רשאים בני העם הכובש לטייל בבטחה מבלי שקיבלו את רשות בעלי המקום.

ההבדל בין אז והיום, הוא, ששני הטיילים באוקטובר 1984 לא היו מתנחלים אלא מי שנפלו ברשת התרמית כאילו מדובר בשטחי מולדת משוחררים, ואילו שני החיילים מתנחלים גדלו במציאות של כיבוש ואפרטהייד ומוחם נשטף במדרסות דתיות של רבני ההתנחלויות כאילו שטחי הכיבוש הם מתת האל לעם הנבחר, והם רשאים לעשות שם בחסות היושב במרומים ככל העולה על רוחם. הפלסטינים הם לכל היותר מטרד חסר זכויות שיש לנפנף אותו בהזדמנות הראשונה.

שר הביטחון אהוד ברק הוסיף למדורה הבוערת את חבית הדלק שלו כאשר העלה את החיילים מתנחלים על נס כחלק ממסורת “כיבוש הארץ דרך כף הרגל” והוא יוכל לרשום “וי” בפנקסו עם בוא הקורבנות העתידים.

השטחים הכבושים אינם שטח טיולים פסטורלי, וכל ישראלי המטייל שם מבלי לקבל את רשות העם הפלסטיני הוא בבחינת פרובוקטור שמתגרה בעם המקום.

בכתבה ב”הארץ” של נדב שרגאי, שהוא מבחינות רבות הרמקול של המתנחלים בעיתון, תוארו שני ההרוגים כבני “משפחת האצולה של ההתנחלויות” השייכים “למאיון העליון שלנו” משום שהם באים משתי משפחות של רבנים מוכרים. מכאן אנו למדים כי בהתנחלויות התקבעה היררכיה שמתחילה באצילים, הלוא הם הרבנים, ונגמרת במתנחלים בעל כורחם שנשלחים הישר מנמל התעופה ככוח עבודה וכחיזוק דמוגרפי להתנחלויות.

שוחרי זכויות האדם ומתנגדי הכיבוש לא רואים באגף האידיאולוגי הקשוח של המתנחלים וברבניהם אצולה, אלא דווקא מקור הרע, ששכחו את מצוות התורה “וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים” (שמות, כג, 9).

הפלסטינים, אז והיום, ישמחו בוודאי לארח ישראלים כתיירים ביום שיפסק הכיבוש ומדינת ישראל תפסיק להתייחס לפלסטינים כאל עם עבדים ומזי רעב.

כואב הלב, ששני צעירים, שעל פי ההספדים היו בעלי יכולות וכישורים, בזבזו את חייהם על מטרות כה נלוזות.

סיפור חלומי

ובחלומי אני עומד בפני כיתת יורים והמפקד אומר לי, אתה חייב לענות על שלוש שאלות. אינני אומר לך מה עליך להשיב, אולם אינך רשאי להימנע מתשובה. אם תסרב לענות על אחת מהן, אני נותן את הפקודה “אש” ואתה מוצא להורג.

שאלה ראשונה: בין בוש לאחמדינג’אד, במי אתה בוחר?

שאלה שנייה: בין בוש לחיזבאללה, במי אתה בוחר?

שאלה שלישית: בין בוש לחמאס, במי אתה בוחר?

זעה קרה בצבצה על מצחי. ניסיתי להיכנס למו”מ עם מפקד כיתת היורים. שמע, אני אומר לו, מה שאתה מבקש ממני זה לבחור בין דבר לכולירע, וזה לא הוגן.

אני פה לא בענייני הגינות, אומר לי המפקד. אני כאן ממלא הוראות, וזו הפקודה שקיבלתי. וחוץ מזה, הוא הוסיף, דבר וכולירע זה לא אותו דבר. דבר מחלה הרבה יותר מסוכנת מכולירע. מזו האחרונה סיכויי ההחלמה מצוינים.

טוב מותי מחיי, אני אומר לו, והוא משיב, כי אינו מאמין שאני מוכן לוותר על חיי רק בגלל הקושי לבחור.

בעוד אני מתלבט אני שומע את רעש הבריחים של היורים שמכניסים כדור לקנה, ומחכים לפקודה.

אז מה אתה מחליט? שואל אותי המפקד בטרם ייתן את הפקודה, האם לחיים או למוות?

אין מנוס, אני בוחר בכולירע – אני משיב.

אל תתחכם, אומר לי המפקד, מי הוא הכולירע בשלוש השאלות?

הכולירע הוא… ואני מתעורר.

עליה בירידה

מספר המהגרים למדינת ישראל (“עולים” בשפה הרשמית) בשנת 2007 היה הנמוך ביותר מאז 1989.

שר הקליטה יעקב אדרי, הגיב על כך כי משרדו ישקיע כספים “להגדלת היקף העלייה”.

למה להגדיל? לא מספיק צפוף גם ככה? המדינה מזוהמת, האוויר לא נקי, הנחלים הפכו לאגני ביוב של שפכים רעילים מבית היוצר של מפעלים מזהמים, השטחים הירוקים הולכים ומצטמצמים,

ומעט המקום שעוד נשאר פנוי לקליטת בני אדם ראוי לשמור לפליטים פלסטינים שירצו לחזור לארץ ממנה גורשו.

והעולם בחיל ורעדה

ההתנקשות במנהיגת האופוזיציה בפקיסטאן בנזיר בוטו, בעיצומה של מערכת בחירות, הכניס את העולם לפחד אטומי. פקיסטאן היא מדינה גרעינית, עם מלאי של כמה עשרות פצצות אטום, אולי יותר, איש לא יודע את המספר המדויק.

רצח בנזיר בוטו הכניס את פקיסטאן לכמעט תוהו ובוהו. לא שלפני כן היא הייתה סמל ליציבות ודמוקרטיה, אלא שעתה הכל החריף.

השלטון המרכזי כלל לא שולט בחלקים של המדינה, בעיקר אלה הגובלים בגבול עם אפגניסטן, שמנוהלים על ידי הנהגה שבטית, שם מוצאים מקלט, כך לפי הדיווחים בעיתונות, כמה ממנהיגי הטליבאן ואל קאעדה.

גם באזורים בו השלטון המרכזי אמור לשלוט, יש פעילות ענפה של פונדמנטליזם דתי, שמבקש להכפיף את פקיסטן לשלטון כוהני הדת.

הנשיא הגנרל מושארף, תפש את השלטון בהפיכה צבאית, לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה תקינה, אבל מרגע שהפך לחביבם של האמריקאים, “במלחמה נגד הטרור”, הכל נסלח.

התחזית לפיה עלולה פקיסטאן הגרעינית ליפול לידי שלטון של פונדמנטליזם דתי היא בהחלט סיבה לדאגה.

מי שרואה במושארף את המחסום האחרון מפני השתלטות משטר בנוסח טליבאן על פקיסטאן, יראה בו את הרע במיעוטו.

הלקח ברור: יש לפרק את החימוש הגרעיני כדי שלא תיווצר כלל האפשרות שיפול לידיים קיצוניות, בין בנוסח דתי ביו בנוסח לאומני חילוני.

וזהו גם הלקח באשר לישראל. מה שקרה בפקיסטאן יכול לקרות גם אצלנו. השילוב של לאומנות ימנית קיצונית עם פונדמנטליזם דתי, נהנה כבר היום בנושאים מסוימים מרוב בכנסת. רצח ראש ממשלה כבר קרה במחוזותינו, והוא דווקא חיזק את הימין החילוני והדתי ולא החליש אותו.

הצבא כמו החברה בישראל הפך גם הוא לימני יותר. כפי שממשל מושארף אינו מסוגל להשתלט על המחוזות הגובלים באפגניסטאן כך ממשל אולמרט לא מסוגל להשתלט על המתנחלים בשטחים הכבושים, העושים שם בסיוע הצבא כמעט ככל העולה על רוחם.

השתלטות “רבני ישע” ובני בריתם על הממשלה בישראל ושליטתם על הכפתור הגרעיני הישראלי, היא תרחיש אפשרי שראוי כי יפחיד את העולם לא פחות ממה שמתרחש היום בפקיסטאן.

 המסקנה החד משמעית מתבקשת: יש לפרק את חימושה הגרעיני של ישראל לפני שיהיה מאוחר.

עבודה זולה

“חוזר גל של מתנדבים בתנועה הקיבוצית” – זו הייתה הכותרת של ידיעה באחד העיתונים לפני מספר ימים. מתברר כי התנועה הקיבוצית חוזרת לימי שנות ה-70 של המאה ה-20 בהם הציפו את הקיבוצים אלפי מתנדבים מחו”ל.

הקיבוצים היוו בשעתו כוח משיכה לצעירים מאירופה, בעיקר מארצות סקנידינביה, משום המוניטין של חברה המקיימת חיי שיתוף ואחווה, שקסם לצעירים.

למעשה כבר אז היה מדובר לדעתי בניצול של כוח עבודה זול. בנוסף, הקיבוצים מילאו תפקיד של סוכן יחסי ציבור של משרד החוץ, ורבים מהצעירים לא הפנימו אז את הפיכתה של ישראל למדינת כיבוש ואפרטהייד והפכו למעין שגרירי ישראל בארצותיהם. חלק מהם הבינו עם השנים שנוצלו פוליטית כמו כלכלית.

מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת עברה התנועה הקיבוצית מהפך אם לא מהפכה. החברה השיתופית נמוגה במידה רבה. ההפרטה השתלטה, החברים הפכו למקבלי שכר דיפרנציאלי, הערבות ההדדית הצטמקה, בקיצור, הקיבוץ כבר לא מה שהיה בכל הקשור לאורחות חייו הפנימיים. הקפיטליזם השתלט עליו גם בבית פנימה. יש חברי קיבוצים שנקלעו למצוקה כלכלית קשה בגלל שהם נמנים על מקבלי שכר מינימום.

התפתחויות אלה כנראה שלא הגיעו לידיעת גל המתנדבים החדש, שרבים מהם באים מקוריאה ודרום אמריקה.

עתה אפילו אין לקיבוצים את הילת “החברה הסוציאליסטית” שעטתה בעבר. היום מדובר בקפיטליזם נטו, שפשוט מנצל עובדים מחו”ל מבלי שיקבלו שכר נאות על עבודתם הקשה.

איפה ההסתדרות? היא משתפת פעולה עם השיטה.

גיבור על חלשים

מפקד מחוז משטרת תל-אביב ניצב אילן פרנקו “פיקד אישית על מבצע פינוי כפר שלם”. כך בישרו מרבית העיתונים. הביאו 450 שוטרים בכדי לפנות 30 משפחות הנמנות ברובן על השכבות החלשות יותר, ופרנקו הגדול מנצח על המלאכה הבזויה. הנה עוד דוגמה כיצד כל גופי השלטון, ממשלה, עירייה, בתי משפט ומשטרה עושים יד אחת כדי לשרת בעלי ממון המבקשים לבנות מגדלי דירות, ולפיכך יש לסלק מהשטח את המטרד הזה של משפחות שבחלקן מתגוררות במקום עשרות שנים.

מפוני כפר שלם מצאו עצמם בין לילה ללא קורת גג. הדחפורים הרסו את הבתים בחסות המשטרה. עתה דורשים המפונים כי יינתן להם דיור חלופי ראוי. אין ספק שמגיע להם פיצוי על גירושם, לפחות כמו שקיבלו מפוני גוש קטיף, אלא שהמפונים מכפר שלם אינם מתנחלים עם גב פוליטי וכלכלי ועל כן יקבלו “קדחת בתחת” כמאמר הביטוי העממי.

אינני יודע אם מפוני כפר שלם מודעים לכך כי הם דור שני לפינוי וגירוש. כפר שלם היה בעבר כפר סלמה. לאחר שגורשו הערבים הביאו במקומם יהודים ערבים, וכאשר אלה כבר אינם נחוצים, גם הם מגורשים. רק כאשר ייקלט בתודעתם הרעיון כי יש לקדם סולידריות של מגורשים בין יהודים וערבים, וכי כפר סלמה בכלל לא שייך לנדלניסטים שקנו את הקרקע מהמדינה שהפקיעה אותה מבעליה הפלסטינים, אלא יש להחזיר את הקרקע לבעליה הערבים, ויש לפצות בנדיבות את המגורשים היהודים מזרחים, נתחיל לראות אור בקצה המנהרה.

לקראת 2008

מרכז אדוה הנו “מכון בלתי תלוי לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי”. אין ערוך לחשיבותו של המרכז. הוא מציג בשיטות מחקר מדעיות את התמונה העגומה של אי הצדק החברתי והכלכלי המאפיינים כיום את החברה הישראלית..

הוא מאשר את מה שעינינו רואות בכל יום, כי פירות הצמיחה הכלכלית בישראל נופלים בעיקר בחיקו של העשירון העליון ובמקום לצמצם פערים הם גדלים ומתעצמים.

מה שאנו זקוקים לו באופן דחוף, זה דגם ישראלי של הוגו צ’אבס, שישנה סדרי עדיפויות בהשקעות וביעדי תקציב, על פי הכרעות דמוקרטיות. במציאות כזו 450 שוטרים לא היו מגויסים לפינוי כפר שלם אלא מופנים קודם כל למאבק בפשיעה ובמשפחות הפשע.  

אני מקווה ששנת 2008 תהיה שנת מפנה בכל התחומים: חיסול הכיבוש ומשטר האפרטהייד, הקטנת הצבא, חיסול הנשק הגרעיני, והמיליארדים שישתחררו יושקעו בחינוך, בריאות, יצירת מקורות תעסוקה בשכר הוגן, שיקום האוכלוסייה הבדואית הסובלת מנגישות השלטון, ועוד דברים יפים ומשובבי נפש.

סעדיה מרציאנו

חברי וידידי ח”כ לשעבר סעדיה מרציאנו, הלך לעולמו בטרם עת. תרומתו למאבק נגד קיפוח ואפליה ובעד שלום ודו קיום עם שכנינו, חקוקה בתולדות מדינת ישראל. חלקנו תקופה ארוכה של פעילות משותפת ורשימה יותר מפורטת לזכרו תתפרסם באחד מטוריי הבאים.