ב”ה 

 

 

 

במה דברים אמורים

ח.א

                                  

 

פרשת הסכמי קמפ-דייויד היא מדמנה אחת של רוע, אנטישמיות, בלשון המעטה, בוגדנות שפלה, דריכה על גויות, רמיה וכל ערך שלילי אחר, כשחלק כחלק יחלוקו – לרמיה היו כולם שותפים, מתליינים ועד תלויים. סאדאת ומצרים הוכיחו שוב, את הארכי-נאציזם שלהם ואת כשרון השוד המזויין, בו ניחנה האומה הערבית, והאמריקאים, כרגיל, דורכים על גויות יהודים, כדי להגיע למטרותיהם. ממשל שכל מעשיו מודרכים על ידי ציניות מרושעת וחסרת מוסר, מתובל בסממנים אנטישמיים מובהקים.

ורק היהודים מנגבים את הרוק ואת דמם, ומודים עליהם כעל גשמי ברכה בעיתם.

 

“ישראל” היא המדינה הראשונה בעולם שהכירה בריבונות “ירדן” על חבלי יו”ש, התפתחות שלא נוצרה מעולם, טרם הסכם ה”שלום” עם ירדן. “ישראל” היא הראשונה שהכירה בריבונות שמעולם לא הוכרה לפני כן, של מצרים על חצי האי סיני.

                               

 

ידע הנמושה, ואחרי הכל – הבוגד, בגין, למה הוא לוקח אתו לקמפ דייויד, את שני סרסורי ה”שלום”, הגיסים, עייזר ויצמן ומשה דיין. עייזר, שאהב את המצרים אהבה עיוורת, מאז ימי קורס הטייס שלו בבריטניה, בהם הרבה לשתות, בכלל, ובפרט עם פרח טייס מצרי, שהיה חברו הטוב ביותר בקורס.

משה דיין היה מאסכולת בן גוריון ושמעון פרס, שהיהדות עוררה בהם בחילה, והם עשו הכל, כדי להכותה ולחבל בה.

 

בגין לא לקח אתו איש מחבריו באצ”ל ובכל מאבקיו. הוא ידע כי אלו לא יניחו ל”שפר” את תדמיתו על חשבון עצם הקיום ועל זכויותיו של העם היהודי!!

 

בגין, שיקר שקרים גסים, והתבכיין על שרימו אותו, לכל אורך הדרך. וכידוע, כשאדם מסרב להודות בטעויותיו, הוא מחזק אותן עוד ועוד, אולי בסופו של דבר, ישכנע את הטעויות להיראות כצודקות…..

 

                                        

 

שמואל כץ מייחס את תבוסתנותו הבזויה של בגין, בדחף שאינו ניתן לריסון, להזים את תעמולת הזוועה של יריביו הפוליטיים – שונאי ישראל מבית, שקנתה לה שביתה בדעת הקהל העולמית, להלן קטע:

 

“… בכל התקופה הקשה הזו, קשה למצוא בין חברי הכנסת מדינאי נאמן יותר לעקרונות הדמוקראטיה הפרלמנטרית ממנחם בגין, מדינאי השומר בקפדנות כמוהו את כללי הדיון הציבורי. גם בהופעותיו בחו”ל שמר ללא סטייה על כללי ההגינות, ולמרות חילוקי דעות יסודיים עם המימסד הישראלי קידש את עקרון ההימנעות מביקורת על ממשלת ארצו. למרבה הצער לא כך נהגו יריביו כלפיו: רוב מנהיגי מפלגת-פועלי-ארץ ישראל ויריבים אחרים נהגו להשמיצו, לתארו בתיאורי גנאי, להציגו כאדם חסר אחריות וחסר הבנה פוליטית. כל מי שנתקל ביהודים אמריקאיים שהשתתפו בפגישות סגורות עם מנהיגים אלה, שמע על נוהג זה.

דברי השמצה חמורים כאלה הופצו ברבים. חמישה חדשים אחרי מלחמת יום הכיפורים – המלחמה הרביעית שנכפתה על עם ישראל ושנוהלה בידי ממשלה בראשות מפלגת ‘העבודה’ – רואיין מר אבא אבן, אחד ממנהיגיה הבולטים של מפלגת ‘העבודה’, לצורכי כתבה בכתב עת אמריקני. המראיינת, ג’ואן פיטרס קפלן, שאלה אותו בין השאר: ‘אם תערוך ישראל בחירות חדשות, הסבור אתה שבגין מסוגל לנצח”?

תשובתו היתה זו: “העם בישראל לעולם לא יבחר בממשלה מסוג זה. לעולם לא, כיוון, שביסודו של דבר, העם איננו רוצה מדיניות של שפיכות דמים בלתי פוסקת… אחת מבעיותיו של בגין היא כנותו – הוא מאמין במדיניות זו של קשיחות ללא תנאי”! (ניו-ריפבליק, וושינגטון, 23 במרס, 1974).

 

הקטע הבא לקוח מן הספר המעולה – “לא עוז ולא הדר”

 

“יוזמת סאדאת”

שמואל כץ

 

להשלכות הרבות שנודעו לעצם הויתור על סיני, נוסף, איפוא, עוד היבט חמור מאד: בגין ודיין גרמו במו ידיהם מפלה נוראה לישראל ונצחון עצום למצרים בדעת הקהל העולמית. יתרה מזו: הם הגישו לסאדאת, על מגש של כסף, את דעת הקהל האוהדת שלא הגיעה לו כלל וכלל.

 

 

… פתאם התברר כי הסיפור על “יוזמת סאדאת” אינו אלא שקר, מהתלה שהוליכה שולל את העולם כולו. ייתכן שאני הייתי צריך להיות מהיר תפיסה יותר ולהיאחז בכמה סימנים מוזרים שנראו לעין מלכתחילה בגירסה הרווחת. אך אני מודה ומתוודה כי רק בחודש מרס התעוררתי, לאחר שקיבלתי נתון שחסר לשחזור “יוזמת סאדאת”. האמת היא, שלא יוזמת סאדאת היתה זו אלא יוזמת בגין. סאדאת קיבל את התמורה מראש: הוא בא לירושלים רק אחרי שהובטח לו חצי האי-סיני.

 

כבר בחדשים ינואר פברואר נתגלו רמזים אחדים, שהיה בהם כדי להצביע על האמת הזאת, אך החוליה החסרה נתגלתה רק ב-1 במרס, על ידי ידיעה שהובאה בעתון “הארץ”. היא נתגלתה עקב המחלוקת שנפלה בין סאדאת ובין בגין בענין הישארות הישובים היהודיים בצפון סיני. כבר בנאומו במועצת העם, אחרי החזרת משלחתו לוועדה המדינית, טען סאדאת כי “הופתע כשהצהיר בגין שעמדת ישראל בנושא הישובים ידועה למצרים…”, והוסיף, שהוא הודיע לוייצמן, עוד לפני הפגישה באסמעיליה (ביום 25 בדצמבר) ש“לא נרשה השארת ישוב ישראלי אחד על סנטימטר רבוע אחד של אדמת מצרים”. ואילו בגין טען, שכבר מלכתחילה הובהר למצרים כי הישובים חייבים להמשיך להתקיים. אין ספק כי התכנית שהגיש בגין באסמעיליה כלל סייג כזה לגבי הישובים – שימשיכו את קיומם גם במסגרת ריבונות מצרית, וכן לגבי השליטה הישראלית בשדה תעופה לצרכים אזרחיים. כך הוצגה קודם לכן לפני האמריקנים והבריטים, וכך, למעשה, גם נתפרסמה בכלי התיקשורת. אבל הויכוח הזה נמשך שבועות וכלל הצהרות והצהרות-נגד (ומצד מצרים בלשון מעליבה); ואז החליט מי שהחליט בירושלים, שיש לגלות עובדה העשויה להפריך את הגירסה המצרית. וכך הווה, כי עיתונאי ‘הארץ’, עוזי בנזימן, מסר בשם מקורות במשרד החוץ, שכבר בשתי פגישות בחודש ספטמבר, הודיע דיין לסגן ראש ממשלת מצרים, חסן תוהאמי, כי ישראל מוכנה לוותר על סיני כולו במסגרת חוזה שלום.

 

 

 

תוכן הידיעה בעיתון ‘הארץ’ אמנם לא הכריע דבר במחלוקת, אך האיר בבת אחת את כל תולדות המגע עם המצרים. פתאם נתחוורה משמעותן של ידיעות שונות שנתפרסמו לפני כן. עתה הסתמנה תמונה אחרת לגמרי מזו שנצטיירה בתודעת הציבור. בעת ביקורו בירושלים גילה סאדאת ברבים, שהרעיון לבוא לירושלים הבזיק במוחו פתאם, בשעת טיסה מבוקרשט (שם פגש את הנשיא צ’אושסקו) לטהרן. הבזקה זו באה לו, כך סיפר, אחרי ששמע מפי צ’אושסקו את העצה הטובה להיפגש עם בגין, שהוא אדם שאפשר לסמוך עליו.

 

גם במקרה הטוב, שיקף סיפור זה רק חלק מן האמת. הן אווילי הוא להאמין, שאחרי 29 שנות מלחמה בין מצרים לישראל, ששורשיה עמוקים אף יותר, עשויים כמה דברי שבח כלליים על בגין לשכנע את סאדאת לנקוט צעד בעל משמעות היסטורית  ומדינית ללא תקדים – להסכים לשוחח עם ראש ממשלת המדינה היהודית. לכן, אין ספק, כי צ’אושסקו העלה לפני סאדאת נימוק משכנע יותר. מניין שאב צ’אושסקו נימוק זה?

 

 

 

ימים מספר לפני בואו של סאדאת לבוקרשט, שהה שם בגין. החלטתו של בגין, שעדיין לא הספיק לחמם את כסא ראש-הממשלה, לערוך ביקור בבוקרשט, עוררה תמיהה מלכתחילה. העניינים בין ישראל לרומניה לא היו מעולם בעלי חשיבות עליונה או דחופים ביותר. לכן, סביר להניח, כי ביקורו של בגין אצל צ’אושסקו היה מתוכנן ומיועד להעביר באמצעותו את הבשורה לסאדאת, כי ממשלה חדשה זו, מוכנה להפליג בויתוריה למצרים. וקרוב לוודאי, כי נמסר לצ’אושסקו, שמדובר בחצי-האי סיני.

 

אפשר להאמין איפוא, כי רעיון הנסיעה הדרמאטית לירושלים אכן הבזיק במוחו של סאדאת בעקבות הבשורה ששמע מפי צ’אושסקו. אולם אחרי שהרעיון נולד, עברו עשרה שבועות, עד שהבשילו התנאים להכרזתו של סאדאת בפרלמנט המצרי, על נכונותו לנסוע לירושלים. בשבועות אלה התנהלו בסודיות השיחות הישירות שבהן גובשה הצעת תכנית סיני.

 

 

 

עתה מתברר לאן נעלם משה דיין ביום 16 בספטמבר, כשהיה בדרכו לארה”ב. הוא נפגש אז במרוקו עם נציגו של סאדאת, חסן תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים – אחת הדמויות המרכזיות בשלטון המצרי מימי נאצר ועד ימינו, ואיש סודו של סאדאת. לימים תאר תוהאמי עצמו את הפגישה ההיא בראיון עם העיתון הכוויתי – אל-סוויסה – בפברואר 1980 (ואישר את דבריו בראיון שנתפרסם ב’מעריב’ מיום 9.2.1980).

 

להשלכות הרבות שנודעו לעצם הויתור על סיני, נוסף, איפוא, עוד היבט חמור מאד: בגין ודיין גרמו במו ידיהם מפלה נוראה לישראל ונצחון עצום למצרים בדעת הקהל העולמית. יתרה מזו: הם הגישו לסאדאת, על מגש של כסף, את דעת הקהל האוהדת שלא הגיעה לו כלל וכלל.

 

 

 

זאת ועוד: כשהחליטו להציע את הוויתור הגורלי על סיני, היו צריכים בגין ודיין להכין מיד את הכלים לפרסומה בכל רחבי העולם בצורה שיטתית, יעילה, מתוכננת ומושכלת. קודם כל היה על ממשלת ישראל למסור בכל כלי התיקשורת הודעה מפורטת על הצעתה חסרת התקדים, על נכונותה לקבל על עצמה סיכונים מפליגים למען השלום, תוך כדי הדגשה מיוחדת על הרקע לויתור על חצי האי סיני. בהודעת זו ראוי היה כי ייאמרו דברים מעין אלה:

 

“השטח העצום של חצי האי סיני כשהיה נתון בשליטת מצרים, שימש אך ורק בסיס להתקפה על ישראל, ברוח המטרה המוצהרת המשותפת לכל מדינות ערב להשמידה ולחסלה. משנת 1948 נאלצה ישראל מדי פעם להילחם על חייה נגד מעשי תוקפנות מצריים מעמדות הזינוק שלהם בסיני. לפי החוק והנוהג הבינלאומיים, מותר למדינת ישראל לדרוש תיקוני גבול בסיני להבטחת בטחונה היסודי ולהרתעת התקפות עליה בעתיד, תיקונים שיעוגנו בחוזה שלום.

 

 

 

מבחינת החוק הבינלאומי, חצי האי סיני הוא שטח הפקר: למצרים לא היתה ריבונות עליו ותושביו המעטים לא נהנו מזכויות אזרח בימי השלטון המצרי בו.

 

יתר על כן: מצרים לא כיבדה שום הסכם עם ישראל שחתמה עליו, ועד כה הפרה את התחייבויותיה הבינלאומיות אחת אחת, החל בהסכם שביתת הנשק של 1949 ואילך.

והנה, למרות כל אלה ולמרות שכוחה של ישראל עמה לעמוד בקוי בטחון בסיני, החלטנו להפגין את רצוננו העז להגיע לשלום עם הערבים ולהכריז, אף לפני משא ומתן, על נכונותנו להכיר בריבונות מצרית על סיני. איננו משאירים לעצמנו, בתורת תנאי בטחון מינימאליים, אלא, כשלושה אחוזים מכלל שטחו של סיני”.

 

 

 

לא היה דרוש גאון ליחסי ציבור, אף לא מנגנון מושלם, כדי להבטיח להודעה כזאת סיקור מלא, תהודה רועשת, כיבוש דמיון העולם, והשלכות מדיניות מרחיקות לכת בדעת הקהל. החומרה שבוויתור עצמו לא היתה מופחתת אף כהוא זה, אך היה אפשר להוציא מתוק מעז. מסע מתוחכם, אגב ניצול כל הכלים  האפשריים בעולם כולו, היה עשוי להפעיל לחץ על סאדאת שיגיב בצורה נאותה על הקרבן שישראל מוכנה להעלות על מזבח השלום.

גם היום, בשעת כתיבתם של דברים אלה, לאחר שלש שנים בקירוב, רועדת ידי כאשר אני משחזר את המהלך ההפוך מזה, שנקטו בגין ודיין. התכנית נמסרה בסוד כמוס, וממשלת ישראל הניחה לסאדאת ליטול לעצמו – כאשר חצי האי סיני כבר מונח בכיסו – את המוניטין של “יוזם שלום” אמיץ. שתיקת ממשלת ישראל על יוזמתה, איפשרה לסדאת להגות ולבצע את רעיון הביקור הספונטאני בירושלים. וכך אירע, שרק אחרי שתהילתו של סאדאת כבשה את העולם, אחרי חודש שלם של תעמולה מכוונת ובלתי מכוונת לרוממותו של סאדאת – רק אז, בתוך המהומה של גדולתו וגבורתו, נשתרבבה איכשהו הודעתו המסורבלת של בגין על “הצעת השלום”. במסיבות שנוצרו, נראתה מסירת חצי-האי סיני, כהחזרת רכוש ותו לא, והטיעון האומלל להשארת ישובים בתוך ריבונות מצרים (ועוד עם הגנה ישראלית) הפך, לא בלי הגיון, לקטנוני ומבולבל….