לחה”כ אריה אלדד: אמרת שלאהוד אולמרט יש “דם על הידיים”, ומה שוועדת האתיקה עשתה לך כמוהו כרצח “על רקע כבוד המשפחה”
לחה”כ אריה אלדד: אמרת שלאהוד אולמרט יש “דם על הידיים”, ומה שוועדת האתיקה עשתה לך כמוהו כרצח “על רקע כבוד המשפחה”
|
על רקע כבוד הכנסת
אבל יש לך בעייה: כאשר אתה היית יו”ר ועדת האתיקה, עשית לאחרים את מה שאחרים עשו לך עכשיו. על דאטפת, וגו’.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 5.2.2008
לכבוד
חה”כ אריה אלדד
הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: החלטת ועדת האתיקה של הכנסת בעניין קובלנתו של השר עמי אילון נגדך
הרשה לי לחזק את ידיך, בכל הנוגע להחלטתה של ועדת האתיקה של הכנסת, מיום 5.2.2008, אשר נזפה בך על התבטאות לגיטימית, שאין בה כל דופי.
ביום 2.1.2008 אמרת מעל דוכן הכנסת:
“כיוון שממילא דנים כבר בשאלה הנכבדה הזו, אני מציע עוד קריטריון אחד למונח “דם על הידיים” – מי שתגבר ביודעין ארגון טרור רצחני, באופן שהוסיף מאות לוחמים לשורותיו, וצייד אותם בנשק ובתחמושת, יש לו דם על הידיים. לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט יש דם על הידיים, דמם של הנרצחים בפיגועי הטירור הוא גם עליו”.
על הדברים האלה קפץ השר עמי אילון על רגליו האחוריות, וקבל עליך בפני ועדת האתיקה של הכנסת, וזו נתנה את ההחלטה הזאת (ההדגשה במקור):
“ועדת האתיקה עיינה בקובלנה, בתגובת חה”כ הנקבל, וכן בפרוטוקול הכנסת מיום 2.1.2008, והגיעה למסקנה כי במקרה זה, הקובלנה שהוגשה על-ידי השר אילון הינה מוצדקת.
הוועדה לא קיבלה לגופם את ההסברים של חה”כ אלדד, כפי שפורטו בתגובתו מיום 2.1.2008. יצוין כי בעבר דנה ועדת האתיקה, אז בראשות חה”כ אריה אלדד, בקובלנה שעסקה בהתבטאות זהה, והטילה עונש חמור על חה”כ הנקבל (ראו החלטת ועדת האתיקה מיום י”ג באייר התשס”ד (4.5.2004). הוועדה אינה רואה מקום לשנות מהחלטת ועדת האתיקה הקודמת, המהווה תקדים מנחה בפני הוועדה.
הוועדה מבקשת להדגיש כי בשנים האחרונות אנו עדים להתבטאויות קיצוניות של חברי הכנסת על רקע הבדלי לאום ומחלוקות פוליטיות. עם זאת, דווקא בימים בהם מתלהט הויכוח הציבורי וקיימת נטייה להחריף את ניסוח הדברים, על חברי הכנסת להקפיד שלא לחרוג מגבולות ראויים של שיח פרלמנטרי. קיים קו גבול בין חופש הביטוי הפוליטי, הלגיטימי, של חבר הכנסת לבין הפקרות לשון אשר עלולה להוביל לאלימות ולליבוי יצרים.
לאור האמור לעיל, ובשים לב לעובדה כי עסקינן בביטוי אשר לגביו נקבע כבר בעבר כי הוא אינו מהווה חלק מהשיח הפרלמנטרי המותר, הוועדה סבורה כי בהתבטאותו של חה”כ אלדד יש משום הפרה של סעיף 1א לכללי האתיקה ופגיעה בכבוד הכנסת.
לפיכך, החליטה הוועדה בהתאם לסמכותה מכוח סעיף 13ד(ד)(3) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי”א-1951, להטיל על חה”כ אלדד נזיפה”.
כמי שכבר חווה – ועדיין חווה – את נחת-זרועם של כוהני ה”סגנון”, הרשה לי לומר לך כמה מילות-תמיכה, מבלי להיכנס, ולו ברמז, למחלוקת הפוליטית אשר בשורש הקובלנה נגדך.
כמי שקרא כבר כמה טקסטים בימי חלדו, חלקם, מה לעשות, טקסטים משפטיים, עברתי על ההחלטה, מילה-במילה, אות באות, והרגני הרוג, מתוך ההחלטה גופה אי אפשר לדעת מה קומם את הוועדה.
אמרתי “מתוך ההחלטה גופה”, משום שיש גם “חכמת הנסתר”, אליה אתייחס בהמשך.
מה בסך-הכל אמרת?
אמרת שאהוד אולמרט, ראש הממשלה, אחראי למותם של רבים מנפגעי הטרור. יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שזה לא נכון, אבל דברים כאלה נשמעו לא אחת במקומותינו. מי לא האשים, למשל, את גולדה מאיר ומשה דיין באחריות למותם של קרוב לשלושת אלפים חיילי צה”ל במלחמת יום הכיפורים? האשימו רבים, ואף אחד – כולל החולקים על חלקם של הנ”ל באסון יום הכיפורים – לא כפר בלגיטימיות של הביקורת.
השתמשת במטאפורה “דם על הידיים”, אבל מאז גדיעת-הידיים המפורסמת של הבדימוס מישאל חשין, לפחות מאז, השימוש במטאפורות כבר אינו “משהו גס”, והמטאפורה “דם על הידיים” הפכה כבר למטבע-לשון שכיחה.
הצעת “עוד קריטריון אחד למונח …”, ונשאלת השאלה אם כבר אסור להציע.
חכמת הנסתר: מה חבוי בהחלטתה של ועדת האתיקה?
האם כוונתה של הוועדה הייתה לומר שהדברים אינם נכונים? לא, היא לא העזה לומר זאת, כי זה חלק מהויכוח הפוליטי, וועדת האתיקה לא אמורה להיות extension של אולם המליאה, של ועדת החוץ והביטחון או של כל גוף פרלמנטארי אחר.
האם כוונתה של הוועדה הייתה לומר שהדברים נכונים, אבל אסור לומר אותם? לא, היא לא העזה לומר זאת, כי גם כך היא הייתה נכנסת לתחום לא-לה, ומבססת את מעמדה ככלי לסתימת-פיות של המיעוט על ידי הרוב.
או, אולי, הייתה כוונתה של הוועדה לומר שהדברים אכן נכונים, וגם אמירתם היא לגיטימית, אבל ה”סגנון” אינו לגיטימי? לא, גם זאת היא לא העזה לומר, כי בכך היא הייתה מצמצמת את הויכוח לענייני ה”סגנון” בלבד, ומסתכנת הן בכך שהציבור לא היה מקבל את עמדה, והן בכך שהיו אומרים עליה “עולם בלהבות, ואלה מתעסקים בענייני סגנון”.
כעת קרא את המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, וראה איך סותמי-הפיות עושים שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים, כדי לטמטם את הקוראים (או השומעים) כך שהם “יקנו” כל מסקנה בה מלעיטים אותם, בלי שהם ירגישו מה עושים להם, ואיך מסובבים אותם על האצבע הקטנה.
במקרה דנן עובדת-האמת היא דבריך המצוטטים מפרוטוקול הכנסת, והעקרונות הנכונים באים לידי ביטוי באמירה:
“דווקא בימים בהם מתלהט הויכוח הציבורי וקיימת נטייה להחריף את ניסוח הדברים, על חברי הכנסת להקפיד שלא לחרוג מגבולות ראויים של שיח פרלמנטרי. קיים קו גבול בין חופש הביטוי הפוליטי, הלגיטימי, של חבר הכנסת לבין הפקרות לשון אשר עלולה להוביל לאלימות ולליבוי יצרים”.
על העקרונות האלה אין איש החולק, כמובן – לא אני, גם לא אתה, אבל מכאן קצרה מאוד הדרך אל תרגיל הסחת-הדעת, שלב א’:
“בשנים האחרונות אנו עדים להתבטאויות קיצוניות של חברי הכנסת על רקע הבדלי לאום ומחלוקות פוליטיות”.
אכן, “בשנים האחרונות אנו עדים להתבטאויות קיצוניות …”, וגו’. גם זו עובדת-אמת, אבל מי אמר שהתבטאויות “קיצוניות” הן “משהו גס”?
האמנם מתכוונת ועדת האתיקה לומר שלחברי הכנסת מותרות רק התבטאויות “מתונות”?
כן, כך זה נשמע, וכך זה מתקבל אצל שטופי-המח, כאשר הדברים לא נאמרים במפורש (כי אמירה מפורשת כזאת לא תתקבל בציבור), אלא “מוגנבים” לתת-התודעה שלהם.
כאן בא תרגיל הסחת-הדעת, שלב ב’:
“לאור האמור לעיל … הוועדה סבורה כי בהתבטאותו של חה”כ אלדד יש משום הפרה של סעיף 1א לכללי האתיקה ופגיעה בכבוד הכנסת”.
ואני שואל מה יש ב”אמור לעיל” שהוא בבחינת “הפרה של סעיף … ופגיעה בכבוד הכנסת”?
עם כל הכבוד, אם הוועדה סבורה כך – שתתכבד ותנמק, ושלא תגניב את זה לתת-התודעה, כאילו היה מובן-מאליו, כי אני לא רואה שום “פגיעה בכבוד הכנסת” בכך שחבר-הכנסת נזקק למטאפורות מקובלות כשהוא ממלא את תפקידו.
מי כן פוגע בכבוד הכנסת? על כך בהמשך.
תרגיל הסחת-הדעת, שלב ג’: כעת נוסיף את המלים שהושמטו קודם:
“… ובשים לב לעובדה כי עסקינן בביטוי אשר לגביו נקבע כבר בעבר כי הוא אינו מהווה חלק מהשיח הפרלמנטרי המותר …”.
אבל בדיקה שטחית, כפי שאראה להלן, תראה שאותו ה”תקדים”, יחד עם אלה שעליהם הוא-עצמו נשען, לוקים באותם הפגמים והחוסרים שבהחלטה הנוכחית, וממילא אין בהם משום נקודה ארכימדית למסקנה שהוועדה “מוכרת” לנו היום.
ולבסוף – תרגיל הסחת-הדעת, שלב ד’: השימוש במילה “התבטאות”, “ביטוי”, “ניסוח” וכו’, בא ליצור, באיבחת-לשון, רושם מזוייף לפיו כל האמירה אינה אלא “מיקשה אחת” גסה, כאשר, כפי שראינו לעיל, אין באמירה הזאת כל פסול, לא מבחינת הצגתן של העובדות, לא מבחינת הדיעות המובעות בה – ואפילו לא מבחינת הסגנון.
א-פרופו “סגנון”
כדי לקבל תמונה רחבה יותר על השימוש-לרעה שעושים במקומותינו בעילת ה”סגנון” אני מזמין אותך להציץ במדור באיזה סגנון אדוני מדבר, אשר אצלי באתר.
ואני מזמין אותך להתחיל במאמר על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”.
אולי זה ייתן לך פרספקטיבה אובייקטיבית יותר על ההחלטה בעניינך שלך.
ה”תקדימים”
בקובלנתו מיום 19.2.04 קובל השר גדעון עזרא כי ביום 28.1.04, במהלך דיון של הכנסת, במסגרת תשובתו להצעה דחופה לסדר היום בנושא החזרת השבויים בני אברהם, עדי אביטן, עומר סועאד ואלחנן טטנבאום, אמר ח”כ מוחמד ברכה:
“ברשותך אדוני היו”ר, רק הערה לשר עזרא, שאמר שלא משחררים אנשים עם דם על הידיים, פעם הייתי רוצה לשמוע עמדה או אמירה מוסמכת של השר עזרא כמה דם יש על הידיים שלו, הוא עצמו”.
והחלטת הוועדה:
“לאור העובדה שהנקבל התבטא בעבר באותו נוסח כלפי ח”כ רחבעם זאבי ז”ל וכלפי סגן השר גדעון עזרא, כתוארו אז, והוטלה עליו הערה ביום 30.5.00 ונזיפה חמורה ביום 30.4.02 – החליטה הוועדה, בתוקף סמכותה לפי סעיף 13ד(3)(4) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם להרחיק את ח”כ מוחמד ברכה מישיבה אחת של מליאת הכנסת”.
וזה, כמובן, מחזיר אותנו אל שתי ההחלטות הקודמות בעניינו של חה”כ ברכה.
ביום 30.5.2000 ניתנה החלטתה של ועדת האתיקה, על פי קובלנתו של ח”כ רחבעם זאבי נגד חברי הכנסת מוחמד ברכה ועזמי בשארה, על התבטאויותיהם כלפיו בישיבת הכנסת ביום 27.7.99. ח”כ ברכה קרא כלפיו “איש הדמים” וחזר על כך עוד חמש פעמים וח”כ בשארה אמר כי הוא מחבל וכי העבר שלו הוא העבר של מחבל.
זו ההחלטה:
“לדעת הוועדה אין מקום בכנסת להתבטאויות “מחבל” ו”איש דמים” כלפי חבר-הכנסת. הוועדה רואה בחומרת יתר את השימוש בביטוי “מחבל” כלפי חבר הכנסת, רק בשל העובדה שאותו ח”כ שירת בתפקיד בכיר בצה”ל. לפיכך מחליטה הוועדה להטיל “הערה” על חברי הכנסת בשארה וברכה בשל התבטאויותיהם כלפי ח”כ זאבי”.
ביום 30.4.2002 ניתנה החלטתה של ועדת האתיקה, על פי קובלנתו של סגן השר לבטחון הפנים גדעון עזרא נגד ח”כ מוחמד ברכה, על כך שבדיון שהתקיים בכנסת ביום 30.1.2002 קרא ח”כ ברכה לעברו פעמיים “רוצח” וכן “לך יש דם על הידיים”.
וזו ההחלטה:
ביום י”ז בשבט התשס”ב (30.1.2002) הגיש סגן השר לבטחון הפנים גדעון עזרא קובלנה נגד ח”כ מוחמד ברכה, על כך שבדיון שהתקיים בכנסת ביום 30.1.2002 קרא ח”כ ברכה לעברו פעמיים “רוצח” וכן “לך יש דם על הידיים”.
נתחיל עם ההחלטה הראשונה: מה יש בה, מבחינה נורמטיבית, לגבי המותר והאסור, מהבחינה האתית? פעם אחת המילה “התבטאויות”, ופעם אחת המילה “ביטוי”, וכבר ראינו לעיל – ראה תרגיל הסחת-הדעת, שלב ד’ – כי השימוש במילה “התבטאות”, “ביטוי”, “ניסוח”, “אופן ההתנסחות” וכו’, בא ליצור, באיבחת-לשון, רושם מזוייף לפיו כל האמירה אינה אלא “מיקשה אחת” גסה, כאשר אין באמירה הזאת כל פסול, לא מבחינת הצגתן של העובדות, לא מבחינת הדיעות המובעות בה – ואפילו לא מבחינת הסגנון.
ומה עוד יש בהחלטה?
“הוועדה רואה בחומרת יתר את השימוש בביטוי “מחבל” כלפי חבר הכנסת, רק בשל העובדה שאותו ח”כ שירת בתפקיד בכיר בצה”ל”.
כאן הוועדה כבר גלשה וחרגה מהתחום האתי אל התחום התוכני, דהיינו עד לאיזו רמה, כלפי-מעלה, ניתן לקשור – ציבורית ומוסרית – את הפיקוד הצבאי למעשים אשר נעשו בצבא. ועם כל הכבוד – זהו חלק מהשיח הציבורי הלגיטימי, ולא עניין של “אתיקה”.
ומה בהחלטה השנייה? גארנישט מיט גארנישט. החלטה לא-מנומקת, אשר אין בה ולא-כלום – פחות אפילו מהלא-כלום אשר בהחלטה בה עסקינן.
אכן, המילה “רוצח” היא מילה קשה, אבל אם, כמטאפורה, מותר לומר “רוצח” על נהג אשר מבצע עקיפה מסוכנת, אפילו אם לא קרה דבר, אזי, למעשה, הכל מותר.
ובאשר ל”דם על הידיים” – כבר דיברנו לעיל על כשרותה של המטאפורה הזאת.
מדליקים סיגרה בסיגרה
הנה-כי-כן, ראינו שורה של החלטות אשר אינן אומרות ולא-כלום, והן נשענות זו-על-זו, ללא נקודה ארכימדית.
בלשוך העם הייתי אומר שוועדת האתיקה “מדליקה סיגרה בסיגרה”, אבל הבעייה היא שהסיגרה הראשונה לא הודלקה באש, אלא במים – ואולי אפילו בשתן.
סתימת-הפיות כזרז לשחיתות
סתימת-הפיות בתואנות ה”סגנון”, “אופן ההתבטאות” וכו’ הייתה במקומותינו לאחת התופעות המתועבות והמסלידות בחיינו הציבוריים. אני עצמי נלחם בזאת אישית, נלחם ונפגע, ומי שלא חווה זאת על בשרו, הוא, כנראה, לא יבין זאת לעולם.
כפי שראינו בשורת ההחלטות בהם עסקנו, וכפי שאנחנו מכירים אותה כל השנים, סתימת הפיות הזאת פועלת במידה שווה כלפי השמאל וכלפי הימין, כלפי היהודים וכלפי הערבים, כלפי הדתיים והחילוניים, כלפי האזרח הבא בשערי משרד הרישוי, זרנוגה גימ”ל, וכלפי עורך הדין המותח ביקורת על מערכת המשפט (ואני מדבר מנסיוני האישי).
אנחנו מכירים מימים-ימימה את האמירה אור היום הוא חומר-החיטוי הטוב ביותר, וכאשר הפיות נסתמים – אין אור-יום, והשחיתות חוגגת.
והתוצאה: יש לנו ממשלה מושחתת ומטומטמת, שאינה ראוייה לאמון הציבור, וגם מערכת-משפט מושחתת ומטומטמת, שאינה ראוייה לאמון הציבור.
“פגיעה בכבוד הכנסת”, או “רצח על רקע כבוד המשפחה”?
ראינו לעיל, בנושא תרגיל הסחת-הדעת, שלב ב’, כי בהחלטתה של ועדת האתיקה נאמר:
“לאור האמור לעיל … הוועדה סבורה כי בהתבטאותו של חה”כ אלדד יש משום הפרה של סעיף 1א לכללי האתיקה ופגיעה בכבוד הכנסת”.
ועם כל הכבוד, זה מזכיר לי את ה”מוסד” של רצח על רקע “כבוד המשפחה”: כבוד, כידוע, נבחן מנקודת-המבט של המכבד, דהיינו במבט מהחוץ, אבל הרוצחים יצרו לעצמם נקודת-מבט “פנימית” על הכבוד – הייתי מכנה אותה “נקודת-מבט אוטיסטית” – והשאלה אם הדבר אכן מוסיף כבוד למשפחה בעיני המסתכלים מבחוץ, והחברה התרבותית בכללותה, מעניינת אותם כקליפת-השום.
מי שפגע כאן בכבוד הכנסת לא היה חה”כ אלדד, אשר השתמש, כדי להביע עמדות פוליטיות לגיטימיות, במטאפורה ידועה ומקובלת, אלא אותם חברי הכנסת אשר ביקשו לסתום לו את הפה, והם עצמם משתמשים באותה המטאפורה – כאשר להם זה נוח.
הערה אישית לך, חה”כ אריה אלדד
חה”כ משה סנה ז”ל, מהבולטים שבפרלמנטארים שלנו בכל הדורות, אמר פעם לאנשי מפ”ם, על תמיכתם ב”חוק המפגשים”: אתם לא יודעים מתי זה יפגע בכם (וההמשך, כמו שאומרים – היסטוריה).
מההחלטה לנזוף בך אנו למדים כי היא מתבססת על החלטה קודמת של אותה הוועדה, כאשר אתה-עצמך היית היו”ר שלה, ועל כך אמרינן על דאטפת, וגו’.
לא שמענו שבעניין חה”כ ברכה אתה היית בדעת-מיעוט בוועדה שבראשותך, אבל אם אכן כך הווה – אני מסיר כובעי בפניך, ואם לא כך הווה, נראה לי שאתה צריך להתנצל בפני חה”כ מוחמד ברכה, בשם “ועדת האתיקה לדורותיה”, כי, כפי שהסברתי לעיל – וכפי שאני, כמשפטן אשר שומר על “עמימות” פוליטית, רואה את הדברים מהצד – בנושא הזה אין הבדל בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים: או שהכל כשר, או שהכל לא-כשר.
ולדעתי בעניין הזה הכל כשר, כמובן.
אני מזמין אותך ליזום התארגנות פרלמנטארית מקיר-אל-קיר למען חופש-הביטוי – לא רק זה של חברי-הכנסת, אלא של הציבור כולו, כי, כפי שהראיתי, הכלים שלובים המה, ומי שפוגע בחופש-הביטוי של בוזגלו, סופו לפגוע גם בחופש-הביטוי של חברי הכנסת.
והרשה לי שוב להפנות אותך, כיו”ר השדולה למאבק בשחיתות המנהל הציבורי, אל הקשר בין סתימת-הפיות לבין השחיתות.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
חה”כ מוחמד ברכה (ואודה לך אם תפרוורד את מכתבי זה גם לחברך, חה”כ לשעבר עזמי בשארה, שגם הוא “כיכב” כאן).
חה”כ דליה איציק, יו”ר הכנסת
חה”כ חיים אורון, יו”ר ועדת האתיקה, הכנסת
חה”כ מנחם בן-ששון, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת
חה”כ השר עמי אילון
חה”כ השר גדעון עזרא
חה”כ זהבה גלאון, חברת השדולה למאבק בשחיתות המנהל הציבורי
חה”כ עמירה דותן, חברת השדולה למאבק בשחיתות המנהל הציבורי
הפרופ’ דניאל פרידמן, שר המשפטים, באמצעות היחידה לפניות הציבור, משרד המשפטים
________
“דם על הידיים” – קשקוש מקושקש!