ביום שני בערב – יומיים לפני שוועדת וינוגרד פרסמה את דו”חה – אחרי שרואיינתי ב”קול ישראל”, הציפו מאזינים נזעמים את מרכזיית הרדיו. המטלפנים לא אהבו את הגדרתי, כי צה”ל הוא צבא כושל.

ארבעים שנה אני תמה לנוכח ביצועיו הנלוזים של צבאנו. כתבתי זאת לא אחת במאמרים עיתונאיים ובמאמריי בכתבי-עת בשלושים השנים האחרונות, ולא הסתרתי את דעותיי בראיונות עמי. טבעי, שהראיונות לא היו מרובים, כיוון שהתקשורת הישראלית לא רצתה לתת ביטוי לביקורתי.

אני יודע, קשה לציבור לשמוע, שבראש המערכת הצבאית שלו עומדים חדלי-אישים. זו אינה טעות חד-פעמית, מקרית, אלא שיטה, שיש בה רק מעט חריגים. העלית – שעבורה ולא עבורנו עובדים עורכי העיתונים – מעוניינת למנוע ביקורת על ראשי הצבא, שהם בשר מבשרה. אתה, הוא ואני לא רוצים לשמוע זאת, כיוון ששירתנו (או משרתים) בצבא הזה, ובנינו משרתים בו … ואולי גם נכדינו. אף אחד לא רוצה לדעת, שהפקיר את חייו ואת חיי בניו בידי מפקדים בלתי-ראויים.

הצבא שלנו מסכן את עצם קיומנו בתפקודו הלקוי, המתמשך מאז שנות השישים. הוא הובס על-ידי כל אויב מזדמן – מדינה, או ארגון קיקיוני – ובעיקר, הובס בידי עצמו.

הצבא שלנו – כביכול: הצבא היחיד שלנו, צבא העם – איבד מזמן כל קשר למציאות הישראלית. הוא מקבל הון עתק מדי שנה ואת מיטב בנינו אנחנו מבזבזים עליו, והצבא מתדרדר בהתמדה, כיוון שאין לו – בניגוד לתדמיתו – כל טיפת אחריות כלפי החברה הישראלית. הוא הפך מזמן לאיגוד מקצועי, הדואג רק לטובת החברים בו – מסדר הנהנים.

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא היה מפיק לקחים מכל פעולה (כפי שעושה חיל האוויר; ולכן, רמתו פי אלף מונים מאשר הצבא ה”ירוק”), ובעיקר מכישלונותיו המרובים מדי. לכאורה, הוא חייב זאת לנופלים, לפצועים, לנכים וללוחמים. הוא חייב זאת לאומה, שמממנת את כל שיגיונותיו בכסף רב על חשבון ערכים אחרים (חינוך, רווחה, בריאות, פיתוח, דאגה לילדים, לזקנים ולמוכי-גורל ועוד).

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הייתה לצבאנו תורת לחימה עדכנית ורלוונטית ולא אוסף סיסמאות חסרות כל ערך.

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא היה דואג לצייד את חייליו באמצעי לחימה ובאמצעי מיגון ראויים, לתספק את לוחמיו, ולדאוג שישתו ויאכלו גם בשדה הקרב. 

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא היה מכשיר את כל מפקדיו (ממש”ק ועד רמטכ”ל) כראוי, על מנת שיהיה להם מושג כלשהו בצבא במלחמה. בורותם עולה לנו דם רב ומיותר.

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא היה לומד את האויב, ולא היה מזלזל בו. בשדות הקרב – ממלחמת ששת הימים (ואולי גם לפניה) עלה לנו הזלזול באויב בדם רב ובאבדן הישגים אסטרטגיים חיוניים. 

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא היה נראה, פועל ומתנהג לא כמו כנופייה חמושה בשכונה חשוכה בגרועות בארצות העולם השלישי. וצבאנו נלחם הרבה יותר גרוע ממראהו העלוב. עיינו בדו”ח, שכתבה ועדת וינוגרד. אך אזהירכם: הוא מיועד רק לאמיצים ולבעלי עצבים מחושלים. מי שמאמינים עדיין בססמאות השדופות, שכתבו קצין חינוך ראשי ואנשיו, יכולים להזדעזע.

הכל היה ידוע, והומצאו מיתוסים, שהסבירו, שבקְרב הדברים לא יהיו כך. ובפועל, יש לנו צבא “ירוק”, שניצח בקשיים מרובים צבאות מובסים ונסוגים במלחמת ששת הימים, הובס במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, בקרבות בדרום לבנון מאמצע שנות השבעים, בהגנה על יישובי הספר (שדרות אינה המקרה הראשון, שהעורף הופקר לגורלו. קדמו לה קריית-שמונה, בית-שאן ונהריה). הוא גם הובס במלחמת שלום הגליל ובמלחמה בדרום לבנון אחריה – עד בריחתו המבוהלת ממנה בשנת 2000. הוא מובס עתה בעוטף עזה – אחרי שניצח בנחישות וברגישות את היהודים בחבל קטיף.

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא היה משפר את עצמו, כפי שהוא משפר בהתמדה את תנאי השירות של אנשי הקבע שלו.

לו הייתה בצבאנו טיפה של יושרה – הוא לא היה מעלה אוטומטית בדרגה את קציניו אחרי כל תבוסה, ללא כל קשר לביצועיהם הכושלים בשדה הקרב.

*

לכן, צריכים להתחיל לטפל בצבאנו ללא כפפות. לנקות את אורוותיו, ולטהר את מחנותיו – לפני שיהיה מאוחר.

אם נחמיץ הזדמנות זו – ואנחנו עומדים לעשות זאת, בחסות גבי אשכנזי וחבר קציניו הבכירים – כנראה, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לתקן את הלקוי. לצערי, בינתיים, נראה לי (גם בעזרתם הנדיבה של מקורותיי. תודה לכם!), שהצבא רק מבזבז הון תועפות, ומשתפר רק ביכולתו לייצר ספינים על שיפור.

*

המפקד העליון של צה”ל – לפי חוק צה”ל (1976) – הוא ממשלת ישראל. כלומר, האשם מוטל לא רק בקצינים, אלא במדינאים, שאישרו לגנרלים שלנו להשחית את צבאנו, ולסכן את קיומנו. חלקם אינם כבר עמנו. חלקם התפטרו, או פוטרו. 

אנחנו צריכים לתבוע מהממשלה ומהגנרלים דו”ח על מעשיהם. אם אינם יכולים – וביצועיהם עד כה מוכיחים, שהמשימה הרבה מעל ליכולתם הדלה – שיילכו הבייתה, ויודו על כך, שאיננו תובעים מהם לפצות אותנו על ביצועיהם הנלוזים, כפי שצרכן נבון היה נוהג לגבי שרברב, נגר, או חייט, עלובי-ביצועים.