בקול רעש, צפצופים וצלצולים, הכריזה יולי תמיר, שרת החינוך (יש טוענים, צרת החינוך), ב”כנס הרצליה”, כי תכנית ראש הממשלה ומשרד החינוך לצמצם את כמות תלמידים בכתה תוסיף כ-2.3 מיליארד ש”ח לתקציב משרד החינוך בשנים הבאות. זאת, כדי להגיע ליעד של 32 תלמידים בכתה. 

כדי להרשים את קהלה, הצטיידה השרה במצגת, “זמן חינוך” – עבודה יפה של גרפיקאים (כנראה, יש ללשכתה די כספים לשלם היטב על דברים כאלה).

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-152336-00.html?tag=17-31-18

לפי אתר “חדשות מחלקה ראשונה” (NFC), ציינה שרת החינוך בכנס, כי “תכנית זו תיושם על-פי מדרג סוציו-אקונומי. בבתי-ספר אלו תהיה הפחתה מהירה במספר התלמידים בכתות, דבר שיאפשר להעניק זמן חינוך אישי ואיכותי לכל התלמידים, למנוע פערים, להעלות את הישגי התלמידים וכך תינתן להם הזדמנות חדשה”.

אכן, סיבה לחגיגה.

משום-מה, איני חוגג.

ואיני חוגג משום שאני משבית-שמחות ידוע, אך גם כיוון שבמהלך המצגת של השרה נזכרתי, כי בכתתי בבית-הספר היסודי – בית-ספר ותיק במרכז עיר מבוססת למדי בשרון – למדו כחמישים-שישים תלמידים. ולמיטב זיכרוני האישי, ריבוי התלמידים בכתותינו לא הפריע לנו ללמוד. אבל, זה היה לפני כ-45 שנה … ולא כל מה שהיה אז מתאים כעת לעידן הנוכחי של היי-טק ושל דמגוגיה.

איני חושב, שבית-ספרי היסודי היה חריג במגזר העירוני דאז. מכל מקום, באותה התקופה נמצאו תלמידי ישראל בראש טבלת ההישגים במבחנים בין-לאומיים במתמטיקה. כיום – בכתות קטנות בהרבה – הם מזדנבים באמצע הטבלה – הרחק מאחורי ילדי בתי-הספר במדינות המפותחות באירופה. כלומר, הישגי תלמידינו מתאימים (למרות הישגי תעשיית ההיי-טק הישראלית) לעמיתיהם מהעולם השלישי.

איני חוגג גם כיוון שנכחתי באותו הדיון ב”כנס הרצליה”, ובו הציג, קצת לפני שעלתה השרה, חוקר בניהול – אמנם לא ממקומותינו – את ממצאי מחקריו בנושא שיפור רמת ההישגים בבתי-הספר. לדבריו, מדינות רבות במערב השקיעו הון עתק בהקטנת כתות ובשיפור משכורות המורים, ולא הניבו טיוב של הישגי התלמידים. אדרבא, בגרמניה ובצרפת אימצו את הכלים הללו, והישגי תלמידיהן אף ירדו ברמתם.

תקציב החינוך מבוזבז

ועוד כדאי לזכור – ורק בשביל זה כדאי לקיים את “כנס הרצליה”, המביא מידע ונתונים, שנדחקו לשוליים – שנאמר, ואושר על-ידי כמה דוברים, שבמבחני הבנת הנקרא בלשכות הגיוס, שיעור ההצלחה הוא 32 אחוזים בלבד. להזכירכם, בשנות השמונים נפסלו כעשרים אחוזים מהמועמדים לשירות צבאי (מלש”בים), כיוון שלא עמדו בדרישות הבריאות ובדרישות ההשכלה (ידע קרוא, כתוב וחשבון ברמה של כתה ח’).

הטוענים, שחסר כסף לחינוך בתקציב המדינה, אינם יודעים את האמת. מחקרים קודמים של צוותי מחקר ישראליים הראו, כי למרות שבתקציבה מקצה המדינה סכומי עתק לחינוך (גם במונחים של הוצאה לנפש), ולמרות שכמות המורים פחתה עם השנים – אין שיפור ברמת הישגי התלמידים הישראליים.

כלומר, משרד החינוך זורה לרוח את כספי תקציב החינוך, וגם הרפורמה המהוללת, שבגינה השביתו את התיכונים, עד שנכנע משרד האוצר לתביעות מוריהם, כנראה, לא תועיל לשפר את הישגי התלמידים; ואולי אף יקרה לנו מה שאירע בצרפת ובגרמניה: הרפורמה אף תרע את המצב, העלוב בלאו הכי.

שיפור בתדמית המורה

טוני דנקר, ראש פרויקט “החינוך הגלובלי” בחברת מקינזי הבין-לאומית לייעוץ אסטרטגי, סקר בפני באי הכנס את תוצאות המחקר העולמי לבחינת הצלחת רפורמות בחינוך.

לדברי דנקר, תקציב החינוך בישראל הנו מהגבוהים בעולם, ומשתווה לאלה של הולנד ושל אוסטרליה, ואילו רמת הישגי התלמידים דומה למה שהשיגו טורקיה ומקסיקו.

בחינה של רפורמות בחינוך בכל רחבי העולם העלתה, כי לפער החברתי ולמספר התלמידים בכתה אין השפעה על הישגי תלמידים. כמו כן, אין צורך להגדיל את תקציב החינוך בישראל לשיפור משמעותי של שכר המורים – כדי לשפר את הישגי התלמידים. לדבריו, הגורם המשפיע ביותר על הישגי התלמידים הוא שיפור מתמיד ושיטתי באיכות המורים בבתי-הספר היסודיים ומעקב הדוק שלהם אחר כל הישג חריג של כל תלמיד וטיפול מתאים בו על מנת לשלב את הילד בכתה ולמנוע את כישלונו.

דנקר ניתח את הצלחת מערכות החינוך בדרום קוריאה, בסינגפור ובפינלנד. לדבריו, בארצות הללו הצליחו לשפר את תדמית מקצוע ההוראה בכך, שאין מקבלים כל אחד לבתי-הספר להוראה. הם העלו את רף הכניסה להכשרת מורים, ומגייסים מועמדים להכשרה להוראה מהעשירון העליון של המועמדים לאוניברסיטאות. “אלה האנשים, שכולם רוצים מאוד לגייס, ומערכת החינוך בפינלנד נאבקת עליהם בהצלחה”. גם כך רק כעשרה אחוזים מבוגרי ההכשרות למורים מתקבלים להוראה בפינלנד. בנוסף למיון ולהכשרה המעולים, עוברים המורים שם הכשרה מתמדת כל מהלך עבודתם, כדי לשפר את יכולתם. “מורים טובים הופכים למאמני מורים, ולא למנהלים גרועים של בתי-ספר”.

לדבריו, בדרום קוריאה יש 45-40 תלמידים בכתה, והמדינה משקיעה כל הזמן אך ורק בשיפור רמת המורים. לעומת זאת, בסינגפור מדגישים בנוסף את הכשרת מנהלי בתי-הספר.

“מערכת החינוך אינה יכולה להיות טובה יותר מהמורים שמלמדים בה” – פסק דנקר, והוסיף, כי המחקר מלמד, ששנות הלימודים, שיקבעו במיוחד את הישגי התלמידים, הן שנותיהם בגני הילדים.

תנאים למצוינות

לעומת זאת, פרופ’ דניאל זייפמן, הנשיא של מכון ויצמן למדע ברחובות,  קבע בהרצאתו ב”כנס הרצליה”, כי המורה חשוב, ולא איך הוא מלמד, או מה שהוא מלמד. פרופ’ זייפמן הדגיש בדבריו את תהליכי המיון, את ההכשרה, את מתן העצמאות ואת הצורך לייפות את סביבת הלימודים, כדי להגיע למצוינות.

אמרו לי, שיולי תמיר הינה פרופסור, ואפילו יש לה מינוי (המושעה לרגל בחירתה לכנסת ולממשלה) בבית-הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב. האם אינה יודעת מה שיודעים הפרופ’ לפיסיקה של חלקיקים זייפמן והמומחה לניהול דנקר?

ועוד שאלה קטנטנה – האם טרחה כלל השרה להקשיב לדברי טוני דנקר?