ב”ה

 

 

 

 

ה”סוכנות היהודית”

 בן הכט

 

“השרות לכזב ולרודנות – הוא הפטריוטיזם של מוגי הלב” (אלברט קמי)

 

 

“הסוכנות היהודית”, בהנהגת בן-גוריון, שרת וחבריהם, שמרה על חזותה היהודית במשך כל שנות השמדתם של יהודי אירופה, אך נשארה נאמנה ללא סטיות למדיניות הבריטית. כאשר תבעה מדיניות זו שתיקה וחוסר מעש, לגבי השמדת יהודי הונגריה, תמכו הסוכנות היהודית ואמרכליה, המפורסמים כיום, במדיניות זו. מעולם לא הודיעה הסוכנות היהודית באזני העולם ובאזני יהודי ארץ ישראל על הרצח ההמוני של מליון היהודים האחרון בהוגריה ובאושוויץ. אף פעם אחת לא הוזכר באותם הימים רצח היהודים בכותרות עתוניו של בן-גוריון, או בנאומים הרבים מספור שנישאו בתקופה זו.

 

פעמים רבות נקבתי בשם “הסוכנות היהודית”, כאחראית למעשה זה או אחר בארץ ישראל. עתה, כשעומדים אנו בשלהי מאי, 1944, ובדרך בה טיפלה בפרשת יואל ברנד, סבורני שהגיעה השעה לזהות את “הסוכנות היהודית” של אותה תקופה – לקבוע מה היתה ומה לא היתה…

בעיני רוב יהודי אמריקה ורוב העתונות האמריקאית, היה מעמדה של הסוכנות היהודית בשנות ה-30′(19) וה-40′ ברור ואינו משתמע לשתי פנים: מוסד שהוקדש לפתרון “הבעיה היהודית” של אירופה. בשנות העשרים היתה בעיה זו ענין פוליטי, לא חשוב ביותר, וקשור בהקמת מין מולדת ליהודים בארץ ישראל. הבעיה הפכה לדרמאטית בסוף שנות השלושים. המדובר היה אז בהצלתם של מליוני יהודים באירופה מידי הגרמנים.

יהודי אמריקה, שהציעו את כספם ואת עזרתם לסוכנות היהודית בארץ ישראל, היו משוכנעים, שיכנוע רגשי, שהצלת יהדות אירופה היא המטרה הראשונית של הנהגת הסוכנות היהודית רבת ההשפעה שמרכזה בתל-אביב, ושלוחותיה החזקות במרבית בירות אירופה.

מושגיהם של האמריקאים על הסוכנות היהודית הושתתו על הזיות ועל חוסר ידע.

גורם שלישי – האמונה הרגשית שארגון יהודי אינו מסוגל להתעלם מצרתם של יהודי אירופה, אינו עשוי להמיר אנושיות בפוליטיקה, למרות כל אשר אירע, עדיין נצמדים מרבית יהודי אמריקה אל דמות זו של הסוכנות היהודית.

משמעותה המיוחדת של “הסוכנות היהודית” נעוצה בנסיבות-הקמתה ב-1923. היא הוקמה על ידי הבריטים על מנת לסייע בביצועו של המנדט שניתן להם מטעם חבר הלאומים וארצות הברית – “להכין בית לאומי ליהודים בארץ ישראל”.

ממשלת בריטניה הזמינה את מנהיגי הציונות להציע קבוצת יהודים אשר יהיו מקובלים על הבריטים וישמשו כראשי הסוכנות היהודית שזה אך הוקמה. הקבוצע הוצעה וזכתה לאישורם ולברכתם של הבריטים. מכאן ואילך היתה הסוכנות היהודית – הקלסתר היהודי של השלטון הבריטי בארץ ישראל – מעין קריקטורה של שררה, לה יכלו היהודים להעניק את נאמנותם.

הסוכנות היהודית המשיכה לפעול כמשתף פעולה יהודי וכמסווה יהודי למדיניות הבריטית בארץ ישראל. היא לא היתה גוף נבחר, אלא, גוף ממונה. וכשם שהוקמה באומר-פיהם של הבריטים, כן יכלה להיות מפוזרת על ידי סירוב בריטי.

הסוכנות היהודית, בהנהגת בן-גוריון, שרת וחבריהם, שמרה על חזותה היהודית במשך כל שנות השמדתם של יהודי אירופה, אך נשארה נאמנה ללא סטיות למדיניות הבריטית. כאשר תבעה מדיניות זו שתיקה וחוסר מעש, לגבי השמדת יהודי הונגריה, תמכו הסוכנות היהודית ואמרכליה, המפורסמים כיום, במדיניות זו. מעולם לא הודיעה הסוכנות היהודית באזני העולם ובאזני יהודי ארץ ישראל על הרצח ההמוני של מליון היהודים האחרון בהוגריה ובאושוויץ. אף פעם אחת לא הוזכר באותם הימים רצח היהודים בכותרות עתוניו של בן-גוריון, או בנאומים הרבים מספור שנישאו בתקופה זו.

מנהיגי הסוכנות היהודית והציונית זעקו בקול גדול נגד אנשי המיעוט היהודים שלחמו למען פתיחת שערי הארץ בפני יהודי אירופה – שטרם נטבחו.

חזרתי על עובדות אלה אודות הסוכנות היהודית ומנהיגיה, על מנת להבהיר את ההרפתקאות, שלא ייאמן שנפלו בחלקו של יואל ברנד, בהגיעו לקושטא. אלברט קמי כתב פעם: “השרות לכזב ולרודנות – הוא הפטריוטיזם של מוגי הלב”. אני מוסיף: “גם של חסר הידיעה”.

עסקני ההצלה בקושטא מתכנסים, איפוא, סביב ברנד, כחיל של אנשי בשורה אחוזי קדחת. מאזינים הם לסיפורו בפנים חוורות ובעינים מלאות כאב. וברנד מספר בלהט באזני אבריאל, ברלס, פומרניץ. לבו אומר להתפוצץ מגודש תקוות. מה גדול המעשה – הצלת מליון יהודים!

יואל ברנד אינו חושד. ובמי יחשוד? ביהודים טובים אלה, אנשי הסוכנות היהודית?

אבל הבגידה מתרחשת. מועדה אינו נקוב במפורש בעדויותיהם של בדר או ברנד.

אולי נוהג אני בעדינות יתר בבית דיני. שהרי אין כל ערפל או ספקות בכל הפרשה. יואל ברנד הוסגר על ידי הסוכנות היהודית לידי הבריטים, מתוך תריסר סיבות, שכל אחת מהן מגונה מחברתה, מכל נקודת ראות אנושית…..

בבית דיני פוסק אני כי אהוד אבריאל קיבל את ההוראה “הסגר את ברנד”! ממנהיגי הסוכנות היהודית בתל-אביב.

תמהני, מה אמר חיים ויצמן באותה התייעצות “בדרג גבוה”, בה הוחלט על ההסגרה הבוגדנית; ותוהה אני מה אמר אותו “חוקר חכמת יוון” צדקני ו”איש העם”, בן-גוריון; ומה אמר משה שרת הממולח, האיש שבחלקו יפול התפקיד להתראות פנים אל פנים עם ברנד בחלב……..

 

                        *****************************************

ברנד דבר אל שרת במשך שמונה עשרה שעות ללא הפוגה. יש בפיו סיפור לספרו, איליאדה של רצח ותקוות. קצרנים אנגלים רושמים את הדברים, שרת מאזין בכובד ראש ומקשקש בלשונו בחמלה.

כשהוא מסיים להשמיע את הצעת המכירה שלו למען היהודים האבודים, שומע יואל ברנד את מנהיג היהודים, משה שרת, חורץ החלטה – אומר המנהיג שרת:

“אני מצטער מאד מר ברנד. ניתן לי להבין כי תילקח דרומה (לקאהיר הבריטית) וכי לא יותן לך לחזור עתה לבודפשט”……………

 

 

                                      **********************************************

שרת, ויצמן ובן גוריון הצליחו לשמור בסוד את ברנד, את שליחותו ואת מעצרו. כל העת הזאת עולים יהודי הונגריה בלהבות – שנים עשר אלף ביום. במהרה לא תהיה עוד סכנה, שיהודים יפריעו ל”ספר הלבן”, בחתירתם לחוף מבטחים בארץ ישראל….

 

…. בכלא הבריטי נפרד יואל ברנד מתמימותו. אמונתו ביושרם של לבבות יהודים, שוב אינה מסנוורת את נשמתו…….

 

…. עם כל יום של שנים-עשר-אלף החולף, רואה ברנד ביתר בהירות את אשר סירב לבו לדמות. מבחין הוא, פרט אחר פרט, בקנוניה שהרסה את שליחותו. הטענות הערמומיות, השקרים, התככים, הצביעות. בראותו עתה את כל אלה באורם האמיתי, שואל יואל ברנד את נפשו למות.

במשך שבעה עשר יום הוא צם. שביתת הרעב שלו היא יותר מאשר שאיפה להימנות עם המתים; היא פסק דינו על העולם. אין הוא מסוגל לבצוע את פיתו עם יצורי-אנוש. ראה ראה אותם, את כולם, והם שותפים לקנונית-הרצח.

בכל אשר הביט בעיניו שנפקחו, ובמוחו המתעורר, רואה הוא את פרצופו האל-אנושי של האדם. כולם – בריטניה הגדולה, ארצות הברית, מנהיגי יהדות העולם – כולם בוגדים! רוצחים! איך יכל עולם מיטיב ואוהב אדם להתעלם מהשמדתם הפראית של ששה מליון אנשים נקיים מכל עוון?

 

התשובה – הוא יכל!!

 

 

והם עדיין עושים זאת, בראשות “המדינה שהשמאל בנה” על אפרם של שבעת מליוני יהודי אירופה! ביודעין!! (ח”א)

 

 

 

להלן מכתבו של אחד מחבורת המרצחים, מנהיגי “הסוכנות היהודית”:

 

                             רחובות, 29 בדצמבר, 1944

 

מר יואל ברנד, תל-אביב

 

מר ברנד היקר,

 

אבקשך לסלוח לי על שהשהיתי את תשובתי למכתבך.

כפי שבוודאי ראית בעיתונות, הייתי נתון בנסיעות רבות

ודרך כלל לא היה לי רגע חפשי, מאז הגעתי לכאן. קראתי

גם את מכתבך וגם את תזכירך. ואשמח לראותך באחד הימים

בשבוע שלאחר השבוע הבא – לערך, בעשירי בינואר.

 

גב’ אתין – מזכירתי – תתקשר אתך לקביעת הפגישה

                                             בברכה אדיבה

                                             שלך בנאמנות רבה,

                                              חיים ויצמן

 

ובינתיים עולים, מדי יום, באש המשרפות, שנים-עשר אלף יהודים……