היא, אישה יפה, כבת 40, משכילה מאוד, חיה עם בת זוג, שתיהן רוצות ילד. יש להן כמה אופציות, אבל שירית, ידועה כמי שמשיגה את כל מה שהיא חושקת בו והיא החליטה לעשות מעשה.

הוא כבר נושק לארבעים, רווק מצליח ומשכיל, דוקטור לאווירונאוטיקה אך משפחה, דניאל, טרם הקים.

הם לא נפגשו באקראי. היא חיפשה גבר עשיר, עם כמה תארים באמתחת, מישהו להביא איתו ילד וגם מממן עשיר. היא עשתה בדיקות רקע על כמה מועמדים מתאימים ולבסוף נפלה ההחלטה, הקרבן יהיה דניאל.

היא כבר דאגה להכיר אותו, זו לא היתה בעיה. רבים נפלו שבי בקסמיה הנכלוליים. דניאל הוקסם מהאישה היפה, המבריקה והמתוחכמת. תוך זמן קצר, הם עברו לחיות ביחד. הוא לא חשד במאומה. הסקס היה מעולה והוא חשב שמצא את אהבת חייו. גם כשהיא הודיעה לו שהיא בהריון, זמן קצר מידי אחרי שהכירו ונכנסו לגור ביחד, זה לא עורר בו שמץ של חשד בכוונות הזדון שנרקמו מאחורי גבו.

מיד לאחר שנכנסה להריון, האיצה בו שירית לרכוש דירה ביחד, שיוכלו לגדל בה את הילד ולהקים משפחה. הוא, שהתגורר עד אז בדירות שכורות, השתוקק להקים משפחה והיה מאוהב עד מעל הראש והסכים מיד.

היו דיבורים על חתונה, אבל לשירית זה לא בער, היא אמרה לו שחתונה זה סתם משהו על הנייר וזה לא מבטיח כלום. אבל ילד, דירה ואישה, זה משהו מוחשי. זה כבר ממש להקים משפחה. היא טענה שאין לה כעת אפשרות לשים כספים כדי לרכוש את הדירה, שהוא ישלם את כל הכספים בגין הדירה וכשישתחררו לה כספים, היא תחזיר לו.

דניאל השקיע את רוב הכספים שחסך מעבודתו בטרם הכיר את שירית ברכישת הדירה. הם עברו להתגורר בדירה והיא נרשמה על שם שניהם. שירית היתה עדין בהריון, כי עברו רק כמה חודשים מאז שהכירו, עברו להתגורר ביחד ועברו לדירה. חודש לאחר שנרשמה הדירה על שם שניהם, סיפרה שירית לדניאל, שהיחסים ביניהם הסתיימו, שהיא בעצם לא אוהבת אותו, שהכול היה זיוף. היא אמרה, שלעולם הם לא יהיו משפחה שהילד יגדל עם בת זוגה ואיתה ושהוא צריך ללכת. בלאו הכי, היא אמרה, זו תהיה הבת שלך ובטח לא תרצה שלא תהיה לה קורת גג. זה גם האינטרס שלך, להשאיר לילדה ולי את הדירה, היא אמרה.

דניאל המום, כואב דווי ומושפל, עזב את הדירה בה התגוררו ביחד. הוא לא האמין שאדם מבריק ומצליח כמוהו, נפל קרבן למזימה כה שפלה. לא היה בו כוח לעמוד אפילו על זכויותיו.

הוא לא ראה את בתו באה לאוויר העולם, היא לא הרשתה לו להיכנס לחדר הלידה. מירה, בת הזוג, היתה שם איתה.

ואז הגיעו התביעות. היא תבעה מזונות ומשמורת על הילדה. ברוב חוצפתה, שכפי שכבר הבין הקורא הנבון, היתה רבה במיוחד, תבעה שירית, את כל הדירה, בגינה לא שילמה ולו שקל אחד, לעצמה. היא טענה טענות מטענות שונות, שהיא חסרת כל ושהאב חייב לתת קורת גג לבתו ושמכוח סעיף 40א’ לחוק המקרקעין, היא זכאית להישאר בדירה, עד שהבת תגיע לגיל 18. טענות שהיו בלתי מבוססות וללא כל עוגן משפטי איתן בנסיבות העניין, אבל כבר קבענו ששירית היא אדם שנוהג לדרוש הכול ולקבל הכול.

טיפין טיפין התבררה לדניאל התמונה המלאה. בנוסף לכול, התברר לו ששירית היא אישה עשירה ושכבר יש לה דירה. הוא החליט להלחם, להשיב מלחמה שערה.

זהו סיפור מקומם מהחיים. נשאלת השאלה, מהן זכויותיו של דניאל? האם אין לו זכות לגדל את בתו? האם הוא חייב לשלם מזונות גבוהים, אותם דרשה שירית? מהן זכויותיו בדירה?

מזונות ילדים, חייב אדם לשלם לילדיו, הן אם בוצעה “גניבת זרע” והן אם האישה אמידה, על כך כבר כתבתי בהרחבה במאמר אחר. זכויות לראות את בתו יש לו, שכן הוא אחד משני האפוטרופסים הטבעיים שלה, אבל זכויות אלו מוגבלות למדי, הן באמצעות “חזקת הגיל הרך”, עליה דנתי במספר מאמרים והן בגין עמדותיהם של חלק נכבד מן הפסיכולוגים, פקידי הסעד ובתי המשפט, שלאם יש זכות טבעית לגדל את ילדיה ולאב לא. גם על כך כבר דנתי בהרחבה.

הפעם אדון בזווית אחרת של הבעיה. בזוית הרכושית, חוזית, משפחתית.

מהן זכויותיו של דניאל בדירה אשר רכש ואשר בה מתגוררות היום שירית ובתו?

כאשר נחתם הסכם לרכישת דירה, חותמים הצדדים על ההסכם “ביחד ולחוד”. משמעות הדברים היא, שבמידה והרוכשים לא משלמים למוכרים, זכאי המוכר לתבוע אחד מהם ולדרוש מ מנו את מלוא כספו. כמובן, זוהי זכותו של הנתבע לחזור ולתבוע את כספו מהרוכש השני. אך, אם דניאל לא היה משלם את כל התמורה בגין רכישת הדירה, יכלו המוכרים לתבוע רק אותו בגין הכספים שעוד נותרו לתשלום. הוא יכול היה לתבוע את כספיו משירית, אבל במערכת היחסים שבינו לבין המוכרים, בפועל, המוכרים יכלו לקבל פס”ד נגדו, על פיו, עליו היה לשלם את כל יתרת התמורה בגין הדירה.

במקרה זה, שולמה כל התמורה בגין הדירה. עפ”י הלכות בית המשפט העליון, לא משנה כמה שילם כל צד, החזקה היא שבני זוג אשר רכשו דירה ביחד ורשמו אותה על שם שניהם, התכוונו לכך, שהדירה תהא של שניהם בחלקים שווים.

בע”א 67/88 דקר נ’ דקר, קבע כבוד הנישא כתוארו דאז, כבוד השופט שמגר כדלקמן : ” טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלק הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה.”

מכאן עולה, שהדירה, במידה ונרשמה ע”ש שני בני הזוג, שייכת לשניהם. כלומר לדניאל יש זכות למחצית מן הזכויות בדירה בלבד, למרות ששילם את כל התמורה בגינה.אלא שנסיבות מקרה זה, אינן דומות לנסיבות אותן מבקש פס”ד דקר להציג.לא מדובר בבני זוג נשואים, אשר חיים ביחד שנים רבות, אלא בגבר ובאישה אשר התגוררו חודשים ספורים ביחד, כאשר במקרה זה, ביצעה האישה מעשה הונאה כלפי הגבר. בהחלט יתכן גם מצב הפוך, בו גבר מבצע בנסיבות מסוימות, כפי שידוע למי שדר במקומותינו, מעשי הונאה כלפי אישה.

מכאן, עולות השאלות, האם דניאל ושירית היו בני זוג? האם העובדה ששירית ביצעה מעשה הונאה כלפי דניאל, בפועל, לא מאיינת את זכותה להיקרא בת זוגו, או לקבל זכויות כלשהן בדירה? האם בגין מעשה המרמה, יכול דניאל לתבוע ולקבל את מלוא הזכויות בדירה?

עפ”י דיני החוזים חלק כללי, שירית ביצעה הטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) כלפי דניאל. רכישת הדירה ע”י דניאל היתה טעות (סעיף 14 א’ לחוק החוזים (חלק כללי)). אילולא הציגה שירית בפני דניאל, מצג שווא, על פיה, היא אוהבת אותו ומבקשת להקים עמו משפחה, לא היה דניאל רוכש עמה כלל את הדירה. אילו היתה שירית, מציגה בפני דניאל את האמת, על פיה, היא אישה לסבית, המבקשת להביא ילד לעולם ולהתעשר על חשבון גבר, אשר ירכוש עבורה דירה ואז היא תשליכו אל הרחוב, אין ספק בלב איש מן הקוראים, כי דניאל לעולם לא היה מתקרב לאישה זו, לא היה מביא איתה ילד ולא היה רוכש עמה דירה. שרית ביצעה כלפי דניאל מעשה נוכלות מן המעלה הראשונה, אשר עולה אף כדי מרמה של ממש.

לעניין זה, קבעה כבוד השופטת נילי מימון בתמ”ש 12042/99 פלונית נגד אלמוני, כדלקמן : “. . . בן-זוג רשאי לתבוע את בן-זוגו לתשלום חלקו ברכוש או ברכוש מסוים או להחזר רכוש, מכוח דיני המשפט וכללי המשפט הכלליים, כמו הנאמנות, דיני השליחות, המתנה, החוזים, ולעומתם, הגזל, עשיית עושר ולא במשפט, תום-הלב וכדומה.

. . . ע”א 343/87 פרי נ’ פרי [2]; ע”א 495/80 ברקוביץ נ’ קלימר [3]; ע”א 5187/91 מקסימוב נ’ מקסימוב …מרמה נותנת זכות למי שרימו אותו לבטל את החוזה ולדרוש את השבת הנכסים שהוצאו במרמה וזה הן לפי דיני חוזים והן לפי דיני נזיקים בדבר תרמית” (ע”א 173/72 גנאיים נ’ גנאיים [5]).”

. . . חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג1973- מדבר בסעיף 15 שבו בהטעיה: 15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לענין זה, ‘הטעיה’ – לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן”. הטעיה משמעותה הצהרה טרום חוזית כוזבת שהביאה לידי כריתת החוזה , ובנדון דנן – נתינת המתנה מתוך טעות של הצד השני, בענייננו המשיבה, עקב הטעיה (ג’ שלו דיני חוזים, בעמ’ 293 ואילך).”

עוד נאמר בפסק דין זה, כי “אף אם הטעות היא טעות “סובייקטיבית”, חד-צדדית, אם היא טעות יסודית היא יכולה להוות יסוד לתביעת השבה.

כבוד השופט שוחט קבע בתמ”ש (תל-אביב-יפו) 77832/98 – ב’ נ’ נ’ ב’ א’ ואח’ . תק-מש 2005(1), 342 ,עמ’ 349 כדלקמן : “. . . כך למשל ניתן להרחיב את חובת ההשבה המוטלת על הזוכה כלפי המזכה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל”ט- 1979 תוך יישומה של חובה זו בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף המיוחדת הנובעת מחיי הנישואין. חובת ההשבה על פי ס’ 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מדברת על השבה בעין של הנכס השירות…. וכו’ ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה לשלם את השווי. חובה זו, בהתאמתה למסגרת השיתוף המיוחדת הנובעת מחיי הנישואין , יש בה כדי להטיל על בן הזוג הזוכה להעניק את מחצית הנכס או את מחצית שוויו של הנכס לבן הזוג המזכה אשר השקיע מזמנו, אונו והונו באותו נכס עד כדי שינויו והפיכתו לנכס שונה מהמקור. (ר’ לענין זה פסק דיני בתמ”ש 45181/98 אהרון נ’ אהרון דינים משפחה (א) 966″).

שני שופטים נכבדים אלו, החילו את הדין האזרחי, על דיני המשפחה.

עוד מן הראוי לאזכר לעניין זה, את העיקרון המפורסם של תום הלב, אשר כנפיו פרושות על כל ענפי ותחומי המשפט.

ברע”א 7478/04 – באר טוביה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ נ’ עומרי נגב ואח’ . תק-על 2005(1), 1 ,עמ’ 3 התייחס כבוד השופט רובינשטיין לעניין עיקרון תום הלב וקבע כדלקמן : “. . . שהם בחינת “ועשית הישר והטוב” (דברים ו’ 18), וגם “ועלך סני, לחברך לא תעביד (מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה – א”ר), זו היא כל התורה כולה..”, כדברי התנא הלל, בבלי שבת ל”א, ע”א. רבות נזכרים דברי הנשיא ברק ברע”א 6339/97 רוקר נ’ סלומון, פ”ד נה(1) 199, 279, “אדם לאדם לא זאב, לא מלאך; אדם לאדם אדם”. והיא תמציתו של עקרון תום הלב. עיקרון זה משתרע כידוע על כלל המשפט האזרחי (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973.

בד”נ 22/82 – בית יולס בע”מ נ’ רביב משה ושות’ בע”מ ו-2 אח’. פ”ד מג(1), 441 ,עמ’ 484-485, נקבע לעניין עיקרון תום הלב :” עיקרון תום הלב מחייב הגינות ויושר במשא ובמתן החוזי. החוק אינו דורש שהצדדים יהיו מלאכים זה לזה. אך החוק דורש כי הצדדים לא יהיו זאבים זה לזה. דרישתו של החוק היא, כי אדם לאדם – אדם. בקביעה של רמת ההתנהגות הראויה. . . . תום הלב מניח, בנקודת מוצא, שהצד למשא ולמתן החוזי דואג לאינטרסים של עצמו. תום הלב מבקש להבטיח, כי דאגה זו תיעשה באופן הוגן, תוך התחשבות בציפיות המוצדקות של הצד השני”.

בהתנהגותה ובמעשיה, פגעה שירית אף בזכות הקניין של המבקש, המוגנת עפ”י חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בעעמ 2775/01 , שרגא ויטנר נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה “שרונים” (מתוך מאגר נבו) נקבע כדלקמן : “כלל הוא שכאשר ישנן מספר דרכים אפשריות לפרש דבר חקיקה, עדיפה הפרשנות הנותנת משקל רב יותר להגנה על זכות יסוד, והקניין בכלל הזכויות המוגנות. כך נפסק פעמים רבות בבית משפט זה, אף טרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו למשל: ע”א 377/79 פייצר נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ”ד לה(3) 645, 651; ע”א 474/83 ועדה מקומית ראשון לציון נ’ חממי, פ”ד מא(3) 370, 377). מגמה זו קיבלה משנה תוקף בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעניק מעמד חוקתי לזכות הקניין, ושלאורו יש לפרש גם דברי חקיקה שקדמו לחוק היסוד, באופן שמתיישב עם ההגנה על הזכות (ראו סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ).

מקרה זה, אשר נפרס לפניכם, הוא מקרה אשר דוקר את העין ומקומם את הלב. על בית המשפט מוטל שלא לפעול באופן אוטומטי ולקבוע, כי דירה זו שייכת לשני הצדדים, שכן, היא רשומה על שם שניהם ולא משנה כמה שילם כל אחד כתמורה בגין הדירה, בהיותם בני זוג ומכוח הרישום ודיני המשפחה, היא שייכת לשניהם בחלקים שווים ויש לחלקה ביניהם.

במקרה זה, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, ולקבוע שהואיל ושירית ביצעה הטעיה כלפי דניאל שלא לומר אף מרמה והואיל ושירית, הציגה מצג שווא בפני דניאל וניסתה להתעשר ולא במשפט על חשבונו והואיל ושירית פעלה בחוסר תום לב מובהק בכל מהלכיה כלפי דניאל, הרי שעליה להשיב לו את כל הכספים אשר שילם בגין הדירה. התנהגותה של שירית, הנה בבחינת אדם לאדם זאב ותו לא והיא חורגת מכל נורמה סבירה של התנהגות, הן עפ”י דין והן עפ”י צדק.

עפ”י דיני החוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט, ניתן לזכות את דניאל לפחות בהשבת כל הסכומים אותם שילם בגין הדירה ויתכן אף בפיצויים.

www.yaelgil.co.il
yael@yaelgil.co.il