המצב אליו נקלענו  

 

בעקבות הצהרת סיום ועידת אנאפוליס, בעוד צוותי העבודה למשא ומתן בראשות שרת החוץ ציפי לבני נערכים לעבודתם במלוא המרץ, ומנגד, גו שי הימין והדתיים נערכים לחסום את המגמות להסדר הקבע בפרט בבעיות הליבה – כבר טורחת גברת שרת החוץ האמריקנית רייס לשדר לעולם, ובמיוחד לפלשתינאים, שהתנהגותה של ממשלת ישראל לאחר אנאפוליס נמצאת במעקב מתמיד והשטרות המילוליים שנחתמו שם יוגשו לפירעון.

 

במצב עניינים סבוך ומדאיג כאחד, אכן נשאלת השאלה – איך נגיע להסכם הקבע ? ואם נגיע, מי יכריע אם לקבלו או לאו? כנאמנים להצהרת אנאפוליס, כולנו נהיה עדים בעוד שנה או יותר למסמך מסכם על הסדרי הקבע אשר הוסכם בינינו לבין הפלישתינאים, ואשר יוגש על ידי הממשלה לאשור הכנסת כיאה למשטר דמוקרטי פרלמנטארי.

 

ועוד לא התחילו לדון ברצינות בבעיות הליבה, למצוא פתרון בנושאי ירושלים, גבולות הקבע, בעיית הפליטים, סידורי הביטחון והפירוז, בקעת הירדן, גורל השלטון ברצועת עזה, המעברים והמעבר הבטוח , חלוקת המים, ההסדרים הכלכליים, המרחב האווירי ובעיות נוספות שצריך לתת להם מענה משותף בהסכמה.

 

בהנחה סבירה, שהמאמצים המדיניים ישאו פרי, למרות בעיות הבנייה בהר חומה והיאחזויות בלחץ גוש הימין, ויהיה לבסוף מסמך מגובש על הסדר הקבע על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים, אכן קיים העניין של הכמיהה לשלום של מרבית אזרחי ישראל מול גוש הימין הגורס בצורך בביטחון ושמירת חלקי הארץ. נשאלת השאלה בנושא כה קריטי למדינת ישראל, מי הגורם שיאשר את ההחלטה וההסדר?

 

נראה שהתשובה לכך, בפרט כאשר המחלוקות, המתחים והשסעים חוצים את הציבור הרחב במפלגות ימין והשמאל, חוצה מגזרים, סיעות, עדות ואפילו משפחות, וכדי למנוע פילוג בעם או במקרה קיצוני “מלחמת אחים” ובמקרה זה יקשה על ממשלה בישראל, וכל ממשלה, לקבל תוקף חוקי (לגיטימציה) מהציבור הרחב לבצע את ההחלטה. לכן, יש בסוגיה חשובה ללכת בחירות כלליות , אפילו מוקדמות, או, לערוך משאל עם. כאשר משאל עם – בניגוד לבחירות כלליות – הוא ממוקד יותר ומביא באופן ברור ב”כן” או “לא” את הכרעת העם.

 

ראשית, הבה נבהיר כמה מושגי יסוד הקשורות למשאל עם.

 

מספר מושגי יסוד בעניין משאל עם

משאל עם מהו? משאל עם הוא הליך של הכרעת אזרחי המדינה (העם) באמצעות הצבעה בעניין מרכזי וחשוב שעל סדר יומה של המדינה .

בכלליות, ישנם שני סוגים של משאל עם:

מחייב – משאל זה מעוגן בחקיקה של המדינה, ותוצאותיו מחייבות את השלטון.

מייעץ – משאל זה בוחן את עמדת האזרחים בנושא מסוים, ותוצאותיו אינן מחייבות את השלטון בפועל, אך הממשלה לא יכולה שלא להתחשב בתוצאותיו ולפעול לפיהן.

היוזמה למשאל עם נתונה בדרך כלל למדינה, לשלטון, אך במספר מדינות בעולם האזרחים יכולים ליזום את ההליך על ידי דרישה ומחאה ציבורית.

מעולם לא נעשה משאל עם (ולא משאל מגזרי, כמו בין מתפקדי הליכוד בשאלת ההתנתקות) במדינת ישראל. גם בסוגיות שנויות מאוד במחלוקת כמו פינוי ימית, שלום עם מצרים, מלחמת לבנון, ההחלטה לא להגיב במלחמת המפרץ הראשונה, הסכמי אוסלו, והנסיגה מלבנון ועוד, בנושאים אלו לא נזקקה אף פעם ממשלת ישראל לאישור העם. האפשרות לקיים משאל עם לא כתובה ובודאי שלא בחוק, וכדי להפעיל משאל עם יש להביא לחקיקה בנושא.

יחד עם זאת יש לדעת, כי משאל עם הוא עניין לא פשוט כלל ועיקר – מדובר בהליך מהשנויים ביותר במחלוקת.

להלן בקצרה היתרונות והחסרונות במשאל עם:

היתרונות

·      כלי מובהק לאזרחות מעורבת ופעילה, הגשמת הרעיון הדמוקרטי האמיתי של שלטון העם.

·      מתאים במיוחד לשאלות הרות גורל (כגון הסכמי שלום, החזרת והחלפת שטחים או טריטוריות), כי הוא נותן תוקף חוקי (לגיטימציה) רחב להחלטה שמתקבלת בו.

·      מסייע ליצירת תחושת אחדות בעם ומקל למנוע את הסרבנות בביצוע ההחלטה.

החסרונות

·      תמיד קיימת סכנה שפרט יקבל החלטות בגלל אינטרסים אישיים ולא על פי האינטרס הציבורי הרחב. טוב יהיה אם החלטות גורליות יתקבלו בפרלמנט, בפורום קטן יותר, תוך כדי דיון מעמיק המבוסס על ידע שברשותם, ודעות מומחים ובשיתוף נציגי העם. דיון שכזה ודאי אינו אפשרי במשאלי עם שבהם התשובות הן “מסכים” או “לא מסכים”.

·      יש הסבורים כי משאל עם הוא כלי פופוליסטי, המתאים דווקא לשליטים לא דמוקרטים המבקשים להאדיר את עצמם ולהוכיח את כוחם.

·      משאל עם אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית, שכן הוא  מחליש ומרוקן אותה מתוכן.

·      עצם קבלת ההחלטה על-ידי האזרחים מסירה את אחריותו של השלטון, מבחינת “אתם החלטתם ומכך אתם אחראים לתוצאות”.

·      לאזרחים במדינה המודרנית אין ידע וניסיון המספיקים לקבלת החלטות במציאות מורכבת.

·      במשאל עם לעומת נבחרנו בממשלה ובכנסת, ההכרעה בין הדעות השונות היא חד-משמעית: ‘כן‘ או ‘לא‘. אין בו ביטוי לדעות המיעוט בחברה.

·      משאל עם אינו מאפשר פתרונות מורכבים ומונע פתרונות של פשרה פוליטית בין הצדדים, ובכך הוא עלול להגביר את המתחים ואת השסעים.

·      אחד היתרונות הנוספים של דמוקרטיה ייצוגית הוא שההכרעה בסוגיות אלו נתונה לאנשים שמושפעים פחות מאירועים חולפים, והרואים לנגד עיניהם גם את השיקולים לטווח הארוך.

·      יש סכנה במשאל עם, שנועד להכריע בסוגיות קריטיות ומורכבות, שהוא משקף את דעת הקהל רק  בזמן נתון. אך דעת הקהל נוטה למצבי רוח המשתנים במהירות, ולעתים היא תוצאה של נסיבות חיצוניות דוגמת טרור ופיגועים, בידוד וחרם בין- לאומי וכיוב‘.

 

בעיות נוספות הנוגעות בעריכת משאל עם.

 

•  אין כיום חוק משאל עם. יש לחוקק חוק מיוחד לכך שיאושר על ידי רוב בכנסת ישראל, וזה

    תהליך סבוך, מורכב ולא קצר, עקב הרכב ועמדת הסיעות בכנסת..

·         בעיית ניסוח השאלה כדי שהציבור יענה ב”כן או “לא” – היות ומשאלי העם הם ‘סגורים‘ וההכרעה היא בין “מסכים” ו”לא מסכים”. זה פותח פתח גדול לבעיות ניסוח. ברוב המקרים סוגיות פוליטיות הן מורכבות ויש בהן הרבה “שטח אפור” לנוע בו, וקשה – ואפילו לא ניתן -לנסח את התשובה ב‘כן‘ או ‘לא‘.

• בעיה פוליטית ורגישה של ההחלטה על מי יצביע: האם גם המיעוט הלא יהודי, כ 20% מהאוכלוסייה במדינה, יידרשו להכריע בעניין אופייה של המדינה היהודית ?

 

• בעיית ההחלטה לגבי הרוב הדרוש להכרעה – האם רוב רגיל או רוב מיוחס או בכלל רוב של בעלי זכות ההצבעה ולא המצביעים בפועל (טיעון זה עשוי להישמע הגיוני, כיוון שדורשים את הכרעת העם ולא את הכרעת מי שטרח להצביע בפועל).

 

יחד עם זאת ולמרות כל הבעיות שהוזכרו, נראה שבנושא כה סבוך וקריטי כמו אישור הסכם השלום עם הרשות הפלישתינאים, טוב יהיה אם הוא יוכרע במשאל עם.

 

לסיכום – מהלכה לנעשה

 

בין אם תהינה בחירות מוקדמות ובין אם הן תתקיימנה במועדן, יש לשקול בחיוב ביצוע משאל עם לגבי הסכם הקבע עם הפלשתינאים. וזאת, כמקרה מיוחד וחד פעמי החשוב לעצם קיומה של המדינה. וכן, כי הוא מגשים את הרעיון הדמוקרטי של שלטון העם. יש לזכור עוד, שבחירות כלליות מבוססות על מצעי מפלגות הכוללים נושאים נוספים, ואילו משאל עם הוא יותר ממוקד וסגור ומביא להכרעה “כן” או “לא”, ומן הסתם ההכרעה האישית של כל אדם יכולה בהחלט לסטות מקו מצע מפלגתו.

 

יש להיערך ולהכין את התשתית למשאל עם. על משרד המשפטים להיכנס לעובי הקורה וליזום באישור הכנסת חוק למשאל עם, כדי שבבוא היום, ניתן להיערך לכך לביצוע ובזמנים קצרים.

 

משאל העם יכול להתבצע עד מועד הבחירות הכלליות, בין אם הם מוקדמות ובין אם במועדן וגם מיד עם כינון הממשלה הבאה כאשר העם אמר את דברו בעניין – את מי הוא רוצה בהובלת התהליך של הסדר הקבע והאם הוא בכלל רוצה בזאת. במילא אין מה למהר.

 

 

ממשלות ישראל לא נוטות לקיים משאל עם חרף דרישות שהיו בעבר,וגם הפעם סביר להניח כי לא תסכים לכך,לכן צריכה לבוא קריאה מהציבור לממשלה באמצעות עצומות ולחץ תקשורתי,ואפילו איסוף חתימות של כ 25% מבתי האב בישראל, הכול כדי להפעיל  לח על הממשלה לקיום משאל עם בנושא כה קריטי כמו הסדרי הקבע.

 

אם משאל העם יכריע ברב קולות שלא לקבל את הסכם הקבע, אני לא רוצה לחשוב כיום מה תהיינה התוצאות,וזה לדיון נפרד,אך סביר להניח שנחיה עוד זמן רב על חרבנו.

 

הכותב הוא תושב רעננה, סופר ופובליציסט.