דברים עם קבלת פרס הרצל / אליהו הכהן

11.11.07

גברתי שרת החינוך יולי תמיר,

ראש עיריית הרצלייה, הגב’ יעל גרמן,

חברי ועדת השופטים של פרס הרצל, אורחים נכבדים – ערב טוב.

בשנת 1909 הגיע ביאליק לביקור ראשון בארץ ובמשך שלשה שבועות סייר בה לאורכה ולרוחבה והתקבל בכבוד מלכים, אך הותש מקבלות פנים ומנאומים עד שהיו לו לזרא. כשחזר לאודסה, נשאל ביאליק איזו חוויה הביא אתו מארץ ישראל?

הנה מה שהשיב:

“כל ימי עוברי בארץ איני זוכר אף רגע כי אהיה עם נפשי.

רק לילה אחד ביבנאל נקלט בזיכרוני. לא לילה כי אם שעה של עליית שחר.

ליל שבת היה זה. הקיצותי משנתי והצלחתי להתחמק החוצה ברגע שכוכבים אחרונים נִתלו על פני תהום.

האוויר היה עז כברזל ועם זה שְקוּי עדנה עמוקה.

פתאום עלה באוזני קול שירה מרחוק. ראיתי מעבר לגיא צל אדם נע בכרם.

נע ומזמר.

מנגינה זו – עד יומי האחרון אזכרנה.

היא צפה קלה וצלולה – נתלכדה עם הנוף, עם אור הדמדומים הכחלחל –

כאילו לא מלב אדם, כי אם ממעמקי ההרים באה בלי הפסק. לא ידעתי את נפשי. חפצתי כי רגע זה יארך…שעה חשאית ויחידה זו הבאתי עמי מארץ ישראל”.

עשרות שנים אני מנסה לאתר את השיר הזה ששמע ביאליק, ואני מקווה שהוא לא יתגלה לעולם, כדי שאוכל להמשיך וליהנות מחוויות החיפושים אחריו ומתקוות הגילוי…

כשהתקשרה אלי יעל גרמן, ראש עיריית הרצלייה, לפני חודשים אחדים, בשעת ליל מאוחרת, והודיעה לי שזכיתי בפרס הרצל, לא הבנתי מה היא סחה. מעולם לא הגשתי מועמדות לפרס. אך היא עמדה על שלה וככל שהוסיפה והשלימה פרטים, התחלתי בהדרגה להבין שמאחורי גבי נרקמה מזימה על ידי חבורת ממליצות וממליצים שוחרי-טוב שחָברו יחדיו על-מנת להגיש את מועמדותי לפרס, מבלי לומר לי מילה וחצי מילה על כך.

אז קודם כל אני מבקש להביע תודה עמוקה לחבורה המכובדת והיקרה הזאת על היוזמה, על ההפתעה ועל המחווה. זו גם העת להודות לעיריית הרצלייה ולהסתדרות הציונית שיזמו את הפרס הזה, ותודה מיוחדת לחברי ועדת השופטים שבחרו להעניק לי את הפרס לשנה זו.

תודתי נתונה גם לכל מארגני הטקס הזה ומשתתפיו: למנחה יורם טהר לב, שהנחה את הערב בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה, למקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, לנורית הירש שכיבדה את המעמד בהופעתה, ומקדמת תודה לאורה זיטנר, שאת שירתה עוד נשמע.

אתחיל בוידוי אישי על הקשר שלי אל אותו אדם שהפרס קרוי על שמו –

בנימין זאב הרצל. דיוקנו נשקף אלי מדי יום ביומו, כי מעל שולחן הכתיבה שלי בביתי תלויים זה עשרות שנים ארבעה פורטרטים שונים שלו. במגירה מימין מונח תיק ובו כל השירים והמנגינות שחוברו על הרצל מאז שנת 1904, החל בשיר “כיום אביב מוקדם”, שנכתב יום אחר מותו. בעם היהודי לא היה איש לפניו, שעם מותו נכתבו עליו כל כך הרבה שירים כמו על הרצל.

במגירה שנייה שמורה מעטפה ובה ארבעים וחמישה שירים שנשלחו לתחרות לבחירת ה מנון לאומי לעם היהודי שנערכה בשנת 1898.

הרצל היה בין חבר השופטים בתחרות ובשולי כל שיר מופיע הציון שהעניק לשיר בכתב ידו.

בספרייתי הפרטית מצויים כל הכתבים של הרצל, בכל המהדורות, וביניהם גם כרכי העיתון “די וועלט” שאותו מימן וערך, וגם המחזות שכתב עוד לפני שנודע כמנהיג ציוני.

מכל אלה יקרה לי במיוחד המהדורה העברית הראשונה  של “מדינת היהודים”, שיצאה בשנת 1896בהוצאת “תושיה” בכריכה אדומה.

עותק זה שאני מחזיק בידי, היה שייך לאחד הבילויים בגדרה.

בילוּיִי זה, דב אריאל, לא היה זקוק לחוברת הזאת כדי להגיע לארץ.

הוא הקדים ועלה כתריסר שנים לפני שפורסמה.

פרס הרצל הוענק לי, בעצם, בעיקר בזכותו של הזמר העברי, והוא בעיני חתן הפרס האמיתי. התרומה לקידום ערכי הציונות היא כולה שלו.

הוא לא רק ליווה את כל צעדיה של התחייה העברית אלא גם ליבה אותה.

הוא לא היה מין תבלין שמתבלים בו את החיים ברגעי הפנאי, אלא אחת מהאושיות ומאבני הבניין של ההתיישבות היהודית בארץ.

הוא טיפַח וקידם והפעיל והפעים ועודד ועורר והלהיב וריגש והרנין והרקיד

והנחיל והרעיד לבבות ונטע אמונה בצדקת הדרך.

יש בידינו עדויות בלי סוף על התפקיד הלאומי המרכזי שמילאו שירי הזמר

לאורך כל הדרך עד להשגת העצמאות, ועל עוצמת השפעתם. 

שורות מתוך שירים הפכו לסמלים ולסיסמאות: ארץ חמדת אבות, נלבישך שלמת בטון ומלט, ראשונים תמיד אנחנו, יפי הבלורית והתואר.

אנשים רבים הגיעו לארץ בעקבות השירים ובזכותם:

הסופר יהודה יערי העיד שהוא עלה לארץ בזכות שירו של צונזר “השושנה” –

“על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים”.

המחנך ד”ר ברוך בן יהודה, ממנהלי הגימנסיה הרצלייה, נהג לחזור ולספר שעלה לארץ בגלל השיר “משאת נפשי” –

“שמש אביב נטה ימה”.

עשרות אנשים התוודו בפניי שעלו לארץ בעקבות השיר “התקווה” בנוסחו הראשון: “לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה”.

אלכסנדר זייד ורבים מחברי אגודת “פועלי ציון” עלו לארץ בעקבות השיר “השבועה”.

אסתר שכביץ מגדרה אמרה שחייה אינם חיים ללא השיר “הכניסיני תחת כנפך”. צבי נדב, ממנהיגי “השומר”, אימץ את השיר “יד ענוגה” ועשה אותו לשריקה של ארגון “השומר”.

תחיית הזמר העברי היא נס. מדברים וכותבים בלי סוף על נס תחיית השפה העברית ותחיית הספרות העברית.

ומה על נס תחיית הזמר העברי?

הרי העברית הייתה שפה פעילה גם לפני ימי אליעזר בן יהודה.

מאות אלפי יהודים קראו וכתבו עברית לפני תחיית הדיבור העברי, ואלפי ספרים עבריים ראו אור במאות שעברו.

אך כמה מלחיני זמר עברי שאיננו שירת קודש היו לנו לפני מאה וחמישים שנה? הלא אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.

בית אחר בית, מושבה אחר מושבה, התפתחה ההתיישבות היהודית בארץ. במקביל אליה, שיר אחר שיר, עשור אחר עשור, הלך וניבנה המסד השירי והצלילי, שתיעד את כל תהליך ההתחדשות.

כאשר קמה המדינה בשנת תש”ח, בדיוק שבעים שנה לאחר תרל”ח, שנת ייסוד פתח תקווה, יכול היה היישוב היהודי להגיש למדינה החדשה-ישנה שי: מאגר מרשים של אלפי שירי זמר עבריים בכל הנושאים, ממש כמו לכל עם אחר: שירי עבודה ושירי מולדת, שירי אהבה ושירי רועים, שירי קציר ושירי בציר, שירי חוף ושירי נוף , שירי חליל ושירי גליל, שירי ילדים ושירי ערש, שירי ים ושירי יין, שירי חג ושירי מחול, ואפילו שירי שבת ארצישראליים חדשים, שהזכירו לנו שעוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, ושזה עתה ירדה השבת אל בקעת גינוסר.

ההתחקות אחר שרשי הזמר העברי זימנה לי במרוצת השנים חוויות אישיות מרגשות בלי סוף, ואין עבורי תמורה גדולה מזאת:

מה ישווה לאתגר להיפגש פנים אל פנים עם בני העלייה הראשונה, ילידי המאה התשע עשרה, בניסיון לדלות מהם שירים ושברירי צלילים, כדי שאפשר יהיה להשלים ולתעד עד כמה שאפשר את הפסיפס הנפלא של שירת הארץ הזאת?

לא עמד לרשותי שום מקור כתוב או מוקלט שממנו ניתן היה ללמוד על ראשיתה של זימרת הארץ. על כן הלכתי תחילה אל ותיקי הותיקים, כדי להציל מפיהם שירים ומנגינות וסיפורים, ולהספיק להקליט אותם כל עוד יש ביכולתם להשמיע צליל;

לאסוף כל בדל מידע וכל מסמך וכל שירון מרופט בכתב יד, שיכול לסייע לזהות את היוצרים העומדים מאחורי השירים עלומי-השם הקרויים “עממיים”, ולנסות ולהגיע אל המקור ואל שנת הייצור של כל שיר, כדי למקם אותו בתקופתו.

אני נזכר בעשרות הפגישות עם זרובבל חביב, הזרובבל הראשון בארץ, שזכרונו היה מלא עד גדותיו בפרטים מן ההווי המוסיקלי בארץ בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי במלואם את  השירים העבריים הראשונים שהולחנו בארץ, שירים מסובכים, מרובי בתים, כשלכל בית יש מנגינה אחרת;

מפיהן של אסתר דונדיקוב מרחובות, תחייה הראבן ומאירה בלקינד מראשון לציון רשמתי והקלטתי את שירי הילדים העבריים הראשונים שהושרו בארץ ונשכחו מכבר, כמו למשל השיר “הילד רואה בעיניים, הילד שומע באוזניים”.

ומציפורה מלר ואיתן ניימן ממזכרת בתיה למדתי להכיר עשרות רבות של שירים שאינם נשמעים עוד במקומותינו, כמו השיר על התקפת הארבה בשנת 1915.

בצד הפגישות עם ותיקי הוותיקים, התדפקתי על דלתותיהם של חלוצי הזמר העברי שאינם עוד אתנו, כדי להיכנס אל מאחורי הקלעים של שירי הזמר.

בר מזל הייתי שזכיתי לפני כיובל שנים לפגוש את המלחין מרדכי זעירא בביתו, בעוד הוא יושב ליד הפסנתר ושוקד על הלחנת שירו של אלתרמן “והמלך נפל על חרבו”, ומשמיע לי את הטיוטא הראשונה.

כך הספקתי ללמוד ממקור ראשון על תולדות חייו ועל הסיפורים שמאחורי שיריו, ובעקבות זאת הקדשתי לו תוכנית רדיו, בהשתתפותו.

זוהי התוכנית היחידה שבה השתמר קולו של זעירא.

בקיבוץ נען פגשתי את התמים והנחבא שבין מלחיני הארץ, דוד זהבי, במאמץ לדובב את היוצר הצנוע והשתקן הזה.

כך שמעתי ממנו לראשונה כיצד הביא אליו משה ברסלבסקי את שירה של חנה סנש “הליכה לקיסריה” (“אלי אלי”), שאותו גילה במחברת שנותרה בין חפציה בשדות ים.

כמה התרגש כשסיפר לי שהלחין את השיר האלמוֹתי הזה תוך חמש דקות ובעיניים דומעות.

ממנו למדתי בפעם האלף עד כמה המקריות עמדה ביסוד הלחנתם של שירים רבים. למשל איך הוא התהלך יום אחד בשדרות רוטשילד, כשלפתע ראה פיסת נייר עפה לה ברוח ונוחתת לידו, והוא הרים אותה ומצא בה שיר בשם “בעדן ילדים” והוא הלחין אותו, מבלי שידע אפילו מי חיבר אותו, עד שגיליתי את אוזנו שאת השיר כתב ילד בן עשר והוא התפרסם לראשונה בעיתון הילדים העברי הנדיר “שתילים”, שיצא במוסקבה בשנת 1918.

את ידידיה אדמון פגשתי בנעלי בית. גמעתי בצמא את סיפוריו על הלחנת שיריו הראשונים “גמל גמלי” ו”שדמתי” והאזנתי לסלסוליו המזרחיים. פעמים אין ספור נפגשתי עם לוין קיפניס ויעקב אורלנד ועמנואל הרוסי, וזכות גדולה הייתה לי לראיין את דניאל סמבורסקי על שיריו ועל ערבי השירה בציבור שקיים בשנות השלושים בבית ברנר. נילוויתי אל נחום נרדי במשך ימים רבים ונפעם האזנתי לנגינתו הוירטואוזית, כשהוא מאלתר במשך חצי שעה, ללא תווים לפניו, וריאציות על “עלי גבעה” ו”לילה בגלבוע”. זכיתי ללמוד דבר או שניים מפי ניסן כהן מלמד, ולשהות במחיצתם של מתתיהו שֶלֶם ועמנואל עמירן ושרה לוי תנאי ומשה וילנסקי ויהודה שרת ולהקדיש לכל היוצרים האלה תוכניות רדיו וטלוויזיה, ולכתוב מאמרים אודותיהם ולספר עליהם ועל שיריהם בהרצאות ובמופעים.

לא פסחתי גם על הזמרות והזמרים הראשונים, כוונתי לאלה שקדמו לשושנה דמארי וליפה ירקוני ולשמשון בר נוי.

כך העתירו עלי זיכרונות וחוויות חנה קיפניס וברכה צפירה ויוסף גולנד ומרדכי רוט ואברהם וילקומירסקי וטובה פירון, ותיבדל לחיים ארוכים אסתר גמליאלית, שהופיעו על במות עוד לפני שרווח בארץ המושג בידור.

היריעות המהוהות האלה שאני אוחז בידי, הם כתבי היד המקוריים של כמה משירי הזמר העבריים הנפוצים שהושרו בתקופת היישוב בכל רחבי הארץ, מני דן ועד באר שבע, ואני שומר עליהם מכל משמר: “מעל פסגת הר הצופים”, “היו לילות”, “אדמה אדמתי” “סובבוני”, “אנחנו שרים לך”, “עץ הרימון”. הם מרכיבים את שיר השירים החדש שלנו.

בעיני אלו הם גווילי קודש. האמינו לי – בעוד מאתיים ואולי חמש מאות שנה, הם יישמרו בצנצנות זכוכית כמגילות הגנוזות של שירת התחייה והתקומה.

לקראת סיום אני רוצה להודות מכל הלב לכל האנשים שדאגו לי והתעניינו בשלומי ועודדו וחיזקו אותי בתקופה הקשה שעברה עלי.

במיוחד אני מבקש להודות לבני משפחתי, לרעייתי דליה, שעמדה ועומדת לימיני כל העת, ומוכנה גם להשלים עם כך שבין החולצות והגרביים בארון הבגדים תחובים גם כרכים של “המליץ” ו”הצפירה”, לבנותיי, לחתני ולנכדיי המקסימים, שתמיכתם הנפשית והפיזית הייתה לי כעוגן הצלה בתוהו ובוהו שנקלעתי אליו שלא ברצוני.

את אקורד הסיום אפקיד בידי הזמר האהוב עלי במיוחד, אליל נעורי, מי שיש לו חלק רב בזיקה שלי אל זמרת העבר, שאת קולו השמעתי כמעט בכל תוכנית בסדרה “יין ישן נושן”, שהגשתי במשך כארבע שנים בקול ישראל מאז סוף שנות החמישים, הזמר החובב יוסף שפינדל. זהו התקליט הראשון ששמעתי בימי חיי, ואמי ז”ל, שכל חייה הייתה זמרת הארץ שגורה בפיה, העידה כי זהו השיר העברי הראשון שלמדתי בימי ילדותי, עוד טרם ידעתי קרוא וכתוב, שיר הערש “שכב בני”, המלווה אותי מאז ועד היום. באחת משורותיו נאחזתי בחוזקה לאחרונה, בנסיבות חיי שהעמידוני במבחן: “אסור, אסור, אסור התייאש, מחר נתחיל מחדש”.