רק עשרים אחוזים מתושבי שדרות ועוטף עזה סומכים על הממשלה, שתטפל היטב במיגון אזורם. לדעתי, זה שיעור מדהים של אמון ביכולתה של הממשלה הכושלת ביותר בתולדות מדינת ישראל. אין תימה אפוא שמחצית הנשאלים בסקר “ידיעות אחרונות” ומכון “דחף” סומכים בעניין מיגונם על איש העסקים ארקדי גאידמק.

המסקנה ברורה לחלוטין: 86 אחוזים מתושבי עוטף עזה סבורים, שהממשלה נכשלה; ו-64 אחוזים מתושבי שדרות היו רוצים לעזוב את עיירתם, שממשלת אולמרט מפקירה לגורלה. לעומתם, רק רבע משכניהם, תושבי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה, מוכנים לעזוב את מקומות מגוריהם.

יותר משבע שנים מפגיזים ומרקטים את שדרות ואת יישובי עוטף עזה – מבלי שמדינת ישראל עושה משהו ממשי להפסיק את ההטרדה והאיום; ובניגוד למקובל, יש להם הרבה לעשות בנוגע לכך. הממשלה והצבא רק מדברים (בימי שרון העליזים אפילו נהגו תותחינו לירות לשטחים ריקים, כדי “לעבוד” על אוכלוסי ישראל), ובפועל, נראה, כי ממשלת אולמרט ויתרה על ריבונות ישראל בעוטף עזה, והפקירה את תושבי האזור לחמת-זעם המחבלים. “לא נתמגן”, אומר ראש הממשלה, וזוכר היטב, שבניו אינם חשופים לאש, והוא גר (אני מקווה, שרק בינתיים) בירושלים, ואינו חשוף לירי יום-יומי.

ממשלת “קדימה” הראתה קבל עם ועולם את דאגתה הרבה לתושבי המדינה, שהיו מספיק מטומטמים להצביע בעדה בבחירות, ואינם יוצאים לרחובות להפילה. היא גמלה להם בהפקרת העורף במלחמת לבנון 2 ובהפקרת יישובי עוטף עזה (וקודם לכן – גוש קטיף) לירי המחבלים.

לאמיתו של דבר, מי שבחרו את אולמרט ואת חבר מרעיו קיבלו את הראוי להם – חבורת כישלונרים, שמככבת ללא הרף במדורים הפליליים ועל ספסלי הנאשמים בבתי-המשפט. לא אגזים אם אומר, שלא היה נחקר כראש ממשלתנו הנוכחי, ושובל סירחונותיו טרם נבדק עד תום. ראוי להזכיר, כי אהוד אולמרט נבחר לתפקידו באורח דמוקרטי על-ידי עדר הבוחרים, הגר בציון. כך, שקשה להלין עליו. אף אחד לא היה אמור להיות מופתע מביצועיו ומאישיותו הנלוזים, כיוון שאולמרט אינו כוכב חדש, שזרח לפתע. ארבעים שנה ויותר הוא בפוליטיקה הישראלית, וכמעט שלא עשה דבר חוץ מזה בימי חלדו.

כישלון צבאי חמור

כמו כל כישלונותינו הביטחוניים, הם מתחילים באזלת-ידו של צה”ל. מומחינו לביטחון – אלה שבקבע ובתמיכה נלהבת של חבריהם לכישלון, המומחים במיל’ – המליצו, כזכור, שנימלט מגוש קטיף. הם לעגו, כזכור, למי שצפו, שאשקלון תיכנס, בתמורה, לטווח הרקטות הפלשתינאיות. תמורת זאת, הם קיבלו קידום, כבוד ומינויים מממשלת הזדון של אריק שרון ומחבורת החווה, שהוליכה את ישראל לתהום. עתה אנחנו צריכים להתמודד עם הזבל, שהותירה חבורה בואשת זו – כולל אולמרט, שממשיך לתעתע בנו בחסות המערכת לאכיפת החוק.

הכנה להימלטות

כרגע נמצא הצבא במערכה כבדה – די מוכרת, למען האמת, מהעבר (עיינו בערך, דרום לבנון) – של הסברים ושל תירוצים, הבאים להסביר את מחדליו בתחום הגנת העורף. כלומר, הצבא מנסה להסביר, שאינו יכול לספק הגנה לתושבי שדרות ועוטף עזה, ומכין את הרקע התודעתי להימלטותו הנוספת.

תת-אלוף יובל חלמיש, קצין מודיעין ראשי (קמנ”ר) בצה”ל, אמר בכנס באוניברסיטת תל-אביב, כי לצה”ל אין פתרונות לקסאם, ולא פעם המזל הוא זה שמשחק תפקיד מרכזי בהתמודדות מול האיום. לעיתים המזל הוא זה שמסייע להתמודד עם הבעיה. “היכולת של צה”ל להתמודד עם איום הקאסם” – אמר תא”ל חלמיש – “היא קשה עד בלתי אפשרית”.

מעניין מה היה אומר תא”ל חלמיש, לו נמצאו ילדיו בגן ילדים, או בבית-ספר, בעוטף עזה. האם גם אז היה מרים ידיים כל כך מהר, ומסביר את קשיי המערכת הצבאית. ומעניין מה חושב תא”ל חלמיש – כשותף לאחד הכישלונות הצבאיים הבוטים של הצבא – על האפשרות להתפטר.

אלון דוידי, יו”ר המטה לביטחון שדרות, הגיב על דברי חלמיש באומרו, “לטרור החמאס צריך לתת מכת מוות ולא פעולות נקודתיות”. לדבריו, “תפקידו של צה”ל הוא למצוא פתרונות לאיום הקאסם, ולא לומר שהוא אינו יכול”.

צה”ל מתמודד עם הגנת יישובים, הנמצאים על קו הגבול כבר יותר משישים שנה. בקריית-שמונה, ב”אצבע הגליל” ובעמק בית-שאן נלמדו הלקחים במלחמת ההתשה, כבר לפני עשרות שנים. דרך אגב, גם שם הופקרו תושבי הפריפריה לגורלם, והוזכרו מדי פעם רק בהודעות מתלהמות של שרים, שבאו לביקור של רגע.

לפיכך, מעבר לסיכלות שהייתה בבסיסה של התכנית לקירוב משגרי הרקטות אל יישובי ישראל (הידועה במקומותינו גם בשם, “תכנית ההינתקות”) – המדובר שוב בכישלון צבאי ממדרגה ראשונה. זה כישלון מודיעיני (שוב אנשיו היו צריכים רק לקרוא, בזמן, חומר “גלוי” וידוע-לכל אודות נשק קני ורקטי תלול-מסלול); וזה כישלון טכנולוגי (מדינה, החושבת את עצמה למעצמת היי-טק, אינה מסוגלת לתכנן מערכת חכמה וזולה להשמדת האיום, שמתחיל להיות קיומי).

לפני כמה שנים אמר אבי דיכטר – אז ראש השב”כ – ב”כנס הרצליה”, כי מערכת הביטחון נכשלה במתן הגנה לתושבי המדינה. הוא התכוון להמשך האיום הטרוריסטי עלינו. השר דיכטר, כמובן, לא יאהב את השאלת דבריו לגבי שכניו, המתגוררים בעוטף עזה.

לא יחתכו קופון בשדרות

כפי שראינו במלחמת לבנון 2, לממשלת “קדימה” אין שום כוונה להפנות תשומת-לב מיותרת לתושבי הפריפריה. בעיקר, לא למי, שנוחשלו עד כה על-ידי כל ממשלות ישראל. אולמרט וחבר מרעיו ויתרו על העורף במלחמת לבנון 2, והם מוותרים כעת על תושבי שדרות ועוטף עזה – גם אם ביתו של השר דיכטר (באשקלון) עלול להיכנס עוד מעט לתוך מטריית הקסאם כתוצאה ממחדלי הממשלה, שהוא חבר בה.

כידוע, לא הואילה לתושבי שדרות שכנותם לשר הביטחון עצמו וגם לא קרבתם לחוות שרון.

שרי הממשלה והעלית הביטחונית לא יוכלו לחתוך קופון מפתרון בעיותיה של שדרות. לכן, הם החליטו לוותר על ריבונות ישראל באזור. ובתגובה עושים תושבי שדרות את הצעד הנכון, מבחינתם – הם נוטשים בהמוניהם … סליחה, רק אלה מביניהם, שיכולים לעמוד בנטל הכלכלי של שינוי מקום מגוריהם, עושים זאת. הם אוהבים את שדרות, אך מפחדים – ובצדק – כיוון שהם מכירים היטב את ממשלתם ואת צבאם, ויודעים, שלא ינקפו אצבע להגנתם.

שחיקת ההרתעה

למחדל החמור הזה – כמו להזנחת העורף במלחמת לבנון 2 – יש משמעות כבירה. היא שוחקת את המעט שנותר מההרתעה הישראלית. כשחיפשו שם למלחמת בקיץ 2006, הצעתי לקרוא לה, “מלחמת אלו”ל” (אמרתי לכם ואמרתי לכם …). רבים התריעו, שהבריחה המבוהלת מחבל קטיף תהפוך את אשקלון למטרה מקובצת. כולם צדקו. עכשיו, כשמחבלים בעזה יורים ללא תגובה על יישובי ישראל, מכינה ממשלת המחדל והכישלון של אולמרט (עם שלל סייעניה) את הירי על מרכז המדינה.

ערב הבריחה מחבל קטיף חזיתי – כמו אחרים – שהשרון ועמק יזרעאל בסכנה. הם הבאים בתור, כיוון שאין ריק בטבע. אם ממשלת אולמרט מוותרת על הריבונות בחבלי ארץ במדינה, יהיו מחבלים, שייקחו לידיהם את השליטה באזורים שהופקרו.