מינויו של השר פרידמן בישר את בוא האביב עבור רבים וטובים המאמינים כי שלטון החוק חשוב יותר מהאנשים, המפלגות והאינטרסים הזרים והפסולים אשר השתלטו עליו, אנשים שנמאס להם לראות שאין אפילו מוסד אחד במדינה שאיננו טובע בשחיתות, סיאוב, פרוטקציות ועושק מכף רגל ועד ראש.

סוף כל סוף נראה היה שעל כס שר המשפטים התיישב תותח בקליבר כזה שלא יהסס לכפות את החוק וסדרי מנהל תקין גם על המערכת המשפטית, בלי שניתן יהיה לתפור לו תיק בקלות כמו שעשו לקודמיו, אשר כל חטאם היה שהם העזו לנסות להציע לרסן את השחיתות המטביעה את מערכת המשפט על הטובים והישרים שמן הסתם יש גם בה.

התמיכה בפרידמן אף גברה וקיבלה חיזוק דווקא ממתנגדיו, ככל שהתגברו מצידם יללות הצביעות נגד הרפורמות שהציע. הנימוקים האבסורדיים של מתנגדיו הוכיחו כי המתבכיינים נגד הרפורמות מתנגדים בעצם להיות כפופים לאותו חוק וסדרי המנהל התקין שהם לא מתביישים לדרוש מאחרים לקדש בעוד הם בעצמם מחללים אותם “מהמקפצה” (כמו, לדוגמא, הדרישה מועדת וינוגרד לפרסם את הפרוטוקולים בתואנה ששקיפות חשובה יותר מבטחון המדינה, בעוד שופטי בית המשפט העליון עצמם מחביאים מהציבור את הפרוטוקולים שלהם בועדה למינוי שופטים). 

הגדילה לעשות מי שלדעתי הוכיחה שהיא המטומטמת הכי גדולה שהופיעה בעיתונות בעשור האחרון, דורית ביניש, כשהיא לא התביישה לטעון – ועוד בפומבי- ש… למי שנפגע אסור להעביר ביקורת ואסור להתלונן כי יש לו מניע….

היא טענה זאת כנגד ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, עו”ד חוטר ישי, אשר העז להעביר ביקורת על זה שמערכת המשפט (בראשות נאווה בן אור, עדנה ארבל ודורית ביניש) תפרה לו תיק פלילי בדוי, ביודעין, כדי לסכל את הרפורמות שהציע (תיק שממנו זוכה – אבל דורית ביניש טענה שגם מי שנפגע מפשעי מערכת המשפט, זוכה והוכיח כי תפרו לו תיק, פסול להעביר ביקורת כנגד מי שביצע נגדו מעשים פליליים).

לשיטתה של ביניש לנאנסת אסור להתלונן נגד האנס כי יש לה מניע, ורק למשפחת האנס וחבריו מותר לקיים דיונים על אופיו של האנס.

לגישתה של ביניש, לנשדד אסור להתלונן נגד השודד, כי יש לו מניע כלכלי לקבל לידיו את הכסף שלו בחזרה.

לטענתה של ביניש למעשה, לנשים מוכות אסור להתלונן נגד בעליהן וגם אסור להן לתמוך בפעולות למיגור האלימות כי יש להן מניע להתגרש…

מדהים כמה טיפשות צריכה להכיל המושחתת העליונה שלנו כדי להרהיב עוז ולטעון כי רק למי שמשתייך למבוקרים מותר להעביר ביקורת ואילו למי שנפגע מהרשות השלטונית המבוקרת – אסור להתלונן, אסור להעביר ביקורת, אסור לבקש לשנות, לתקן, לשפר…. פשוט מטומטמת. אין שום הגדרה מנומסת ואדיבה יותר מזה.

אבל כנראה שהשמחה על בוא המשיח המשפטי הייתה מוקדמת מידי.

לו הויכוח היה רק בשאלת הסמכות למינוי פרקליט המדינה, כלומר במלחמת שליטה, לקחת את הסמכות לקבוע מי יהיה התובע הכללי מנשיאת בית המשפט העליון ולהעבירה לידי שר המשפטים, ניחא. ביניש כבר הוכיחה שהיא תופרת תיקים, וממציאה האשמות פליליות נגד אנשים חפים מפשע רק כדי לסכל את האידאולוגיה שלהם, משיקולים פוליטיים וכלכליים ובלא אבק של בסיס משפטי – כך שאין בכלל ספק בכך שהיא היא פסולה למנות את פרקליט המדינה. עבריין לא ממנה תובע שאמור להכריע בגורלו (ובמקרה שלה גם בגורל בעלה שעניינו הפלילי תלוי ועומד, וגורל חברותיה ושותפיה הפוליטיים מבית מפא”י, מעוזי הסזון וסוכני הנציב העליון).

אבל הצעדים הלגיטימיים לכרסם בשחיתות של דורית ביניש וכנופייתה החלו להשמיע צלילים צורמים החורגים מהמלחמה המבורכת בשחיתות, ומתנגנים יותר כמו מלחמת השליטה על השחיתות ולא מלחמה כנגד השחיתות.

זה התחיל בביקורת של פרידמן נגד מבקר המדינה, במכללה האקדמית בנתניה בכנס בנושא “בית המשפט העליון על פרשת דרכים”, בה אמר הפרופ’ פרידמן כי תפקיד המבקר הוא רק לבדוק תקינות וניהול סוגיות כספיות של תקינות מינהל, ואם הוא נתקל בחשד לעבירה פלילית עליו רק להביאה לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, אך הוא אינו מוסמך לחקור זאת בעצמו “במרץ כפול”.

זאת, במקום לשמוח שבמקום שבו בית המשפט והפרקליטות פשטו את הרגל במלחמה בשחיתות, צמח לו יש מאין מבקר מדינה על כיסא שעד מינויו ישבו בו סתם כל מיני פקידים אפורים ומשועממים וחסרי אמביציה, מוטיבציה. ובהם – טייחים, שרלטנים, חפיפניקים, מזניחי העיקר לטובת הטפל, סוסים טריאניים של מושתים מטעם מפלגות ואוליגרכים, ובמקום לבקר את מוסדות המדינה עסקו לרוב בדוחות סתמיים שגילו טפח וכיסו טפחיים עד כי מוסד מבקר המדינה לדורותיו עד לפני מינויו של לינדנשטראוס הפך להיות הגורם הדומיננטי המטפח, מחפה מעודד שחיתות, שכן כולם ידעו שבחזית הזו, הכלב רק מיילל כמו חתול שנהנה גם הוא בשקט מהשמנת, ואין סיכוי שינבח…

שמענו את עמדתו המצערת של פרידמן נגד מבקר המדינה, והבלגנו. ייחסנו זאת למעידה חד-פעמית. לטעות בשיקול דעת וכניעה ללחצי אולמרט, ולא חלילה לטביעת אצבע המלמדת כי פרידמן אינו חפץ לטהר את בית המשפט העליון מהשחיתות, אלא בסך הכל להחליף את המושחתים השולטים בבית המשפט העליון כיום, במושחתי חצר אחרת.

אבל היום אנו מגלים שפרידמן מבקש לגרור את מערכת המשפט לתהום גדולה עוד יותר: להעניק לפוליטיקאים את הזכות למנות את התובע הכללי של המדינה.

זו היא הצעה הזויה, מושחתת, פסולה ומסוכנת ממש כמו הרעיון שבו תומך מזוז, לפיו פוליטיקאי וסוכן שנאמנותו למדינה בספק גדול, שופט בית המשפט העליון, ישתתף בבחירת פרקליט המדינה.

אסור למושחתים, לחשודים בשחיתות, ולכאלה שהחשדות כלפיהם כבר מזמן אינם רק לכאורה, למנות תובע-חצר-כללי משלהם! 

הפוליטיקאים פסולים בדיוק כמו ששופטי בית המשפט העליון פסולים. אלה כמו גם אלה הם בגדר נאשמים ולעיתים קרובות מידי אף מורשעים בפוטנציה, הנמצאים עדיין בכהונתם ולא בכלא רק בגלל אימפוטנציה. של אזרחי המדינה. במדינות שבהם לא צאצאי עבדים אלא אזרחים עם כבוד וערכים – לא הכנסת ולא בית המשפט העליון היו מאויישים על ידי עבריינים.

במדינה שבה השופטים של הערכאות הנמוכות לא היו פחדניים וחסרי עמוד שידרה, הם לא היו מניחים לחבורת מושחתים של בית המשפט העליון לכפות עליהם לעשות את כל העבודה השחורה, תוך שאת כל התהילה לוקחים דווקא הבטלנים העליונים שלא עוסקים בשום דבר בעצם חוץ מבכיבודים ופוליטיקה, ולא רק יורשים אלא גם רוצחים: מכתימים את שמם ויוקרתם של כלל שופטי ישראל בכתמים של שחיתות, בוז וכלימה.

על הציבור כולו להבהיר לפרידמן שהוא חוצה קו אדום, וכי אין כוונתם של התומכים בו וברפורמות החשובות שהוא מציע ואף מעז – תוך חירוף נפש וסיכון חירותו – ליישם, להחליף נבלה בטריפה.

אל לנו להחליף טייח ותיק בשרלטן חדש. עדיף ערן שנדר עם כל העבר הפלילי שלו ונורמות השחיתות שמיסד במח”ש, ולא שנקבל שוב מה שקיבלנו אז, כשהחלפנו את השחיתות של מפא”י בשחיתות של מרכזי מפלגות הקומבינה המתחרות.

בן אדם ישר, בין אם הוא שר משפטים ופרופ’ עתיר הישגים ובין אם הוא נושא משרה ציבורית אחרת, צריך לשאוף שעל כס פרקליט המדינה ישב אדם ללא מורא, וללא חת. לא כזה “משלנו”, ובטח שלא “משלהם” – את שניהם הציבור יצטרך להרוג ככורח בל יגונה, אלא פרקליט של שלטון החוק, הצדק, היושר והעם. פרקליט המדינה ולא פרקליט הפוליטיקאים של הכנסת או של בית המשפט העליון. השרלטנים בשני המוסדות האלה, פסולים.

פרקליט המדינה, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, הוא תפקיד פוליטי.

על ידי החלטתו להמנע מלהגיש כתב אישום למרות שיש ראיות, בתמורה לביצוע התנתקות לדוגמא, קובע פרקליט המדינה קביעה פוליטית, ולא משפטית.

על ידי החלטתו להתיר האזנות סתר ומעקב חשאי אחרי ראש ממשלה מכהן וראש לשכתו בניגוד לחוק ובלא צו בית משפט (כפי שבוצע לנתניהו וליברמן) מבצע פרקליט המדינה סיכול פוליטי ממוקד, במסווה של שלטון חוק (שהרי לאהוד ברק הם נמנעו מלהאזין וסגרו את תיק השוחד כנגדו בתואנה שכל המעורבים בפרשיית השוחד שמרו על זכות השתיקה…)

על ידי החלטתה של פרקליט המדינה להכשיר הוצאת דין רודף כנגד ראש ממשלה מכהן – כמו גם להציגו בציבור בכאפייה ובמדי אס אס נאציים – כפי שעשתה פרקליטת המדינה ביניש באמצעות סוכן השב”כ שהופעל מטעמה, אבישי רביב – פרקליט המדינה קובע למעשה מי יפסיק לכהן כראש ממשלה בגלל התנקשות שהוא הכשיר, ומי יהיה למעשה האדם שימונה תחתיו למרות שהבוחר קבע שהוא לוזר.

אז איך בוחרים פרקליט במדינה שסועת אינטרסים זרים?

את פרקליט המדינה יש לבחור רק באמצעות שיטה שתבהיר את עליונותו של העם על פקידיו, ותבטיח שהפרקליט לא יהיה מחוייב בנאמנות למחנה שדאג למנות אותו על כל המשמעות החמורה המתלווית לכך:

1. יש לאפשר לכלל ציבור עורכי הדין בארץ להגיש מועמדות למשרת פרקליט המדינה, בתנאי שיעמדו בתנאי סף אלמנטריים. “ועדות איתור” שיקבעו מראש ממי להתעלם, זה סגנון המתאים למשטרים קומוניסטיים, לא לדמוקרטיות.

2. יש לאפשר לציבור להגיב ולהגיש התנגדויות לגבי כל מועמד, ולפסול כל מועמד שההתנגדות נגדו לא נדחתה כתוצאה מבדיקה והנמקה כדין. עורך דין שמעוניין לחטט בעניינים האינטימים של כל המדינה אבל מפחד משקיפות, שישאר בבית ויגיד תודה שהוא לא בכלא.

3. יש לערוך לכל מועמד מבחנים מקצועיים כולל מבדקי יושרה ונאמנות למדינה וערכיה, כנהוג במערכות הבטחון והמודיעין.

4. מבין המועמדים שהצליחו להוכיח שאין לציבור חומר מרשיע כנגדם ויש להם יכולת מקצועית ואישית למלא את התפקיד, יש לבחור את המועמד המועדף על הציבור המקצועי הרלוונטי, לפי “הצבעה מגזרית”.
   
   

“הצבעה מגזרית”: לקיים בחירות חשאיות בתוך כלל הגופים הרלוונטיים לנושא, כשהתוצאה מכל גוף תיחשב לקול שקול אחד.

·        הכנסת תבחר את המועמד שלה מתוך אלה שעלו אל קו הגמר.

·        בית המשפט העליון את המועמד שלו מתו”ך הנ”ל.

·        האקדמיה המשפטית את המועמד שלה.

·        כלל חברי לשכת עורכי הדין את המועמד שלהם.

·        פרקליטי המדינה יבחרו את המועמד שלהם.

·        הסניגוריה הציבורית תבחר את המועמד שלה.

·        שופטי בתי המשפט התחתונים (מחוזי, שלום, עבודה) יבחרו את המועמד שלהם.

הכל כאמור בבחירות חשאיות, ומתוך מאגר המועמדים שעברו את המשוכות המקדימות כאמור.

וכך ייקבע מי יכהן במשרה השולטת למעשה על הדמוקרטיה, הן לגבי פרקליט המדינה, הן לגבי היועץ המשפט לממשלה, והן לגבי נשיא בית המשפט העליון.

אסור לתת למחנות למנות אדם שיהיה מחוייב להם, ולא משנה מי המחנה, של פרידמן מקדימה, של ביניש ממפא”י, או של פוליטיקאי אחר…

אסור להגביל את הנגישות למשרה הזו רק לאנשים שהצליחו להתקמבן אל פסגת הפרמידה של הפרקליטות. יש לאפשר הן לשופטים מכל הערכאות – לרבות שופטים בדימוס – והן לעורכי דין מהמגזר הציבורי והפרטי, להתמודד על התפקיד החשוב והגורלי הזה, בחברה חולה שבה המשפט הפלילי הוא חזות הכל, למרבה הצער.

לכתבה המקורית המלאה