בחודש אפריל השנה העברתי לאיילת שקד, שרת המשפטים, כתבה לדיברור-מרצון – מנהג ייחודי, פרי המצאתי – והיא נוגעת לטיפולה המושחת בערר שהגשתי על החלטת פרקליטות המדינה, הדוחה ערר שהגשתי על סירובו של ראש אח”ם במשטרה לחקור את שחיתות הסולמית.

שקד העבירה את הכתבה לטיפולו של יאיר הירש, ראש המטה שלה.

מאוחר יותר הגשתי לה, לדיברור-מרצון, כתבה נוספת, שחלקה הועתק מהכתבה הראשונה. את הכתבה הזאת שקד נמנעה מלהעביר לטיפול כלשהו, ולכן פרסמתי אותה, תחת הכותרת איילת שקד לא למדה את לקחי דוד מדיוני, ומערכת המשפט מידרדרת אלי תהומות.

את שתי הכתבות העברתי לשקד במישרין, באמצעות חבר מפלגתה, המקורב אליה, כך שהתירוץ המפוקפק שאנשי לשכתה לא העבירו אליה את הכתבות האלה, והיא בכלל לא ידעה עליהן – התירוץ המפוקפק הזה לא יוכל לעזור לה, ומלבד מהאחריות ה”מיניסטריאלית” (הקיימת תמיד) היא נושאת גם באחריות ה”פרסונלית”.

הרמ”ט יאיר הירש העדיף לתפוס את השור בקרניו, וסידר לנו ראיון עם עו”ד תומר מוסקוביץ, המנהל החדש של רשות האכיפה והגבייה, מחליפו של דוד מדיוני המגה-מושחת (כיוון שמדובר במיליארדים נכון יותר לומר ג’יגה-מושחת, אבל בשיח הציבור המפגר הביטוי הזה כנראה שטרם היכה שורש).

מהראיון עם מוסקוביץ לא יצא דבר (נושא לטיפול נפרד), וממילא חזרנו אל ה-square one: הכתבה לדיברור-מרצון, המתייחסת גם לערר שהגשתי לשרה.

לנוכח ההתחמקות של הירש כתבתי לו, בין השאר:

הפגישה עם האנשים הרלוואנטיים הייתה בעקבות כתבה שמסרתי לאיילת, לדברור-מרצון, היא העבירה אותה לטיפולך, ואתה קישרת אותי עם מר מוסקוביץ, מנהל רשות האכיפה והגבייה.

בתקווה שההעברה למישור העיתונאי תניב פרי הסכמתי לעצור את הטיפול בפנייתי אל השרה.

כיוון שהפעולה במישור הזה כשלה, נשארו פתוחים הם הכתבה לדיברור-מרצון, כפי שהיא, והן הערר.

באשר לכתבה – אתם לא חייבים להגן על עצמכם (ולמען הדיוק: איילת לא חייבת להגן על עצמה), והקורא ישפוט.

באשר לערר – זו פעולה שיפוטית-סטטוטורית, שלשרה אין כל שיקול-דעת, והיא חייבת להחליט – ובחתימתה-היא (כמו שופט) – ואין מקום לתשובה בגוף ראשון-רבים (“בחרנו שלא להמשיך”).

במהלך המגעים אתך הבהרתי שאני מוכן להתפשר על כך שבמקום להחליט בערר השרה תעביר את נשוא הערר לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה, ואני עדיין מוכן לפשרה הזאת, בתנאי שהדבר יתבצע עד ערב יום כיפור (עם העתק אלי), ושהוא ייתן החלטה מנומקת, בחתימתו, תוך 45 יום (גם כן עם העתק אלי).

על כך הירש לא ענה, והכתבה לשיפוטכם:

איילת שקד, אם יש לך טיפת כבוד עצמי …

דוד מדיוני, מנהל רשות האכיפה והגבייה, התפטר מתפקידו ביום 8.6.2015, ונעלם מעין הציבור. הפעם האחרונה שהוא מופיע בגוגל היא ביום המחרת, 9.6.2015.

תהינו רבות מה הניע את המושחת הזה להתפטר, כאשר הוא יושב על אוצר המיליארדים, אותו הוא משלשל באין-מפריע לכיסיו ולכיסי כל השותפים לשוד הזה, אבל ביום 19.4.2016 יצא המרצע מן השק, עם פרסום הדוח המיוחד של מבקר המדינה על הנעשה בהוצאה-לפועל: עשרות אלפי תיקים בהוצאה לפועל, בהם חישובי הריבית היו גבוהים משמעותית מהנדרש, 350 אלף תיקים נפתחו בניגוד לנהלים.

צריך להיות תמים ללא תקנה כדי להאמין שלא היה קשר בין ההתפטרות לבין חקירת המבקר, שהייתה אז בעיצומה. אין ספק כי אנשי המבקר הציגו למדיוני שאלות קשות, שאלות שלא הייתה לו תשובה עליהן, והוא לא רצה לעמוד בעין הסערה בעת פרסומו של הדוח.

התרגיל הזה, מסתבר, אכן הצליח: לא בדוח המבקר ולא בתקשורת, שמו של דוד מדיוני לא מוזכר אפילו פעם אחת!

האדם שהקים את רשות האכיפה והגבייה, כיהן כמנהלה שש שנים תמימות ונושא באחריות לכל מה שנעשה ולא נעשה בה, פרש בתירוץ שהוא “מיצה את עצמו”, ויצא נקי מכל אחריות למערכת המושחתת הזאת.

אבל לא רק שהוא יצא נקי מאחריות לשחיתות ולכשלים, אלא שהוא זכה גם ל“מסיבת סיום” ראוותנית ומושחתת, בעלות פי שבעה וחצי מן המותר, לטקס פרישה “מפואר, מרשים ומרגש” כהגדרתה של שרת המשפטים, איילת שקד, שערכה אותו לקברניט-השחיתות הזה, טקס בו היא דברה רק בשבחיו, וכך היא עשתה את עצמה שותפה מוסרית לשחיתות שנולדה לפני כניסתה למשרד, אבל היא נושאת באחריות המיניסטריאלית להמשך קיומה.

הנה הסופרלטיבים-שאינם-עולים-כסף, שהעתירה שקד על מדיוני, למחרת “מסיבת הסיום” (ההדגשות – שלי):

אתמול נפרדתי ממנהל רשות האכיפה והגבייה והאחראי על ההוצל”פ – מר דוד מדיוני.

בטקס מפואר, מרשים ומרגש, סיפרו מכרים, קולגות ומשפחה על האדם והתופעה – דוד מדיוני.

לפני שנכנסתי לתפקיד כולם אמרו לי: “אם יש יחידה שבה את לא צריכה לגעת, כי הכל שם מתפקד מעולה, זו היחידה של מדיוני”.

ואכן, נכנסתי לתפקיד, ונוכחתי לדעת שכולם צדקו.

דוד הוא אדם הניחן ביכולת מופלאה להתבונן פנימה אל הלבבות.

על סמך היכרותי הקצרה איתו ועל סמך ידיעותיי, דוד מתייחס לכל אדם כשווה בן שווים ומבין כי כל אדם הוא סיפור, עולם ומלואו, וכי לכל אדם מגיעה הזדמנות לחיות בכבוד, ולקבל שירות בכבוד.

בשש שנות ניהול רשות האכיפה והגבייה הוביל דוד את ההוצאה לפועל בנחישות ובחדשנות ופעל לטובת הציבור ורווחתו.

דוד, שמך הולך לפנייך והשפעתך כה רבה וניכרת – אתה חוללת מהפכה כמנהל הרשות, הפכת את רשות האכיפה והגבייה לרשות עצמאית, לרשות חברתית, לרשות המושתת על ערכי כבוד ושוויון חברתי.

הרשות זכתה בפרסי הצטיינות רבים ולא בכדי, שאפת להוביל אותה לשם.

בזכות דוד זכיתי להמשיך את חקיקת הצעת החוק החשוב – חוק “מבצע שמיטה” (אותו החלה בזמנו ציפי לבני) שבמסגרתו ימחקו חובותיהם של חייבים מוגבלים באמצעים, ואלו יזכו להתחיל דף חדש בחייהם.

אנו בסיומה של שנת השמיטה.

בעוד המצווה השמיטה חלה עלינו אחת לשבע שנים, ישנם אנשים העוסקים בצרכי ציבור שעה שעה יום יום – דוד מדיוני הוא אחד מאותם אנשים.

בהצלחה מדיוני היקר!

שימו לב: כולם אמרו לי: “אם יש יחידה שבה את לא צריכה לגעת, כי הכל שם מתפקד מעולה, זו היחידה של מדיוני” … מי אלה “כולם”? אלה שיושבים איתו על סיר השחיתות?!

הלאה: ואכן, נכנסתי לתפקיד, ונוכחתי לדעת שכולם צדקו … איך “נוכחת”, כבוד השרה? האם ביקשת בדיקה כלשהי של גוף חיצוני לאותה היחידה? איכה טחו עיניך מראות, ואיכה ערלו אזנייך משמוע את כל מה שפורסם עליו, ודוח המבקר בו עסקינן לא נגע אפילו בקצה הקרחון?!

קחי, למשל, את מכתבי אל כל חברי הכנסת בעניין שיטת ה”סולמית”, בו קראתי לכם להציל את כבודה של הכנסת. מכתבי זה, אשר עסק בשחיתות-המיליארדים אשר לא הייתה כמותה בישראל, נשלח גם אליך, כבוד שרת המשפטים בעתיד הקרוב, ואת לא טרחת להגיב!

ועוד מילה על כישלונו של מדיוני, אפילו באספקלריה של הצהרותיו-הוא: עם כניסתו לתפקיד, הוא אמר: “אלחם במציאות הישראלית שבה חוב של 20 אלף שקל תופח לחצי מיליון“.

עוד הוא אמר, באותה ההזדמנות, כי “אנשים שהסתבכו ב-1,000 שקל פתאום מסובכים ב-100 אלף שקל ואנשים שהסתבכו ב-20 אלף שקל פתאום חייבים חצי מיליון שקל” (ההדגשה היא שלי, כמובן).

כשנתיים לאחר מכן, במסגרת תחקירינו על מערכת ההוצאה לפועל, פניתי אליו בשאלה מה השגת בנושא הזה מאז נכנסת לתפקידך, מה אתה צופה לכל פרק זמן נתון בעתיד הנראה לעין, מה תראה כהצלחה אישית מסחררת שלך, ומה תראה ככישלון צורב.

מדיוני, בעל הפה הגדול, נאלם כדג מת.

אבל למה לנו להביא לחמנו מרחוק, ממעמקי הזמן, מהתקופה בה היית חברת-כנסת אלמונית (שלמה ארצי שר משהו על שכמותך), כאשר, ממש בימים האלה, בתפקידך כשרת המשפטים, הענקת חיפוי לשחיתות הזאת, ולחיפוי שנותנים לה כל גורמי אכיפת החוק במשרדך, וכן גם אלה שמחוצה לו, אבל כפופים אליו באמצעות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה – עליהם את אחראית “מיניסטריאלית”.

להזכירך: אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, פרקליט המדינה, שי ניצן, וראש אח”מ מני יצחקי, סירבו לחקור את שחיתות-המיליארדים בהוצל”פ (ע”ע שיטת ה”סולמית”), ואחרי שמחלקת העררים דחתה את עררי על סירובו של ראש אח”מ לחקור את השחיתות, הגשתי לך ערר על החלטתה של מחלקת העררים, אבל את צפצפת על החוק המחייב אותך לענות במועד, וכאשר התלוננתי בפני נציב תלונות הציבור, את שיקרת במצח נחושה באמרך כי ענית לי – כאשר מכתב-התשובה שהצגת לנת”ץ התייחס לפנייה אחרת שלי.

במכתב הערר הוספתי גם פנייה אליך כאן בתור מי שאחראית מיניסטריאלית על רשות האכיפה והגבייה (להלן: רא”ג), על מנת שתעשי את כל הדרוש על מנת להדביר את השחיתות בה מדובר, ותפעלי לתשלום לחייבים של כל הכספים אשר נשדדו מהם – לרבות פנייה אל היועץ המשפטי לממשלה, שיורה על פתיחתה של חקירה בנושא.

גם מכך התעלמת, ועכשיו את כבר לא יכולה להגיד כי פנייתי הייתה ב”תפוצת נאט”ו”, כי זו הייתה פנייה אלייך, ורק אלייך, ומכוח אחריותך לכל הנעשה במערכת ההוצאה לפועל.

איילת שקד, איזה אינטרס יש לך לחפות על שחיתות שנולדה לפני תקופתך – אם לא כדי להתחלק בשלל?

איילת שקד, כשלת לאורך כל הדרך.

כשלת בסופרלטיבים שהרעפת על דוד מדיוני המושחת.

וכשלת בכך שבמשך השנה בה את מכהנת בתפקידך הנוכחי, שום דבר לא השתנה ברשות האכיפה והגבייה, שהיא בתחום אחריותך המיניסטריאלית.

אכן, כשלים וליקויים קיימים בכל מקום, ואפשר לתת לשר חדש את מלוא הקדנציה כדי לתקן את כל הליקויים שהוא קיבל ב”ירושה”, אבל בהתעלמך מהפניות בנושא הזה, ובסרבך אפילו להעביר את הנושא לטיפולו של היוהמ”ש, גילית את כוונתך שלא לגעת בשחיתות שבמערכת ההוצל”פ – גם בהמשך הקדנציה שלך.

אבל הכשל שכשלת בסופרלטיבים שהרעפת על מדיוני המושחת, אשר, עם דוח המבקר, התגלה כמעשה של חוסר-אחריות, של עצימת-עיניים ואטימת-אוזניים, ושל אי-ראיית-הנולד (אחרי שש שנות “הריון”). הכשל הזה הוא בלתי הפיך, ואין להשיבו אחור, כשם שאין אפשרות להחזיר אל הרחם יילוד מפגר, על מנת לתקן את הליקויים.

זהו כשל שאת לא יכולה לסלוח לעצמך עליו.

במדינות בעלות תרבות-שלטון אחרת, שרים מתאבדים על כשלים כאלה, ואפילו פחותים מהם, אבל, כמי שמתנגד לעונש-מוות, ואפילו להתאבדות, איני מצפה ממך שתשימי קץ לחייך, אבל להתאבדות ציבורית – קרי: לפרישה מהחיים הציבוריים – זה בהחלט ראוי ומצופה.

איילת שקד, לכי הבייתה, ואל תשובי לעולם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- משרד המשפטים, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל