אני כותב אליכם בעקבות ישיבתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום 10.6.2015, בעניין נציבות הביקורת על התביעה ומייצגי המדינה (http://www.inn.co.il/News/News.aspx/300035), בה התנגד פרקליט המדינה, שי ניצן, לביקורת על הפרקליטים, משום ש”אם לא תהיה פרקליטות חזקה ועצמאית כולנו נפסיד”. כפי שאראה בהמשך, הפרקליטות חזקה מדי, עצמאית מדי, ומשולחת כל רסן.

בסוף הישיבה אמר יו”ר הוועדה, חה”כ ניסן סלומינסקי: ”מאחר ונידרש לדון בנושא בהמשך בין אם באישור המתווה ובין אם בדיון בחוק הנציבות, עלינו להתחיל ללמוד את הנושא לעומק”, ואני הקטן, והעני-ממעש, מתכבד להרים את תרומתי הצנועה ללימוד הנושא הזה לעומקו.

תמצית הדברים להלן:

הפרקליטות חזקה מדי, עצמאית מדי, חסרת ערכים וחסרת בושה, ואינה בוחלת בשום שקר כדי להשיג “ניצחון ליטיגאנטי” בהליך המשפטי.
פרקליט המדינה שי ניצן, אותו אני מכיר שנים רבות מהופעה מולו, הוא עצמו “ריכוז” של כל ה”מאפיינים” האלה.
הפרקליטות זקוקה לביקורת עצמאית, חזקה ובלתי-תלוייה, אבל נציבת הביקורת על התביעה ומייצגי המדינה בערכאות (להלן – נבת”ם), הגב’ הילה גרסטל, ברוב רפיסותה, שמה עצמה כחותמת-גומי בידיו של שי ניצן, ומרוב פחד מפני “מרד פרקליטים” בסמכותה, היא כמעט ולא נוגעת בהם.
והיא – הגב’ הילה גרסטל – גם חסרת יושר אינטלקטואלי.
הפרקליטות זקוקה למנגנון חזק של ביקורת-פנים, שיהיה כפוף לפרקליט המדינה, למנכ”ל או לשר, וכן למנגנון חיצוני, שיטפל בתלונות אישיות – כולל “עריפת ראשים”, כאשר הדבר נחוץ.
לאור כל האמור יש לפרק את הנבת”ם במתכונתו הנוכחית, להקים – בחוק, ולא בהסדר “פנימי” – מנגנון ביקורת חזק, עצמאי ובעל “שיניים”.
שי ניצן והילה גרסטל כשלו מכל בחינה האפשרית, ולכן הם צריכים ללכת הבייתה.

ראשי הפרקים

א.הצגת הנושא

ב.על השקרים מבית מדרשה של הפרקליטות

ג.משקרנות הכלל – לשקרנות הפרט: פרקליט המדינה, שי ניצן, כמשל

ד.על חוסר הבושה מבית מדרשה של הפרקליטות

ה.ניצן הקשקשן

ו.על הנבת”ם – נציבת הביקורת על התביעה ומייצגי המדינה

ז.שאלת-תם

ח.במה לא נגעתי

ט.מסקנה כללית באשר לנושא הדיון בוועדה

י.והמסקנה הנגררת: שיילכו הבייתה, ויפה שעה אחת קודם

יא.מה בעצם נחוץ?

יב.את מי ואת מה אני מציע במקום השניים

יג.לכל המלכלכים עלי

יד.ומילה אישית לשי ניצן

א.הצגת הנושא

אפתח בדוגמה הממחישה את הנושא: מהו הדין כאשר לקוחו של עורך-דין מורה לו “לא לשאול את כבוד הרב שאלות מביכות”.

אכן, יש בכך הגבלת כוחו של הפרקליט המייצג את הלקוח, וגם הקטנת הסיכוי לזכות במשפט, אבל כל עוד הלקוח לא דורש מפרקליטו לעבור על החוק למענו, ערכיו של הלקוח הם במקום הראשון, ואם פרקליטו אינו מסכים להגבלה הזאת – עליו להתפטר מהייצוג.

לפרקליטים בשרות המדינה אין ערכים, זולת התאווה הבלתי-נשלטת לניצחון ליטיגאנטי.

וגם אין להם בושה, והאמת היא מהם והלאה, ואם הם דורשים “עצמאות” – הם רוצים פטור מכל ערכים ציבוריים, וזאת כדי שבהליך המשפטי הם יוכלו לנצח בכל מחיר.

את הדבר הזה אין לאפשר להם.

ב.על השקרים מבית מדרשה של הפרקליטות

אתחיל מהשקרנות של הפרקליטות: שרת המשפטים, הגב’ איילת שקד, אומרת: “משרד המשפטים חולש על כל תחומי החיים, אפילו אני הופתעתי לגלות מה יש במשרד” (http://www.inn.co.il/News/News.aspx/299503).

אכן, משרד המשפטים חולש על כל תחומי החיים, אבל, כנראה, חולש עליהם יותר מדי, ואם השרה הופתעה לגלות מה יש במשרד עליו היא אחראית, אני מבטיח לה הפתעות בשפע – אחת לשבוע, לפחות – אם היא רק תבקש.

הנה אחת מהן:

בתשובה לשאלה מהקהל בנוגע לעתירות לבג”ץ אמרה שקד, כי “התשובות לבג”ץ בנושאי התיישבות נכתבות על ידי נציגי משרד משרד המשפטים ומשרד הביטחון, אני מקווה שבוגי יעלון ואני נצליח לעשות יחד שינוי בעניין הזה”.

(http://www.inn.co.il/News/News.aspx/299503).

אכן, כאשר מכינים את התשובות לבג”ץ יושבים אנשי הפרקליטות יחד עם אנשי המשרד הנוגע בדבר, אבל לא פחות משמבקשים הפרקליטים ללמוד את עמדת המשיבים, הם מתכנתים את המשיבים לעשות תצהירי-שקר.

ראו, לעניין זה, את מאמרי חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה

www.quimka.net/a8566-חלאות-אדם-או-סתם-טועי-דרך-ו-על-המרמים-את-בית-המשפט-בשם-המדינה

כאן, בין השאר, קבור “האקטיביזם הייעוצי” שהשרה דיברה עליו, אם כי אני לא בטוח שבעת אמירתם של הדברים היא אכן ידעה עד כמה עמקו שורשיו, והשתרגו פארותיו, של האקטיביזם הזה.

שורש-הרע בשקרנות של הפרקליטות הוא בכך שהפרקליטות היא זו אשר מגישה אישומים על עדויות ותצהירי שקר, ואיך היא תגיש אישום כזה נגד מי שהצהיר על פי הנחייתה-היא, או נגד הפרקליט אשר “מייצר” את השקרים האלה?

הוסף לכך את סמכותו של היועץ המשפטי לעכב הליכי משמעת בלשכת עורכי הדין נגד פרקליטים שקרנים – והשלמת את המעגל.

ככל הנוגע לתצהירי-השקר המוגשים לבג”ץ, יש לכך שורש-רע נוסף: תקנה 18(א) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד-1984, האומרת: בעל דין הרוצה לחקור את מי שהצהיר מטעם בעל הדין שכנגד, רשאי בית המשפט להתיר לו לעשות כן, אם ראה צורך בכך לשם עשיית צדק.

חקיקת-משנה זו (שאומצה מאוחר יותר גם בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס”א-2000) היא בלתי חוקית, משום שהיא שוללת מבעל-דין זכות העומדת לו על פי החקיקה הראשית (סעיף 17(א) לפקודת הראיות), לפיו בית המשפט חייב להיעתר לבקשתו של בעל דין המבקש לחקור את המצהיר.

כידוע, חקיקת-משנה העומדת בסתירה לחקיקה הראשית היא “בבחינת אפס”, וכמוה כלא-הייתה, אבל היא משרתת את השופטים ואת הפרקליטים, ומה הפלא שהשופטים מטאטאים אל מתחת לשטיח כל טענה שהתקנה הזאת בטלה מחמת אי-חוקיות.

ובמלים אחרות: פרקליטות המדינה היא “בית הספר לשקרנים”, ושופטי הבג”ץ הם “סגל ההוראה”.

יש לבטל, איפוא, את כל התקנות השוללות את זכותו של בעל-דין לחקור עדים או מצהירים שעדותם עשוייה להזיק לו – ויפה שעה אחת קודם!

ג.משקרנות הכלל – לשקרנות הפרט: פרקליט המדינה, שי ניצן, כמשל

אם תרצו להעמיק חקר בנושא “שי ניצן”, ישנם “ניצנולוגים” גדולים ממני, אבל, כמי שמכיר את האיש הזה מימיו כפרקליט מתחיל ועד היום, אתן לכם שתי דוגמאות מניסיוני האישי איתו – אחת מהימים ההם, ואחת מהזמן הזה (והן אינן משקפות את כל הידוע לי עליו).

לפי כ-20 שנה, בדיון בבג”ץ, הוא האשים אותי בכך שבעתירתי נשוא הדיון אמרתי, לדבריו, כי השופט אפרים דורון הוא אוטיסט.

זה היה שקר, כי לא אמרתי את זה, ואם מר ניצן רוצה לומר שהוא פירש נכונה, ו/או בתום לב, את דברי – אני מוכן להתמודד איתו, ובנפש חפצה.

לשקר הזה הייתה שרשרת ארוכה של תוצאות:

האחת – שופטי הבג”ץ כופפו לי את היד (סוגייה כאובה, המצריכה טיפול נפרד) שאמשוך את עתירתי, עוד לפני שהספקתי לקלוט מה שהוא אומר.

השנייה – עיתונאי זריז וחסר-אחריות פירסם את הדבר בלי לבדוק את אמיתותו.

השלישית – עורך-דין, אב לילד אוטיסט, ראה את הפרסום הכוזב והתלונן עלי למוסדות המשמעת של לשכת עורכי הדין – לא כמי שדואג לכבוד המקצוע, אלא כמי שמגן על כבודם של האוטיסטים.

הרביעית, ואילך – אני הועמדתי לדין משמעתי על האמירה הזאת, הורשעתי וערעורי נדחה בכל הערכאות, כאשר כולן כאחת מאמצות עיוורת וממחזרות את השקר שהמציא שי ניצן, ואף אחת לא מוכנה להתייחס לטקסט הכתוב שחור-על-גבי-לבן.

אגב, בערכאה האחרונה שמיחזרה את השקר ישבה גם נשיאת ביהמ”ש העליון של היום, הגב’ מרים נאור.

כל אלה מראים דבר אחד: את סרטן-השקר יש להשמיד מני-שורש, לפני שגרורותיו תכלינה כל חלקה טובה.

ומשי ניצן של הימים ההם – אל שי ניצן של הזמן הזה: באיגרת לפרקליטי המדינה, בעקבות גזר-הדין של שש השנים שנגזרו על אהוד אולמרט, אומר שי ניצן: “לא נהסס לטפל בתופעות של שחיתות בכפפות ברזל, בכל מקום שבו תימצאנה – יהא מעמדם של המעורבים אשר יהא” (http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3631041,00.html).

ואני שואל, האמנם?

זה ארבע שנים שאני נאבק כדי שהפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה יורו למשטרה לחקור את שחיתות ה”סולמית” בהוצאה לפועל, אשר במסגרתה נגנבים, בהערכת מינימום-מקסימום זהירה אבל מבוססת, בין מיליארד ל-40 מיליארד שקל – מדי שנה בשנה.

www.quimka.net/a345325-גניבת-מיליארדים-במערכת-ההוצאה-לפועל-על-שיטת-הסולמית-כולם-מושחתים-כוווווולם

בפרשה הזאת, אבהיר, אני לא נפגעתי אישית, וגם לא ייצגתי מי שנפגע ממנה אישית, וכל המידע שבידי – כולל שמות המעורבים, מספרי התיקים, וסכומי הגניבות, בדיוק עד לרמת האגורה, הכל על בסיס מסמכים המצויים בתיקי ההוצל”פ עצמם – מבוסס על תחקירים עיתונאיים שערכתי.

ומה ענה לי “המטפל בשחיתות בכפפות ברזל”? שאני אטוס על חשבוני מארה”ב ארצה וחזרה, כדי להעיד בנושא שאין לי בו כל עניין אישי, ושכל המידע אשר בידי הוא – מבחינה משפטית – רק בגדר “עדות שמיעה”, וכל הראיות המקוריות, אותן ניתן להגיש בבית המשפט, נמצאות ברשותה של המדינה, כך שאפילו אין צורך בצווי-חיפוש!

מה הוא חושב, ה”מטפל בשחיתות” הזה, שהוא עושה לי טובה כאשר הוא מטפל בשחיתות? האם הכסף הנשדד הוא של אמא שלי, ז”ל?!

מאבקן של רשויות החוק בשחיתות אינו נמדד במקרים הספורים בהם הן חוקרות, מעמידות לדין ומשיגות הרשעה, אלא במקרים הרבים בהם הן כושלות בכך – ובמיוחד במקרים בהם יש לרשויות החוק “קצות חוט” לפתיחת חקירה, והן לא עושות דבר, ואפילו מחפות על המושחתים.

קחו, למשל, את הרשעתו של אהוד אולמרט, אשר מר ניצן, כאמור, כל כך מתגאה ומתנאה בה – מדוע ה”מטפלים בשחיתות” לא נגעו בו במשך השנים, כאשר פורסמו ברבים עשרות מאמרים על מעלליו?

או, למשל, את המידע שיש בידיו של מר ניצן על תת-ניצב אפרים ברכה ואחיו מאיר ברכה מדוע הוא נמנע מלהורות על חקירתם?

ומדוע הוא לא הורה על חקירת הטענות שהועלו באשר לפרקליטת המחוז לשעבר, רות דוד, לגבי עבירות שהיא ביצעה, לפי הנטען, בתקופת כהונתה כפרקליטת המחוז?

בטח: אם תתקיים חקירה כזאת, יתברר לכל כי אם מוסד הנבת”ם היה קיים באותה העת – השחיתות כלל לא הייתה מרימה ראש, ואירועים מבישים כגון התאבדותו של עו”ד דייויד וינר ז”ל היו נחסכים מאיתנו.

ובאשר לתלונתי בעניין השחיתות בהוצל”פ: נתתי למר ניצן הרבה יותר מקצה-חוט, נתתי לו מידע שאפילו אם מקורו ב”פיסת נייר המתעופפת ברוח”, אין לעבור עליו ללא בירור כלשהו – והוא רוצה שאני אעשה על חשבוני את מלאכתה של המשטרה!

אגב, אני הבעתי בפני מר ניצן את הנכונות לבוא ארצה להעיד בפני חוקרי המשטרה, בתנאי שהמדינה תממן לי את הטיסה מארה”ב ארצה – אבל ה”מטפל בשחיתות” הזה אפילו לא טרח לענות לי על כך.

הנה כי כן, שי ניצן, פרקליט המדינה, לא רק שאינו “מטפל בשחיתות” כפי שצריך, אלא גם משקר כאשר הוא מציג את עצמו ככזה.

זהו, כאמור, שי ניצן של הזמן הזה.

וכאמור לעיל – יש לבטל את כל התקנות השוללות את זכותו של בעל-דין לחקור עדים או מצהירים שעדותם עשוייה להזיק לו – ויפה שעה אחת קודם.

ד.על חוסר הבושה מבית מדרשה של הפרקליטות

זוכרים את פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה?

זוכרים את אמירתה הבלתי-נשכחת כי “התובע רק הרוויח ממותה של אשתו, ונזקו הוא לכל היותר אפס?

ונשאלה כבר אז השאלה איפה הבושה.

כיוון שאנו עוסקים כאן לא בניצני חוסר-הבושה, אלא בשי ניצן עצמו, המקרה עליו אדבר כאן, גם הוא – כמה מפתיע – יציר-מקלדתו של אותו שי ניצן, אשר, בתשובה לעתירה שלי לבג”ץ, אמר – ללא בושה – כי … שופט-תעבורה לא צריך להתמצא בענייני תעבורה!

לא להאמין …

למען ההגינות כלפיו – הרבה יותר מאשר הוא מגלה כלפי וכלפי אחרים – אציין כי לטענה הזאת יש אמנם בסיס כלשהו, רעוע מאוד, לטעמי, בחקיקה, אבל אפילו היה לה בסיס מלא ומוצק בדין – היא מתאימה לפרקליט הפרטי, שהלקוח משלם לו עבור הניצחון הליטיגאנטי, ולא לפרקליט הציבורי.

היא לא מתאימה לפרקליט הציבורי, כי טענה מבישה מפיו היא טענה המביישת את הציבור כולו – אותו הוא מייצג, וממנו הוא מקבל את משכורתו.

ומה ביקש פרקליט-המדינה-לעתיד להשיג, בהגינו על בחירתם של שופטי תעבורה אשר בחייהם המקצועיים לא ניהלו אפילו תיק תעבורה אחד? יותר צדק בבתיהמ”ש לתעבורה? יותר בטיחות-בדרכים? לא ולא, כי אם את הניצחון הליטיגנטי הוא ביקש, להביאו בצהרי-יום לצלאח א-דין 29, ירושלים.

זהו שי ניצן, אשר בא לפניכם, ומבקש לעצמו ולצאן-מרעיתו חסינות מפני הביקורת.

ה.ניצן הקשקשן

לא הכל ניתן להיאמר בישיבות של ועדות בכנסת.

ראשית – כל אחד מהנוכחים רוצה לומר משהו, והזמן מלכתחילה מוגבל.

שנית – השחקנים הראשיים אינם מוגבלים בזמן, וככל שהם מאריכים-דבר, לאחרים נשאר פחות זמן, ובסופו של דבר לא כולם זוכים להתבטא. בנושא הזה פרקליט המדינה גילה מיומנות רבה, כאשר הוא נכנס לדיון לינגוויסטי על ההבדלים שבין “מלחמה” לבין “מאבק ארגוני”, וכו’.

שלישית – מי שלא מכיר את הנפשות הפועלות, לא תמיד יש לו הכלים המתאימים לראות ולפרשן את הנאמר.

ורביעית – אחר כל הדברים האלה ישנן גם “מגבלות פרוטוקול”.

אני, עבדכם הנאמן, חופשי מכל המגבלות האלה, במיוחד כאשר האמת שלי היא נר לרגלי.

מעבר לכך היה לי היתרון לראות את ישיבת הוועדה כמה וכמה פעמים, לפני שהתרתי את חרצובות מקלדתי, וראיתי גם שמעתי את הדברים הקטנים, עליהם נאמר “אלוהים נמצא בפרטים הקטנים”. אציג כאן מעט-מזעיר מהם:

אומר ניצן: “הפרקליטות היא הגוף הכי מבוקר במדינה, עוד לפני הקמת הנציבות”, ואני משפשף את עיני: מי ביקר את הפרקליטות לפני הקמת הנציבות?

אני מניח ש”כוונת המשורר” שלו הייתה לומר משהו כגון העובדה ש-99% מהעתירות לבג”ץ נדחות, ו-99.9% מהתיקים הפליליים מסתיימים בהרשעה היא תעודת-כבוד ממי שמבקר אותנו על כל צעד ושעל.

אז, עם כל הכבוד, המצב הזה אינו “תעודת כבוד” לפרקליטות, אלא תעודת-עניות לבתי המשפט, אבל הנושא הזה מצריך דיון נפרד בוועדה הזאת, ואני מקווה שהוא יתקיים במהרה בימינו, ואמרו אמן.

ועוד מקשקש פרקליט המדינה, באמרו משהו מעין “להגיד שאנחנו לא עושים טעויות? אנחנו עושים. מי שעושה גם טועה”.

אבל לא זו השאלה, משום שהנבת”ם אינו “מבקר האיכות” של הפרקליטות, אלא מבקר ההתנהלות, מבקר ההתנהגות, מבקר היושרה של הפרקליטות כולה, ושל כל פרקליט בנפרד.

לצורך ביקורת-האיכות של עבודת הפרקליטות יש צורך במנגנון של ביקורת-פנים שיפעיל פרקליט אחד על כל עשרה או עשרים פרקליטים ומייצגי המדינה. “ביקורת פנים” היא, מעצם הגדרתה, כלי ניהול מקצועי בידיהם של מנהלי הארגון עצמו, ולעניין זה לא חל העיקרון שהארגון לא יכול “לשפוט את עצמו”, משום שהוא משרת את האינטרס של הארגון עצמו, ולמנהלי הארגון אין שום אינטרס להעלים מעיני עצמם את כשלי הארגון שלהם – אלא בדיוק להיפך.

האם הגב’ הילה גרסטל אכן רואה את עצמה כ”מבקרת-איכות” של הפרקליטות? לא ולא. בדוח הפעילות הראשון שלה היא עצמה אומרת כי הנבת”ם אינו גוף ביקורת פנים.

האם הגב’ גרסטל והנציבות מסוגלים לקיים ביקורת-פנים ראוייה, לו היא רצתה בכך?

מנגנון הנבת”ם יש, לפי הדוח, 24 תקנים בלבד, לפי הפירוט הזה:

נציבה – 1, עוזר אישי לנציבה – 1, דוברת – 1, ממונים בכירים – 3, ממונים – 4, מבקרים – 5, עוזרים ראשיים – 2, מתמחים, סטודנטים – 4, מנהלת לשכה – 1, סגן מנהלי – 1, מרכז אמרכלות – 1.

בסך-הכל: 19 תקנים המשרתים 5 מבקרים.

סמכויות הנבת”ם, על פי הדוח, הן אלה:

1.טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור מעמיק של התלונות ניתוחן והמלצה על הטיפול בהן.

2.קיום בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה וייצוג המדינה בערכאות, הפועלים כבאי כוח היועץ המשפטי לממשלה. הווה אומר, פרקליטות המדינה,מערך התביעה המשטרתית, ועורכי הדין המייצגים את המדינה על פי הסמכה או ייפוי כוח מאת היועץ המשפטי לממשלה (3417 תובעים, פירוט בהמשך).

בהתאם ל”מסמך העקרונות” שעל פיו הוקמה הנבת”ם, הבדיקה המערכתית תכלול:

בחינת היבטים של ניהול תקין, אחידות ביישום נהלים ומדיניות, שקיפות תהליכי עבודה, אתיקה מקצועית ויעילות. כל זאת, מבלי להתערב בעצמאות שיקול הדעת המשפטי של הגופים המבוקרים בניהול ההליכים המשפטיים.
איתור חוזקות לשימור והנחלה רוחבית שלהן בכלל הגופים המבוקרים.
איתור פוטנציאל לכשלים ברמה יחידתית ומערכתית.
מתן המלצות לתהליכי שיפור נדרשים.
מעקב אחר יישום ההמלצות ותיקון הכשלים

“בדיקה מערכתית” זו היא בדיוק מה שמוגדר כ”ביקורת פנים”, ואם הגב’ גרסטל עצמה אומרת שהנבת”ם אינה “מבקרת פנים” – פשיטא שעל הפרקליטות ושאר המייצגים אין שום מנגנון של ביקורת-פנים, וכל הפונקציות האלה אינן אלא בוקי-סריקי – ותו לא.

כאמור, מבוקרי הנבת”ם הם 3417 במספר, על פי הפירוט הזה:

פרקליטים – 991
מתמחים – 336
תובעים משטרתיים (פלילי) – 370
תובעים משטרתיים (תעבורה) – 125
מייצגים אחרים – 663
בעלי כתב הסמכה מהיוהמ”ש לממשלה – 375
תובעים בתיקי תכנון ובנייה – 249
תובעים עירוניים – 308.

והשאלה היא אין יכולים 5 מבקרים לבקר 3417 תובעים ומייצגים, כאשר הביקורת כוללת לא רק “טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור מעמיק של התלונות ניתוחן והמלצה על הטיפול בהן”, אלא גם “קיום בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה” – אפילו אם “מסמך העקרונות” היה כולל ביקורת-פנים כהלכתה, ואפילו אם הגב’ גרסטל הייתה רואה את עצמה גם כמבקרת-הפנים של הפרקליטות.

אומר רק זאת, כי הביקורת ה”מערכתית” על 125 תובעי התעבורה לבדם צריכה למנות לפחות 5 עד 10 מבקרים, ועליהם יש להוסיף את כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל.

ואתם יודעים שאני מבין דבר או שניים בענייני התעבורה: את כל הקריירה המקצועית בניתי על הכשלים של התביעה בתחום הזה (והם לא למדו דבר!).

קחו, למשל, את סיפור ספינת הדגל הטובעת (www.quimka.net/a9452-ספינת-הדגל-טובעת-על-המשטרה-כידידתו-הטובה-ביותר-של-הנאשם-בבית-המשפט-לתעבורה): נאשם בנהיגה במהירות 180 קמ”ש בדרך עירונית (180/50), הדוח נרשם על פי צילום (שאיתו, כידוע, “אי אפשר להתווכח”), וראש לשכת התביעות ראה בו את “ספינת הדגל” שלו, ורשם בתיק: לא לעשות שום עיסקת-טיעון!

אז אני, נאמן לעיקרון שעם הצילום “אי אפשר להתווכח”, לא התווכחתי. רק נתתי לתובע להסתבך ברגליים של עצמו, ורק התנגדתי לשורה הארוכה של מיקצי-השיפורים שהתובע ביקש.

השופט התמסר לבקשותיו של התובע, בקשה אחר בקשה, אבל בסוף גם לו הדבר נמאס, והוא סירב לתת לתובע דחייה למיקצה-שיפורים נוסף.

והתוצאה: התובע התקפל בבושת-פנים, והנאשם זוכה, בלי להעיד, או להביא ראיות אחרות להגנתו.

הדוגמה הזאת, הגם שחריגה בחומרתה (הן מבחינת העבירה והן מבחינת רשלנותו של התביעה) היא אופיינית להתנהלותה של התביעה בבתיהמ”ש לתעבורה, ובמידה זו או אחרת – גם בערכאות אחרות.

או, למשל, אי התייצבות של שוטרים להעיד: מפי גורם בכיר במטה הארצי, במשפטים פליליים התופעה הזאת היא רעה חולה, כי היא משבשת לתביעה את סדר הבאת העדים, אבל במשפטי התעבורה התופעה הזאת פוגעת בנאשמים, כי כל דחייה עולה להם בהפסד יום עבודה נוסף ובתוספת שכ”ט לסניגורם, והיא גורמת לנאשמים רבים להרים ידיים, לחזור בהם מכפירתם, ולהודות באשמתם בלי שזו הוכחה.

וזאת היא הסיבה לכך שתובעי התעבורה לא עושים כל מאמץ להבטיח את התייצבותם של השוטרים להעיד בבית המשפט.

והשאלה היא: האם הנבת”ם יכולה להגיע לכשלים האלה, ולהתמודד איתם – אילו רצתה? תשובה: היא לא בנוייה לכך.

האם ישנו כיום מנגנון אחר שיכול להגיע לכשלים האלה, ולהתמודד איתם? לא, אין מנגנון כזה, ועד לרגע הזה גם אין מי שיציע להקים מנגנון כזה.

איך כל האמור מתקשר לקשקשנות של מר שי ניצן?

זה מתקשר, משום שהוא אומר “אנחנו טועים, יש לנו כשלים”, והוא גם מכיר בצורך בביקורת, (בתשובה לשאלתה של חה”כ ציפי לבני), בידעו היטב-היטב כי הנציבות שהוא מבקש לתקוע מקלות בגלגליה אינה משרתת כלל-ועיקר את הצורך הזה – צורך שמר ניצן עצמו אכן מכיר בו.

מה שמר ניצן חותר אליו הוא, למעשה. ביטול סמכויותיה של הנבת”ם לברר תלונות אישיות נגד פרקליטים ומייצגים, בלי להקים מנגנון אמיתי ויעיל להתמודד עם הכשלים שהוא עצמו אכן מודה בקיומם – ועל כך בהמשך, תחת ראש-הפרק מה בעצם נחוץ?

ו.על הנבת”ם – נציבת הביקורת על התביעה ומייצגי המדינה

הפרקליטים בשירות המדינה מקוננים על הביקורת ה”פרטנית” של הנציבות שהוקמה לשם כך, אבל לדעתי הם נוהגים בטיפשות – אפילו מבחינת האינטרס האגואיסטי של עצמם.

הם נוהגים בטיפשות, משום שהנציבה, הילה גרסטל, מוצאת רק כ-2% מהתלונות כמוצדקות. לדעתי הם צריכים “לאתרג” אותה, משום שכל הסדר אחר יהיה גרוע בהרבה, מבחינתם.

קחו, לשם השוואה, את הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים): כל הממלאים את התפקיד הזה הם “בשר מבשרה” של מערכת המשפט, והם מתייחסים בסלחנות מופלגת לחבריהם השופטים.

ואכן, בדוח האחרון של הנתל”ש נמצאו רק 7% מהתלונות נגד שופטים כמוצדקות (לשם השוואה: בדוח האחרון של הנקח”ל – נציב קבילות החיילים – נמצאו 59.8% (!) מהתלונות כמוצדקות).

אז עם 2% מהתלונות הנמצאות כמוצדקות, הטיפשים האלה בוכים!…

מיעוט התלונות המוצדקות, ותיפקודה של הנציבה גרסטל במקרה אותו אתאר מיד, מעידים כי הדבר היחיד המעניין אותה הוא ההישרדות שלה, ושיתוף-פעולה של הפרקליטות בכלל, והפרקליטים כפרטים, אשר בלעדיו היא יכולה לנבוח מול הירח, בלילות החורף.

בנושא ה”סולמית”, אותו תיארתי לעיל, הייתה לי התכתבות עם פרקליט שהיה כפוף לניצן כשזה היה עדיין המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים. אותו פרקליט – דן אלדד, מועמד לשפיטה – אשר התיק הועבר לטיפולו מהיועץ המשפטי לממשלה (אליו פניתי במקור, בעניין השחיתות בהוצל”פ) ראה את עצמו כ”תחנת מימסר” בלבד, וסירב לפעול על פי הנדרש כאשר היוהמ”ש מעביר חומר לטיפולו, וזאת בטענה שעלי להתלונן במשטרה.

בתשובה לכך עניתי לאותו הפרקליט על טענותיו, אחת-לאחת, והוספתי כי אם תמומן לי הטיסה מארה”ב ארצה וחזרה, אבוא בנפש חפצה, למרות שכל המידע שבידי אינו אלא “קצה חוט” לפתיחת חקירה, ואין בידי שום ראייה קבילה, או ידיעה אישית עליה אני יכול להעיד בבית המשפט.

תשובתו החמקנית של הפרקליט דן אלדד – באיחור רב, ורק לאחר תזכורת – הייתה “אין לי מה להוסיף” – אחת הרעות-החולות בשירות הציבורי, שגם אותה יש להדביר, ויפה שעה אחת קודם.

כאשר התמנה שי ניצן כפרקליט המדינה, פניתי אליו בתלונה על כך שתשובת ה”אין לי מה להוסיף” לא הייתה ראוייה, ולא לעניין, מר ניצן לא ענה לי במשך חודשים ארוכים, ורק אחרי שהתלוננתי בפני הנבת”ם הוא ענה לי.

ומה הוא ענה לי, ביום 29.9.2014, על מכתבי המפורט? הוא לא מצא כל פגם בתשובת ה”אין מה להוסיף” של אלדד, ושהוא “אינו רואה מקום” להמשיך בהתכתבות אתי, בין השאר בהתחשב בכך שאני ממשיך – “שלא כדין” – להציג את עצמי כעו”ד.

לאחר שמניתי בפניה את השקרים, ההתחמקויות ואי-הרלוואנטיות בתשובתו של ניצן, עונה לי הנציבה גרסטל, בין השאר:

משצורפה תשובה על ידי לשכת פרקליט המדינה, לאחר שמכתבך והחומר הנלווה לו הובא לעיונו של פרקליט המדינה, אף אם התשובה הגיעה באיחור עקב תקלה, נראה כי תלונתך מוצתה.

ניתן היה לקבל זאת לו, לפחות, היא הייתה מוצאת כמוצדקת את תלונתי כמוצדקת לעניין האיחור בתשובה (ובמיוחד לאור העובדה שקיבלתי אישור על קבלת פנייתי, וטענת ה”תקלה” לא הוכחה) – אבל אפילו זה היה רב מדי עבורה.

ועוד עונה לי הנציבה:

נוסיף ונציין כי אין זה בסמכות נבת”ם להורות לפרקליט המדינה להשיב לך על כל נקודה ונקודה במכתבך …

וזה אומר שאם, במקום תשובה עניינית, הפרקליט הנכבד – שהוא גם “עובד-הציבור” לעניין חובת ההנמקה – עונה על מאה טענות ענייניות בתשובה-שאינה-תשובה אשר אינה מתייחסת לאף אחת ממאה הטענות – לנציבה “אין סמכות” להורות לו להשיב עניינית לטענות אשר בפנייה אליו.

עד כמה טענת “אין לי סמכות” הזאת מופרכת-מיסודה, נבחן אותה על דרך האיפכא-מסתברא: נניח שהיא הייתה רואה את עצמה כמוסמכת, ומורה לפרקליט המדינה לתת תשובות ענייניות לטענותי – האם רשאי היה ניצן להמרות את פי מקלדתה, בטענה ש”אין לה סמכות” להורות לה, כאמור?

כיוון שאני עושה כנמענת למכתבי גם את חה”כ ציפי לבני – הן כמי שנכחה בישיבה נשוא מכתב זה, והן בתור מי שכשרת המשפטים הקימה את הנבת”ם, ותחמה את סמכויותיה – אני שואל אותה: האם לנבת”ם באמת אין סמכות להורות לפרקליטות לתת לפונים אליה תשובות מנומקות-עניינית?

ואם לא היה די לה, לגב’ גרסטל, בכל האמור, היא מקנחת בזו ההערה:

… ובנסיבות המפורטות בפסקה האחרונה למכתב מ – 29.9.14, בהנחה שהאמור בה נכון, כפי שאף עולה מפניותיך אלינו, אף אם הייתה סמכות, לא הייתה הצדקה עניינית לכך.

הפסקה האחרונה לאותו המכתב, כמוזכר לעיל, אומרת שהוא, פרקליט המדינה, “אינו רואה מקום” להמשיך בהתכתבות אתי, בין השאר בהתחשב בכך שאני ממשיך – “שלא כדין” – להציג את עצמי כעו”ד.

על כך אני עונה לגב’ גרסטל, בין השאר:

ראשית – תשובתו (המאוחרת) של מר ניצן לא הייתה למכתב נשוא תלונתי, אלא למכתב קודם;

שנית – מפנייתי לא עולה שאני “ממשיך שלא כדין להציג את עצמי כעו”ד”;

שלישית – השאלה איך אני מציג את עצמי אינה רלוואנטית לתלונתי.

על כך עונה לי הגב’ גרסטל:

כפי שעלה במכתבנו מיום 6.11.14, בנסיבות בהן הינך ממשיך שלא כדין להציג את עצמך כעורך דין למרות השעייתך מהלשכה, אין הצדקה עניינית מבחינתנו להמשיך בהתכתבות עימך.

ככל שברצונך להגיש פנייה חדשה בנושא הנמצא בתחום סמכותנו, הינך מתבקש להגישה באופן נפרד מהפנייה דנן ולכבד את ההחלטה על השעייתך מלשכת עורכי הדין.

מה שנשאר לי כעת לעשות היה להפנות את הגב’ גרסטל אל הרקורד האישי שלה כשופטת בישראל – שופטת בכירה ביותר – ולהזמין אותה להפעיל את כישוריה השיפוטיים על מנת להיכנס לשתי שאלות אותן היא עשתה לאבן-הראשה לסירובה להמשיך בהתכתבות אתי:

השאלה האחת – האם אני באמת “מציג את עצמי שלא כדין כעורך-דין”?

והשנייה – מתוך הנחה שאכן כך הוא – האם זה רלוואנטי לסירובו של מר ניצן להורות על חקירת השחיתות עליה אני מצביע?

והנה – כמה מפתיע – הגב’ גרסטל לא העזה להרים את הכפפה, וכלל לא טרחה לענות לי: התנהגות-למופת של עובד-ציבור אשר תפקידו לבקר את התנהגותם של עובדי-ציבור אחרים.

והמסקנה הבלתי-נמנעת: לנציבת הביקורת על התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, הגב’ הילה גרסטל אין אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי: אחרי שהיא החליטה לשים עצמה כחותמת-גומי לשי ניצן – גירסה מרתקת לביטוי “שימני כחותם” (שיר השירים, ח, ו) – היא התעלמה מכל דבר אשר מחייב אותה לחזור בה מדרכה הרעה.

והמסקנה הנוספת: אם אכן לנבת”ם יש סמכות לכפות על הכפופים לביקורתה מתן תשובות ענייניות, והיא חומקת מלהשתמש בה – על הגב’ גרסטל להחזיר את המשכורת שקיבלה עד כה, וללכת הבייתה, ואם אין לנבת”ם הסמכות הזאת – יש להרחיב את הסמכות, בהתאם.

לסיכום הפרק הזה, ולמקרה שבעקבות מכתבי זה הנציבה תבקש לשכנע אתכם כי אני אכן “מציג את עצמי שלא כדין כעורך-דין” – הבירור הזה אינו בסמכותה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, משום שהשאלה הזאת אינה רלוואנטית. השאלה הרלוואנטית אינה איך שמחה ניר מציג את עצמו, אלא האם הנציבה גילתה יושר אינטלקטואלי ראוי בכל הטיפול בתלונתי נגד מר ניצן, ואם היא אכן הפעילה כראוי את שיקול-הדעת ה”שיפוטי” שלה, בהימנעה מלהיכנס לשאלה הזאת – הן לגופה, והן לעניין הרלוואנטיות שלה.

ז.שאלת-תם

כאשר מדברים על “ביקורת על התביעה ומייצגי המדינה בערכאות”, מדוע אף אחד לא מזכיר, למשל, את התביעה המשטרתית?

ומדוע, להרחבת המשל, אף אחד לא מזכיר את התביעה המשטרתית בבתי המשפט לתעבורה?

לכך קיימא לן אחת משתי תשובות אפשריות:

האחת – ברור ומוסכם על הכל כי כאשר מדברים על “תביעה חזקה ועצמאית”, דין אחד לפרקליט המדינה ולאחרון תובע התעבורה, וכשם שיש להעניק לפרקליט המדינה פטור מביקורת, כך יש לפטור מביקורת גם את תובעי התעבורה.

והשנייה – ברור ומוסכם על הכל כי כאשר מדברים על “ביקורת על התביעה ומייצגי המדינה בערכאות”, דין אחד לאחרון תובעי התעבורה ולפרקליט המדינה, וכשם שיש להכפיף לביקורת את תובעי התעבורה, כך גם יש להכפיף לה את פרקליט המדינה בכבודו ובעצמו.

חומר למחשבה לקראת המשך הדיונים בנושא הזה.

ח.במה לא נגעתי

לא נגעתי במובן-מאליו, בדברים שהם חלק מהדין או המקובלות.

פרקליט שלא מעמיד לרשות ההגנה את חומר הראיות, למשל – בשביל זה לא צריך לכנס ועדה של הכנסת.

או, למשל, פרקליט שמנחה את המשטרה לבצע האזנות-סתר בלתי חוקיות, שמחפה על החוקרים אם הם מבצעים האזנות כאלה, או מנסה להשתמש בהן בהליך המשפטי – גם לשם כך אין צורך לכנס שום ועדה.

מאידך, פרקליט שמכין כתבי אישום בלי ראיות מספיקות, ואחר כך מבקש דחיות למיקצי-שיפורים – גם התנהלותו זו היא בלתי נסבלת, אפילו אם אין בכך עבירה על שום חוק. גם העובדה שבית המשפט נותן לו את מבוקשו אינה “ממרקת” את התנהגותו, אלא דווקא מחמירה אותה, כי כאשר הפרקליטים יודעים שבתי המשפט מתייחסים בסלחנות לדברים כאלה – הדבר רק ממריץ אותם להמשיך בדפוסי ההתנהלות האלה, וכשהם מבקשים מחילה על כך, ובית המשפט נותן להם את מבוקשם – גם את בית המשפט מכשילים הם.

או, למשל, כאשר מייצגי הציבור טוענים טענות מבישות, כפי שהראיתי לעיל.

וכן הלאה, וכן הלאה, וגם לשם כך יש צורך בביקורת קשוחה ובלתי תלוייה על המייצגים את הציבור, ופועלים בשמו.

ט.מסקנה כללית באשר לנושא הדיון בוועדה

ביחסים שבין אדם לפרקליטו יש גבול לשליטתו של הלקוח בפרקליטו: הלקוח אינו רשאי לדרוש ממייצגו לעבור על החוק, או לפעול בניגוד לערכיו של המייצג, גם אם הם מחמירים יותר ממצוות החוק.

מאידך, כפי שהראיתי בדוגמה הפותחת, הלקוח רשאי בהחלט להגביל את מייצגו. הוא רשאי, למשל, לאסור עליו “לשאול את כבוד הרב שאלות מביכות”, וכמובן שהוא רשאי להטיל עליו גם מגבלות תקציב.

בכל מקרה שבין הלקוח לבין פרקליטו מתגלים חילוקי-דיעות שאינם ניתנים ליישוב, הפרקליט חייב להשתחרר מהייצוג.

היחסים שבין הציבור לפרקליט הציבורי דומים, בעיקרון, ליחסים שבין הלקוח הפרטי לבין הפרקליט הפרטי, וממילא גם ערכיו של הציבור מחייבים את הפרקליט הציבורי – אפילו אם יש בכך כדי לפגוע ביכולתו של זה האחרון להשיג את הניצחון בקרב המשפטי.

הפרקליטים בשירות הציבורי לא תמיד מפנימים את זה, וכמו שראינו – פרקליט המדינה הנוכחי, שי ניצן, מהווה דוגמה מאלפת לזלזול בערכים הציבוריים.

שי ניצן מבקש, למעשה, יד חופשית במאבק בפשיעה, וללא כל הגבלות חוקיות, מוסריות או ערכיות – דבר שהחברה בכללותה, למיטב הבנתי, אינה מוכנה לקבל.

קחו, למשל, את פרשת האזנות-הסתר הבלתי-חוקיות של ניצב משה מזרחי, והחיפוי שהעניקה לו פרקליטת-המדינה דאז, עדנה ארבל.

ואם כבר הזכרנו את עדנה ארבל, מדוע שלא נזכיר גם את קודמתה בתפקיד, פרקליטת המדינה דורית ביניש, שגם לא יש “חבילה” משלה?

על שתי פרקליטות-המדינה האלה, ראו תחת ראש-הפרק מי המציא את תרבות החיפוי והטיוח? – כאן: (www.news1.co.il/Archive/0024-D-103294-00.html).

האם הנבת”ם הוא המנגנון המתאים לבירורים כאלה? לא, הוא לא מתאים, והגב’ גרסטל גם לא מתיימרת להיות המנגנון הזה.

האם יש מנגנון אחר לבירורים כאלה? לא, אין מנגנון כזה, ואף אחד לא מציע להקימו.

מי שמוכן להתיר לפרקליטות שילוח-כל-רסן – הוא אינו זקוק לביקורת עליה.

אבל אנחנו, הציבור, זקקים גם זקוקים לה, ומי שאינו מוכן להיות כפוף לביקורת הזאת – מקומה הפנוי של “רותי” דוד בשוק הפרטי ממתין עכשיו לממלא-מקומה.

י.והמסקנה הנגררת: שיילכו הבייתה, ויפה שעה אחת קודם

המסקנה הנגררת מכל אלה, המסקנה העגומה: גם שי ניצן וגם הילה גרסטל צריכים ללכת הבייתה, כי הם נכשלו כישלון טוטאלי, כישלון קונצפטואלי.

שי ניצן – על השקרים, חוסר-הבושה, העדר-הערכים, ועל אי הנכונות להכפיף את עצמו ואת צאן-מרעיתו לביקורת, ככל עובדי-הציבור האחרים.

הילה גרסטל – על רפיסותה, גם בעיני עצמה (“אין לי סמכות …”), ועל חוסר היושר האינטלקטואלי שלה.

אם שניהם ייזרקו לרחוב, ייכשלו בתשלום המשכנתא, בתיהם יעוקלו ויימכרו בסכומים העולים על החובות, והעודפים ייעלמו לכיסיהם של דוד מדיוני, השופט עמיעד רט, עורכות-הדין ענת הר-אבן, ענת ליברמן, הרשם אריה ביטון ואחרים – שורה ארוכה של מעורבים-בדבר – אולי אז הם יבינו מהי שחיתות-המיליארדים שהם חיפו עליה בתפקידיהם האחרונים.

יא. מה בעצם נחוץ?

כדי שהביקורת על הפרקליטות ושאר הגופים המייצגים תהייה שלמה, נחוצים שני גופים נפרדים: האחד – מנגנון של ביקורת פנים, במלוא מובן המילה, והשני – מנגנון לבירור תלונות “פרסונליות”, כולל “עריפת-ראשים”, במקום שזה נחוץ ומוצדק.

מנגנון ביקורת-הפנים צריך להיות כפוף לפרקליט המדינה (אולי למנכ”ל או לשר, לא אכנס לזה), ומבחינת היקפה של “אוכלוסיית” המבוקרים (3417, כאמור) הוא צריך למנות כ-100 עד 200 מבקרים, ובנוסף להם כל התשתית הניהולית, לרבות כוח-אדם ניהולי.

ובאשר למנגנון הטיפול בתלונות “פרסונליות”: כן, כבוד שרת המשפטים, “עריפת ראשים”, זה לא “משהו גס”, וכל המשפט הפלילי והמשמעתי בנויים על כך שבמקרים המתאים לא מסתפקים באמירת “נו-נו-נו”, ואם יש צורך – גם עורפים ראשים.

העדר מנגנון של “עריפת-ראשים” הוא מתכון בדוק ל”איש הישר בעיניו יעשה”: זה מה שקורה היום בפרקליטות – ואת זה מבקש מר ניצן להנציח.

יב. את מי ואת מה אני מציע במקום השניים

כפי שהראיתי לעיל, גם מר ניצן וגם הגב’ גרסטל נכשלו בכל מה שהם נגעו בו – ובמיוחד במה שהם סירבו לגעת בו.

ביקורת, כידוע, צריכה להיות “ביקורת בונה”, ביקורת “חיובית”, ואיך אפשר להרוס את הקיים, בלי להציע משהו אחר, טוב יותר, תחתיו?

אז ככה: לתפקיד פרקליט המדינה אני מציע את מי שלא תאהב את הרעיון, וכבר דחתה מספר פעמים את הצעתי לה, שתתמודד על הכהונה הזאת: היועצת המשפטית של הוועדה הזאת, עו”ד סיגל קוגוט: אני הכרתי אותה בימים ההם, אתם מכירים אותה בזמן הזה, ואיני צריך להוסיף דבר. אומר רק שהניתוק הממושך שלה מהפרקליטות – קרי: מהפוילע-שטיקים של הפרקליטות – הוא נקודת-יתרון עבורה.

לעניין התפקיד השני – יש, כאמור, לבנותו מחדש, ולחלקו לשניים: מנגנון שלביקרורת-פנים, שיהיה כפוף לפרקליט המדינה, ומנגנון לבירור תלונות אישיות, שיהיה בלתי תלוי בפרקליטות, שתהיינה לו “שיניים”, והוא שיוקם על פי חוק, ולא על פי “מסמך עקרונות” פנימי.

לעניין המנגנון לבירור תלונות אישיות, מה שחשוב הוא שהעומד בראשו יזכה באמון הציבור – לא בעיני הפרקליטים עצמם – ובעניין זה אין לי אלא לצטט את ניצן עצמו, המצטט, בישיבה בה אנחנו דנים, את אחת מקודמותיו – עדנה ארבל – על הפרקליטות והציבור:

“מה הפלא שלא אוהבים אותנו – אנחנו לא מחלקים פרחים, אלא כתבי אישום”.

לא שזה לגמרי נכון, כי כשהפרקליטות “לא מחלקת פרחים, אלא כתבי-אישום”, היא לא צריכה ש”יאהבו” אותה, אבל היא צריכה גם צריכה ליהנות מאמון הציבור – והלא רק בכך עסקינן הכא – ועל כן המנגנון הזה צריך להתייחס אל הפרקליטים ושאר המייצגים באתו האופן שהפרקליטות אמורה להתייחס אל הציבור כולו: עם שיניים חדות, אבל בהגינות – ובטאקט.

יג.לכל המלכלכים עלי

כן, כן … ברור לי שנשואי מכתבי זה – נשואי-תערובת לכל דבר לעניין – יקפצו על רגליהם האחוריות: הוא בכלל לא עורך-הדין, הוא “ממורמר”, הוא לא אובייקטיבי!

אז יש לי הפתעות בשבילכם: שופטת אחת שהתלוננתי בפני הנתל”ש – נשיאת בימ”ש השלום, ת”א, עדנה בקנשטיין – התגוננה בטענה שאני “לא עורך דין”, אבל הנתל”ש דאז – אליעזר גולדברג – מצא את תלונתי כמוצדקת, והוסיף כי השאלה אם אני עורך דין, אם לאו, אינה רלוואנטית לתלונה.

אז אתם יכולים לומר עלי ככל שתחפצו – שאני לא עורך-דין, שאני בועל-קטינות, שאני מדבר בסגנון “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס”, ושאני חונה במרחק פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

ושאני גם “ממורמר”, לא לשכוח.

תגידו עלי מה שאתם רוצים, אבל השאלה שעמדה לדיות בישיבתה של ועדה החוקה, חוק ומשפט, ביום 10.6.2015, לא עסקה בעורך-הדין שמחה ניר, אלא בביקורת על התביעה ועל מייצגי המדינה בערכאות.

תחיו עם זה.

יחד עם זאת, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, הרי לכם מספר מלים מפי משנאי ומבקשי-נפשי:

ועד מחוז תל-אביב על עו”ד שמחה ניר: “מקצוען”.

בית המשפט העליון על עו”ד שמחה ניר: “אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

ודוקו: זה לא מה שאני אומר על עצמי, ולא מה שמוקירי אומרים עלי – אלא מה שמשנאי ומבקשי-נפשי עצמם אמרו עלי!

אז, להוותכם, אני אמשיך להאמין בצדקת דרכי ולפעול בכל נימי נפשי לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתי האישית.

עכשיו תחיו גם עם זה.

יד. ומילה אישית לשי ניצן

שי, היום הזה ממש אני בן 76 שנים, סובל קשות מאלצהיימר אקוטי ומתקדם, אבל, כמו שאתה רואה, הזיכרון שלי עדיין סביר, ועשרים-שלושים שנה לאחור זה בשבילי עדיין “כסף קטן”.

אתה צעיר ממני ב-20 שנה, אבל כנראה שהזיכרון שלך חלש יותר, והיית רוצה שגם זיכרונו של הציבור יהיה קצר יותר, אבל, מה לעשות, זה לא כך, ואם יש צורך – גם גוגל של היום זה כבר לא מה שהיה פעם.

תפנים את זה.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- משרד המשפטים, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל