מן העיתונות:

סרטון שהופץ ברשת האינטרט קורא לרצוח את המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן בטענה כי הוא אינו קורא לחקור הסתה נגד יהודים, אלא רק קריאות נגד ערבים. בסרטון, עליו דווח לראשונה ברשת ב’ של קול ישראל, נכתב כי חל על ניצן דין בוגד ורודף, והוא נחתם בסיסמא “כהנא צדק” על רקע סמל תנועת כך. הסרטון הופץ תוך שימוש בכתובת דואר אלקטרוני המתחזה להיות כתובתו של שר המשפטים, יעקב נאמן.

כמה מפתיע.

לא שאני בעד רצח, רצח כלשהו, ולא שאני בעד איומים – ברצח או בכל פגיעה אחרת – ולא שאני בעד גזענות, כהניסטית או אחרת, אבל להגיד שאני “מופתע” זה כמו להגיד שאני “מופתע” מרצח השופט עדי אזר, אותו חזיתי בשנת 2000, והוא הגיע תוך פחות מארבע שנים, לעומת חמש השנים ש”הקצבתי” לכך.

ולהגיד שאני “מזועזע” מה”גילוי” הזה, זה כמו שהגב’ ורדה אלשיך, יו”ר ועד העובדים של שופטי ישראל “מזו-זעת” כל פעם שמעופפת נעל על שופט זה או אחר.

שי ניצן מסמל את כל הרוע אשר בפרקליטות המדינה: להיטות לניצחון ליטיגאנטי, תרבות השקר, תכנות עדים, ומה לא. לגלגל עיניים צדקניות אלי-מרום, ולמר כי הוא מאויים “רק משום שהוא עושה מלאכתו נאמנה”, או “רק משום שהעמדות של המדינה, אותן הוא מייצג, אינן נראות לפלוני או אלמוני”, זו טמינת הראש בחול.

עוד באמצע שנות השמונים של המאה שעברה הופעתי בבית המשפט העליון מול מני מזוז, שהיה אז קטן-קטן, בדרגה הכי נמוכה בפרקליטות המדינה. הוא התנגד לעתירותי, וגם זכה, אבל עד היום אני רואה בו בחור חביב, גם כשאני לא מסכים עם מה שהוא עושה.

הופעתי – והפסדתי – מול אלף ואחד פרקליטים, הן בפרקליטות המדינה והן במחוזות, ואין לי שום טענות כנגד רבים מהם, אותם אני אפילו מחבב, במידה זו או אחרת.

הופעתי גם מול פרקליטים אשר לא התביישו להסכים לקבלת עתירותי, ולא ראו פחיתות-כבוד בהודאה בכך שאני צודק. קחו, למשל, את סיגל קוגוט, היום יועצת משפטית בכנסת. קחו, למשל, את נאוה בן-אור, היום שופטת בביהמ”ש המחוזי בירושלים, אשר לא התביישה לומר כי כתב-האישום שהוגש נגד מרשי “ממלא אותה בושה” (היא לעולם לא תסלח לי על הצל”ש הזה!).

הופעתי גם מול פרקליטים אשר יהיו מוכנים “למכור את האמא שלהם” תמורת ניצחון ליטיגאנטי: אתי כהנא, יוכי גנסין, אבל שיא-השיאים שמור לו, לשי ניצן.

חפשו בגוגל את הערך “שי ניצן”, זה אשר לא התבייש לבוא לבג”ץ ולטעון כי שופט תעבורה לא צריך להתמצא בענייני תעבורה (כך!!!).

חפשו ותיווכחו שהוא הרוויח ביושר את האיומים שעכשיו עפים לעברו.

אני, כאמור, איש המקלדת והלשון, אבל ישנם כאלה שאינם מוכשרים (וצנועים, לא לשכוח!) כמוני, ויכולת ההתבטאות שלהם מוגבלת לאלימות פיזית (רצח, זריקת נעליים) או עריכת סרטוני-תעמולה, אשר, מטבע הדברים, מצריכה כשרון גראפי, לא עמקות אינטלקטואלית. יחד עם זאת, אם היה לי דיבור עם הקב”ה, הייתי אומר לו בחייאתכ, אני לא בעד חיסולים ממוקדים, ואני בכלל נגד עונש מוות, אבל אם אתה מוכרח – ממש מוכרח – לחסל מישהו מפרקליטות המדינה – תתחיל עם שי ניצן, כי כל האחרים פחות גרועים ממנו.

ולשי ניצן אני מאחל אבטחה צמודה לכל חייו, שירגיש מה זה צדק שאינו נראה, וממילא גם לא נעשה.

כן, אני יודע שאני לוקח סיכון באיחולים כאלה, כי בפעם הקודמת שאיחלתי דבר כזה לאדמונד לוי, זה שמינויו כשופט פורסם ברשומות, הוא התלונן נגדי גם במשטרה וגם בלשכת עורכי-הדין, אבל בסוף לא רק שהשב”כ אימץ את איחולי, אלא שהאבטחה על אדמונד אף תוגברה.

מכל מקום, עדיף לאחל לו לניצן אבטחה לכל חייו, מאשר לאחל לו את ההיפך, או לאחל לו אבטחה יום כן, ויום לא.