זו פנייתי השביעית בנושא, החל מפנייתי ביום 26.12.2004 אל נשיא המדינה דאז, משה קצב, ואל שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, אשר ענתה לפנייתי השנייה, ומאז, פרט לשיחות טלפוניות עם גורמים פקידותיים בלשכת השר – רק דממה.

למרבית הצער, כל שחרור-אסירים חושף עוד נקודת-חולשה בקונצפציה הנוכחית – וממילא מוסיף נדבך-חיזוק לתיזה שלי.

תמצית הנימוקים העיקריים של התיזה שלי היא:

כדי לשחרר אסירים די בהחלטה של הרשות המבצעת (את הבסיס המשפטי לכך פירטתי היטב בפניותי הקודמות, החל מתשובתי אל השרה לבני, מיום 19.4.2005) ואין צורך בחנינה “נשיאותית” לשם כך.
השימוש בחנינה הנשיאותית הוא רעיון אווילי, משום שהוא מאפשר לנשיא המדינה לטרפד מהלכים ממשלתיים.
המצב אבסורדי עוד יותר כאשר מדובר בחנינה של אלוף הפיקוד, אשר יכול לטרפד מהלכים ממשלתיים – למרות היותו פקיד ממשלתי.
החנינה הנשיאותית (וכמוה גם החנינה של אלוף הפיקוד היא בלתי-הפיכה, בעוד ששחרור אסירים בדרך של “הפסקת ביצוע” על פי החלטת הרשות המבצעת הוא הפיך, ואינו מצריך שום החלטה שיפוטית: אם המשוחרר חוזר לסורו ונתפס – פשוט “תופסים אותו בצוואר”, ומחזירים אותו ל”המשך הביצוע” (ואם יותר לי להשתמש באופן “חיובי” באמירה אשר במקורה נאמרה בהקשר שנוי-במחלוקת – “בלי בג”ץ ובלי ‘בצלם'”).

עם שחרור האסירים הפעם, כמה לא-מפתיע, היו שתי תקלות אשר היו נמנעות אם הייתם נוהגים כשיטתי:

התקלה האחת – נשיא המדינה עיכב את חתימתו, ועורר את זעמם של “גורמים בממשלה”:

גורמים בממשלה מביעים הבוקר זעם על העיכוב שגרם הנשיא פרס בשחרור 29 אסירים פלסטינים. בסביבתו של אהוד אולמרט מוסרים: “עם כל הכבוד לנשיא, מדובר בהחלטה שאושרה על ידי רוב חברי הממשלה” (גל”ץ און-ליין, 2.10.2007).

ואני כבר הזהרתי אתכם מפני האפשרות הזאת, על כל השלכותיה לעניין אמינותה של מדינת ישראל כשהיא עושה מחוות והסכמים כאלה.

והתקלה השנייה – פנייתי של הרמטכ”ל אל נשיא המדינה, להניא אותו מלחתום על החנינות:

שר הביטחון, אהוד ברק, מגבה את הרמטכ”ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, ואומר כי שליחת המכתב בעניין האסירים מעזה הייתה צעד לגיטימי. זאת, לאחר שאתמול הביע אשכנזי בפני ראש-הממשלה ושר הביטחון “הסתייגות ערכית”, כלשונו, משחרור אסירים פלסטינים לרצועה, כל עוד החייל גלעד שליט מוחזק שם. “שחרור אסירים ללא שחרורו של שליט אינו ערכי, ואינו מוסרי”, נאמר במכתב.

אחר הצהריים נמסר מלשכת ראש הממשלה כי אהוד אולמרט מביע אמון מלא באשכנזי, ובין השניים שוררים יחסי אמון מלאים. עם זאת, מוקדם יותר היום מקורבי אולמרט הביעו ביקורת למכתבו של אשכנזי. “רב אלוף אשכנזי אינו קצין המוסר של הממשלה”, קראו (גל”ץ און-ליין, 3.10.2007).

אני לא רוצה להיכנס לשאלה אם פנייתו של הרמטכ”ל אל הנשיא הייתה לגיטימית, אם לאו (אני משער שאני, אילו הייתי בנעליו של הרמטכ”ל, הייתי נוהג כמוהו), אבל ברור שמבחינתה של הממשלה היה זה אירוע “לא רצוי”, אם ננקוט לשון-המעטה זהירה. ועוד ברור הוא שאם הייתה שיטתי מתקבלת, והממשלה הייתה המחליטה הסופית, הרמטכ”ל היה מביא את דברו של צה”ל לפני הממשלה, על הלגיטימיות של הפנייה הזאת לא היו עוררין, ובסופו של דבר הדרג הצבאי היה מקבל על עצמו את החלטת הממשלה.

ואני מפחד לשאול מה היה קורה לגבי החנינות של “הריבון בשטחים” אם הרמטכ”ל היה נותן לאלוף הפיקוד פקודה לא לחתום על החנינות, ומה גובר על מה: פקודה של הרמטכ”ל כמפקדו העליון של צה”ל על כל אלופיו, או ריבונותו של האלוף על פי החוק הבין-לאומי. כמובן שבמקרה של סירוב תתעורר גם השאלה אם פקודתו של הרמטכ”ל לאלוף היא חוקית, בלתי-חוקית “סתם”, או בלתי חוקית “בעליל”.

הנה כי כן, איך שלא נסתכל על זה, העובדה שהממשלה “בורחת מפני הסמכות”, היא משונה-בעליל, והתוצאה – מטומטמת בעליל.

במכתבי הנ”ל אל השרה לבני, מיום 19.4.2005, תחת ראש-הפרק תרגיל של איפכא מסתברא, כתבתי לשרה:

תארי לעצמך תרחיש היפותטי כזה:

א. לממשלת ישראל מגיע מידע אמין, מוצלב בכל הצלבה אפשרית, כי רון ארד חי.

ב. ארגון-המחבלים המחזיק בו מגיש לממשלת ישראל רשימה שמית של 5,000 מחבלים, ומציג לה אולטימטום: אם תוך 24 שעות הם לא משוחררים, אנחנו מוציאים אותו להורג.

ג. הממשלה מתכנסת לישיבה בהולה, ולאחר דיון מעמיק היא מחליטה לקבל את האולטימטום, ולשחרר את כל 5,000 המחבלים, ומיד יוצאת בפקס “המלצה” לנשיא המדינה ולאלופי הפיקודים, להעניק להם “חנינה”.

ד. דא עקא שהנשיא ואלופי-הפיקודים אומרים רגע-רגע, אנחנו לא חותמת-גומי של אף אחד. אנחנו רוצים לבדוק כמה דם יש לכל אחד מהאסירים על הידיים. הבו לנו את תיקיהם, ותנו לנו זמן לעשות חושבים.

ה. במשרד המשפטים נזכרים ברעיון של עו”ד שמחה ניר, והממשלה, בעצת היועץ המשפטי לממשלה, מחליטה לשחרר את המחבלים בלי להמתין לנשיא ולאלופים.

ו. עם היוודע דבר ההחלטה מוגשות לבג”ץ עתירות למנוע את השחרור, והן מבוססות על הטענה שסמכות החנינה נתונה בלעדית לנשיא המדינה, ולאלופי הפיקודים, בתור “מפקדי איזור” – ולא לממשלה.

ז. הדיון בעתירות נקבע לשעת אחה”צ מוקדמת.

ח. את הממשלה מייצג בבג”ץ עו”ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.

האם יש מישהו המאמין שהבג”ץ יקבל את העתירות?

ואני שואל, חוזר ושואל: מה כל-כך מסובך בתרגיל האינטלקטואלי הזה, שאחרי שנתיים וחצי כל הדרגים המקצועיים המהוללים של משרד המשפטים לא מסוגלים להתמודד איתו?!

ולסיכום הרשה לי לחזור על מה שכבר אמרתי בהתכתבות הזאת: אני לא מביע דיעה בעד – או נגד – שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים. אני רק רוצה שהממשלה תעשה מה שלדעתה צריך לעשות, ולא תחשוף את עצמה לטירפוד מהלכיה המדיניים על ידי הנשיא או אלוף הפיקוד.

הגיע הזמן ששר המשפטים – אתה, הפרופ’ פרידמן, הוא הרביעי או החמישי בתפקיד הזה מאז פנייתי הראשונה, לפני כמעט שלוש שנים! – יתייחס לטענות האלה.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- משרד המשפטים, תold post

עוד על שחרור אסירים בדרך מינהלית: הבושות הולכות ורבות, ומשרד המשפטים ממשיך ושותק

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל