מאז שפרידמן העיז להתבטא על מזוז בנוסח שהוא בסך הכל “פקיד ממונה”, הדם עלה לו לראש, וזה הפך להיות עניין אישי. מה זאת אומרת “בסה”כ פקיד ממונה”? הרי ה”פקיד” בו מדובר הוא המנהל בפועל של הממשלה, הוא הפוסק הבלעדי מי ראוי ומי איננו ראוי לכהן כשר בממשלה, ובאיזה תפקיד. הוא זה שמכתיב לממשלה איך לנהל את מדיניותה, במיוחד בנושאי ביטחון, לזה ייקרא “סתם פקיד ממונה”? לאן נגיע אם גישה כזאת תהפוך להיות הנורמה. לא ולא, בשום פנים אין לעבור על זה בשתיקה. את זה יש לעצור לפני שהגישה הזאת תהפוך להיות חוק המדינה. אנחנו נראה לשחצן הזה מה זה “סתם פקיד ממונה”.

בכל מדינה מתוקנת, כשיש חילוקי דעות בין פקיד ממונה לבין השר הממונה עליו, הפקיד הוא זה שמתכופף או מסיק את המסקנות ומתפטר. לפי הכלל של “הבוס לא תמיד צודק, אבל הוא תמיד הבוס”. לא במדינת ישראל. כאן כללי המשחק שונים. שר יכול לקבוע מדיניות, אבל לצפות שהפקידים הכפופים לו אכן יבצעו אותה זה כבר סיפור אחר. כמו בבדיחה על הקפה והציפורים, “יירצו ייבצעו, לא יירצו לא ייבצעו”. השר הוא שר וכבודו במקומו מונח, אבל גם הפקיד הוא פקיד, ומותר השר מן הפקיד הוא רק למראית עין. שר הולך ושר בא והפקיד לעולם נשאר (לפחות עד שמסתיימת תקופת המינוי שלו, כבמקרה של היועץ המשפטי), וזה מה שקובע.

המאבק אותו מנהלת מערכת אכיפת החוק (פרקליטות, היועץ המשפטי, ובית הדין העליון) זוכה לתמיכה בלתי מסוייגת משורה ארוכה של בדימוסים שלרובם קופות שרצים משלהם. גם רבים בקרב האינטלקטואליה הליבארלית שמרגישים די נוח במצב בו שלטון השופט החליף את שלטון המשפט יוצאים חוצץ נגד שר המשפטים (ראה מאמר קודם בנושא, “טרוף מערכות“). מעניין יהיה לראות מה הם יגידו אם לצמרת המשפטית יצליחו “להתברג” כמה שאינם “משלנו”. וזה יקרה במוקדם או במאוחר, אבל זה נושא לדיון אחר.

כמו בכל דיון מהסוג הזה במדינת ישראל יש כאן עירבוב של נושאים, דבר המקל על הסחת הדיון לפסים שאינם נוגעים למהות. זה גם מאפשר לכל צד להציג את עצמו כצודק, לפחות באופן חלקי. אבל כמו בתחומים אחרים בחיים, להיות חצי צודק זה עדיין רחוק מלהיות צודק.

תוקפיו של פרידמן מנסים להציג את הדברים כאילו מדובר ב”המשך” של המשימה שפרידמן נטל על עצמו – לחתור תחת מערכת המשפט בישראל, ולהביא להריסתה. הם יודעים לספר שהוא “חבר של רמון”, וכראיה הם מביאים מאמר שהוא כתב לפני שנכנס לתפקידו הנוכחי, בו הוא בקר את צורת התנהלות התביעה והמשטרה בפרשה. אינני יודע הרבה על ה”חברות” של רמון ופרידמן, אבל לא כל כך נראה לי שלאינטלקטואל ואקדמאי ברמה של פרידמן יהיה מה שהוא משותף עם פוליטיקאי גס רוח ומושחת חסר כל יומרות אינטלקטואליות כמו רמון. גם פער הגילים בין השניים לא כל כך מסתדר עם ה”חברות”.

באשר להשגותיו של דניאל פרידמן על התנהגות המשטרה והפרקליטות בפרשה, פרידמן הוא משפטן מהשורה הראשונה, ומידת הבנתו והידע שיש לו בנושאי חוק ומשפט אינם נופלים מאלה של מבקריו, קרוב לוודאי שהם עולים עליהם במרבית המקרים. אם הוא הגיע למסקנה שהיו חריגות המחייבות חקירה לעומק, ואיננו מוכן להסתפק בטיוח המקובל של “כן היתה כאן רשלנות, אבל זה לא נעשה בזדון, ובכל מקרה זה לא היה משנה את התוצאה הסופית”, אז יש דברים בגו.

אלה ששמו את פרידמן על הכוונת מתעלמים במודע מהעובדה שזאת לא הפעם הראשונה, ולא הפעם השנייה וגם לא הפעם השלישית אלא שמדובר במעשים שהם נוהג של קבע בפרקליטות ובמשטרה. מעשים שהם הפרה בוטה של החוק. “זה לא נעשה בזדון” – את הלוקש הזה אהיה מוכן לקנות אחרי הפעם הראשונה שבה איזה בוזגלו יזוכה מאשמת גניבה, או מעילה, או אונס, או כל עבירה פלילית אחרת שתרצו, כשהוא יטען שהוא עשה את מה שעשה “ללא כוונת זדון”.

אף אחת מטענותיהם של מבקריו של פרידמן, כמו חפותו או אשמתו של רמון, כשירותו או אי כשירותו של רמון לכהן כשר, או האם לרמון הייתה או לא הייתה הזכות להשתתף בישיבת הממשלה שדנה בנושא, על אחת כמה וכמה לקחת חלק בדיון ולהצביע, איננה רלוונטית. ללא יוצא מן הכלל, כולן לא נועדו אלא להסיח את הדעת מהעובדה שמדובר בהפרת שיטתית של החוק ע”י הרשויות שתפקידן לאכוף אותו, הפרה הנעשית בריש גלי מבלי שלמעורבים יאונה כל רע. דרישתו של פרידמן היא בסך הכל שאוכפי החוק לא יהיו מעל לחוק, שהם לא ייהנו מחסינות גורפת. על זה יצא הקצף. את זה הם לא מוכנים לקבל.

באשר לטענה ש”זה לא היה משנה את התוצאה הסופית”, קרי הרשעתו של רמון, זה נכון אולי בישראל, אבל לא במדינות בהן המסורת היא שלטון המשפט (Rule of Law) ולא שלטון השופט. אילו רמון היה נשפט בארה”ב הוא היה יוצא זכאי. הוא היה יוצא זכאי גם אם האבר שהוא החדיר לגופה של הקצינה היה לא הלשון אלא אבר אחר המתאים יותר להגדרה של אונס. כאן, הפרת החוק ע”י התביעה ו/או המשטרה מביאה לזיכוי מיידי של הנאשם גם כאשר מדובר בעבירות חמורות ביותר, אפילו אם הפרת החוק הייתה “דבר טכני” בלבד ונעשתה ללא כוונת זדון. זה מקשה מאוד על אוכפי החוק לבצע את תפקידם, אבל החוק לא נועד להבטיח להם חיים קלים. החוק נועד, בין השאר, להגן על האזרח מפני התנכלויות שרירותיות של אוכפי החוק. שופטי ישראל לא שמעו על האספקט הזה של החוק. זאת כנראה לאקונה בקוריקולום של בתי הספר למשפט במדינת ישראל.

הסיבוב הנוכחי במאבק הסתיים בניצחונו של מזוז. אומנם זה לא היה “נוק אאוט”, כי הדיון התקיים והנושא לא ירד מעל סדר היום, אבל את ההחלטה להעביר את הנושא לטיפולו של מבקר המדינה מזוז יכול לראות בהחלט כניצחון, גם אם זה ניצחון בנקודות בלבד.

מנקודת מבטו של מזוז, העברת הנושא לטיפולו של מבקר המדינה כמוה כסתימת הגולל על הנושא. למבקר המדינה ישנה הסמכות לחקור אבל בזה מתמצה כל מה שהוא יכול לעשות. אין לו שום סמכות לקבוע מה יעשה עם הממצאים שיתגלו במהלך החקירה שלו (בהנחה שהיא אכן תתקיים). במקרה הטוב מבקר המדינה יעביר את ממצאיו למשטרה או לפרקליטות כדי שהם יחליטו מה לעשות אתם, ומי יהיה זה שיחליט? ניחשתם נכון – מזוז.

מזוז כמובן מניח, ולא בלי צדק, שזה בכלל לא יגיע למצב בו הוא יצטרך להחליט, כי לאור היחסים העכורים בין מבקר המדינה הנוכחי, מיכה לינדנשטראוס, לבין ראש הממשלה, סביר להניח שמבקר המדינה לא יזדרז במיוחד להרים את המטלה החדשה לה הוא נדרש, וגם אם הוא יחליט לפתוח בחקירה, אלוהים לבד יודע כמה זמן היא תמשך. במקרה שלינדנשטראוס בכל זאת יפתיע ויעשה את הנדרש, עדיין ההחלטה הסופית תהיה בידי מזוז והוא תמיד יוכל לסגור את התיק מ”חוסר עניין ציבורי” או בשל העדר ראיות ש”זה נעשה בזדון”.

בהיסטוריה של מדינת ישראל ישנה רשימה ארוכה של דו”חות ביקורת ולא צריך לחזור כאן על מה שיצא מהם. מה שהכי מצא חן בעיני במהלך הדיון הסוער וההצהרות המתלהמות שנשמעו מכל צד, היו דבריו של הבדימוס מישאל חשין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, שפסק ש”אם יש מקום לחקירה, זה צריך להימסר לוועדת חקירה ממלכתית שתמונה ע”י בית המשפט העליון” (אני מצטט מהזיכרון ממה ששמעתי אתמול, 6 ביולי, 2008, בראיון בטלוויזיה של חשין). מאחר והחקירה אמורה לבדוק את התנהגותה של מערכת אכיפת החוק (הפרקליטות, היועץ המשפטי, והמערכת המשפטית), ברור מעל לכל ספק שהגוף המתאים ביותר להתמודד עם המטלה הזאת היא המערכת המשפטית. בהשאלה מהתבטאות אחרת של חשין במהלך אותו ראיון, “אוי לו לדור ששופטיו שופטים את עצמם”.

נצחונו של מזוז הוא תוצאה של טעות טקטית של פרידמן. הוא בכלל לא היה צריך להביא הנושא לדיון בממשלה. החוק נותן לו את הסמכות המלאה למנות וועדת חקירה ולבדוק את הנושא לעומק מבלי להזדקק לאישורה של הממשלה. מאחר והוא איננו פוליטיקאי מהשורה, הוא עדיין לא עיכל את העובדה שממשלה מורכבת מפוליטיקאים, ושאלה פועלים ע”פ אג’נדה שאין לה בדרך כלל כל קשר לנושא הנידון. רמז ראשון לכך אפשר למצוא בידיעה שראיתי בעיתון “ידיעות אחרונות” לפיה “מפלגת העבודה תדרוש לעצמה את תיק המשפטים בממשלה החדשה שתוקם אחרי הדחתו של אולמרט בסוף חודש ספטמבר”. הם באמת משלים את עצמם שזה אכן עומד לקרות. נו טוף, אם זה גורם להם להרגיש יותר טוב . . ., אבל זה לא נושא הדיון. תרחיש כזה אומנם לא יקרב את ברק (אהוד) למשרד ראש הממשלה, אבל ברק (אהרן) יוכל לטפוח לעצמו על השכם ולומר ברוך שפטרנו מעונשו של זה.

הייתה בכל זאת התפתחות חיובית אחת בכל הפרשה. חלה שחיקה במעמדו של מזוז כ”בעל הבית” של הממשלה. הוא אסר על רמון להשתתף בישיבת הממשלה, הוא גם תבע ממנו במפגיע לא לקחת חלק בדיון ועל אחת כמה וכמה לא להשתתף בהצבעה. רמון פשוט צפצף עליו, ובצדק. מזוז מצא את עצמו לפתע במצב המביך בו שר אומר לו “תקפוץ לי”. עכשיו יש לו בעיה אמיתית. כולם מצפים שהוא ידיח את ראש הממשלה בעתיד הנראה לעין בשל החקירות השונות המתנהלות נגדו.

כמשפטן מנוסה מזוז יודע שהחוק הוא לצידו של ראש הממשלה וכי ראש ממשלה איננו חייב להתפטר כאשר מוגשת נגדו תביעה, אלא רק אחרי שהורשע. אומנם אולמרט הבטיח שהוא יתפטר (מרצונו) אם תוגש נגדו תביעה, אבל הבטחות של אולמרט . . . מזוז חייב לכלכל את צעדיו בזהירות מירבית, כי קיימת האפשרות (הריאלית) שהוא יגיש תביעה, שהוא ידרוש התפטרות, והתשובה שהוא יקבל תהיה שוב “תקפוץ לי”. על פעם אחת עוד אפשר לעבור לסדר היום. פעמיים זה כבר יותר מדי במיוחד כשמדובר בראש הממשלה ולא בסתם שר. הוא לא יוכל להמשיך בתפקיד וייאלץ להסיק את המסקנות. אני לא בטוח שהאפשרות הזאת קוסמת לו במיוחד.