מי מנהל את משרד המשפטים (ג): מי מחליט מה יועבר להליכי-חקיקה, ומה יושלך אלי-סל?
מי מנהל את משרד המשפטים (ג): מי מחליט מה יועבר להליכי-חקיקה, ומה יושלך אלי-סל?
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 26.6.2008
לכבוד
הפרופ’ דניאל פרידמן
שר המשפטים
באמצעות היחידה לפניות הציבור
משרד המשפטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: ביטול “סעיף הזילות” – תגובה לתשובת מטעם “הדרגים המקצועיים”
צר לי לומר כי עוד חוזר הניגון הצורם הזה: אני פונה אל הדרג המדיני – שר המשפטים – ומזמינו לשנות את הדין הקיים, ובמקום שהנושא יועבר אליו, הוא “מיורט” ע”י “הדרגים המקצועיים”, ואלה עונים לי במקום הדרג המדיני, ותשובתם מתבססת על … הדין הקיים.
עם כל הכבוד – ואני חולק כבוד לדרגים המקצועיים – שיניחו לפתחו של הדרג המדיני את דעתם המקצועית, יחד עם דעתו של הפונה, וייתנו לו להחליט – כי לשם כך הוא נבחר להיות דרג מדיני.
ביום 14.11.2007 – לפני למעלה משבעה חודשים, פניתי אליך והזמנתי אותך לעשות לביטולו של סע’ 255 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, הוא “סעיף הזילות”, זאת בעקבות דבריך-אתה, לפיהם כל נסיון לביקורת על הבג”ץ נתפס כעבירה (ולמעשה כך הוא גם לגבי הביקורת על בתיהמ”ש האחרים).
והנה, שלשום, אני מקבל את תשובתה של הגב’ דפנה סעד מהיחידה לפניות הציבור, “לאחר בירור פנייתך במחלקת הייעוץ והחקיקה”. התשובה – איך לא – דוחה את פנייתי, אבל “מציעה” כי “ככל שיש בידך להוסיף בעניין הרי שבאפשרותך לפנות למחלקת הייעוץ והחקיקה במישרין”.
עם כל הכבוד, תפקידה של היחידה לפניות הציבור, כפי שאני מבין אותו, הוא לטפל בפניות הציבור, להעביר אותן לנמען אליו הפנייה, ולוודא שהפנייה אכן מטופלת, ולא לשמש חותמת-גומי על טקסטים לא-ענייניים שאחרים הכינו לה, אבל לא מוכנים להתבזות בחתימה עליהם.
הגב’ סעד רוצה לשלוח אותי להתכתבות סיזיפית עם הדרגים המקצועיים אשר חם להם ונעים להם עם המצב הקיים, בתקווה שבינתיים יתחלף הדרג המדיני, והם ימשיכו לנהל את משרד המשפטים כמימים-ימימה, וימשיכו לדבוק במצב הקיים – דבקות שהיא, במקרים רבים, אם-כל-אסון.
מכתבה של הגב’ סעד, עם כל הכבוד, אינו אלא חזרה על הקלישאות הקיימות, אלה אשר נגדן אני יוצא חוצץ, וממילא אין הן נקודה ארכימדית לתמוך בעצמן. גם לא נראה לי שהיחידה לפיות הציבור צריכה לתת לי הרצאה בתחום שאינו במומחיותה, ולא בתפקידה.
ולגוף תשובתה של הגב’ סעד:
א. אם מוסד השפיטה תאב בכל נפשו ומאודו לאמון הציבור – אני מאוד מפקפק בכך – שישתדלו יותר, ולא יסתמו את פיותיהם של המבקרים.
ב. שום פרסום לא יכול “להרתיע שופטים מלשפוט על פי מצפונם והכרתם”, אלא אם יש בו איום, אבל זה מכוסה ע”י סעיפים אחרים בחוק העונשין, ולא ע”י סעיף הזילות.
ג. המילה “הכפשה”, על נטיותיה השונות, הינה ביטוי ספרותי, אשר לא מופיע בשום חוק. זהו ביטוי דמגוגי אשר משתמשים בו לרוב כדי למנוע ביקורת לא-נעימה אשר נשואיה אינם מוכנים להתמודד איתה. אם, למשל, אתה טוען ששופט מקבל שוחד, אומרים שאתה “מכפיש” אותו, אבל אם זה אמת – מותר (ואף חובה) לפרסם את הדבר, ואם זה לא אמת – זה מכוסה ע”י דיני לשון-הרע.
ד. אם אתה סבור – אפילו בטעות – כי מערכת המשפט אינה ראוייה לאמון הציבור, זכותך להעלות את זה לדיון ציבורי, ומי שסבור אחרת – שיבוא ויתווכח.
ה. התיזה של הגב’ סעד מבוססת על הפרשנות הקיימת לדין הקיים, אבל זה בדיוק מה שאני מבקש לשנות!
ו. בהתבססה על פס”ד סובול, אליו התייחסתי בפנייתי המקורית, אומרת הגב’ סעד:
“למותר לציין כי ייחוס מניעים אנטישמיים וגזעניים לשופט בהחלטתו השיפוטית הוא מקרה חמור שיש בו כדי לפגוע בערך המוגן המנוי לעיל” (קרי: אמון הציבור במערכת המשפט).
אבל, עם כל הכבוד, זו בדיוק הנקודה: אם הדברים נכונים, זו ביקורת לגיטימית, ואם הם אינם נכונים – הם מכוסים ע”י חוק לשון הרע.
כדי להמחיש את האבסורד בדוגמה הזאת (ובדומותיה), נצא מתוך הנחה שנגד אדם אשר ייחס לשופט “מניעים אנטישמיים וגזעניים” מוגש כתב-אישום לפי חוק לשון הרע ולפי סעיף הזילות גם-יחד.
נניח שאותו נאשם אכן מוכיח את אמיתות דבריו (למשל ע”י הצגת מספר רב של תיקים): לפי התיזה של הגב’ סעד הוא ייצא זכאי מעבירת לשון-הרע, ואשם בעבירת הזילות … היש אבסורד גדול מזה?
הפראקטיקה היא, כידוע, שלא מגישים אישומים “כפולים” כאלה, אבל זה לא כדי להקל עם הנאשם (בכך שמאשימים אותו “רק” בסעיף אחד), אלא כדי למנוע ממנו את האפשרות להוכיח “אמת-דיברתי”, ולטעון כי האמת הזאת אינה יכולה להיות עבירה לפי הסעיף האחר (טענה שקשה יהיה להתמודד אתה).
ז. אני לא יודע, והגב’ סעד גם לא מגלה לי, באילו “מדינות רבות בעולם המערבי” העבירה הזאת קיימת, אבל גם אם כך הוא, אנחנו לא צריכים להיות האחרונים לביטול הסעיף הארכאי הזה, אשר מגן על המערכת מפני ביקורת לא-מחמיאה החורגת מגדר “טעויות פה-ושם” – אבל זהו בדיוק מבחנו של חופש-הביטוי: הזכות לבקר בחריפות את השופטים לא רק על טעויות בתום-לב, אלא גם על חוסר תום-לב, על עצם תיפקודם כשופטים, על מניעיהם, על יושרם וכו’.
ח. גם מערכת הביטחון, מערכת החינוך, מערכת הבריאות ומשרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל חפצים באמון הציבור – ולא מקבלים סעיף-הגנה כזה. במה דמם של השופטים סמוק יותר?!
ט. אני דוחה מכל-וכל את ה”הצעה” של הגב’ סעד כי “ככל שיש בידך להוסיף בעניין הרי שבאפשרותך לפנות למחלקת הייעוץ והחקיקה במישרין”: מחלקה זו היא “דרג מקצועי” ולא “דרג מדיני”, והשאלה אם לבטל את סעיף הזילות היא שאלה של מדיניות, ובשביל זה יש לנו שר משפטים.
י. אני חוזר ומפנה אל המחזה בגובה העיניים, אשר מראה את האבסורד שבסעיף הזה, ואת הצביעות שבשימוש בו.
אני מבקש את התייחסותך האישית, כדרג מדיני, וכדי שאהיה בטוח שלא הדרגים ה”מקצועיים” ענו לי “על דעת השר” (ביטוי גמיש, אשר יכול להישען גם על “הנחיות כלליות מימיו של פנחס רוזן כשר המשפטים), אני מבקש שהתשובה תהיה בחתימתך.
בהזדמנות זו אני מזכיר שתי פניות נוספות שלי אליך, אשר טרם זכו להתייחסות: פנייתי אליך מיום 17.5.2007, בה הזמנתיך להסיק מסקנות סטאטוטוריות נגד שופטיו של חיים רמון, ופנייתי אליך מיום 4.7.2007, בה הזמנתיך להעביר חוק נגד “תפירת תיקים”.
שתי הפניות האלה התבססו על דברים שאמרת וכתבת, כך שאתה לא זקוק לעזרתם של “הדרגים המקצועיים” כדי להחליט אם לאמץ את משאלותי, במיוחד משום שגם יש לך רקע מקצועי מסויים בתחום המשפט. אתה זקוק להם אחרי שהחלטת מה לעשות, לצורך שיעורי-הבית למימוש ההחלטה.
אני מחכה לתשובותיך גם לאלה, וגם לפניות נוספות שלי אליך, אשר “יורטו” ע”י ה”דרגים” הנ”ל, וטבעו בים.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
_______________
המלצות היום:
מי מנהל את משרד המשפטים: הדרג המדיני, או הדרג המקצועי?
מי מנהל את משרד המשפטים (ב): איך יודעים אם השר/היועץ המשפטי/פרקליט המדינה בכלל ראה את הפנייה אליו?