ממאניה לדיפרסיה

ממאניה לדיפרסיה


אורי אבנרי – גוש שלום 22.08.2006 00:30
מה הושג?

מה הושג?


שלושים ושלושה ימי מלחמה. בצד הישראלי: 154 הרוגים – מהם 117 חיילים. 3970 רקטות, 37 אזרחים הרוגים, יותר מ-422 פצועים. בצד הלבנוני: כאלף אזרחים הרוגים, אלפי אזרחים פצועים, מספר בלתי-ידוע של לוחמי חיזבאללה הרוגים ופצועים. יותר ממיליון פליטים פה ושם. מה הושג במחיר נורא זה?



English attached / נוסח אנגלי מצורף

 


שלושים ושלושה ימי מלחמה. יותר מאשר בכל מלחמה קודמת מאז
1949.

בצד הישראלי: 154 הרוגים – מהם 117 חיילים. 3970 רקטות, 37 אזרחים הרוגים, יותר מ-422 פצועים.

בצד הלבנוני: כאלף אזרחים הרוגים, אלפי אזרחים פצועים, מספר בלתי-ידוע של לוחמי חיזבאללה הרוגים ופצועים.

יותר ממיליון פליטים פה ושם.

מה הושג במחיר נורא זה?

“קודר, עניו ומרוסן” – כך תיאר העיתונאי יוסף ורטר את אולמרט כמה שעות אחרי הפסקת האש.

אולמרט? עניו? האם זה אותו אולמרט שהכרנו? אותו אולמרט שדפק על השולחן וקרא: “עד כאן!”? שאמר ש”אחרי המלחמה המצב יהיה שונה לגמרי מזה שהיה לפניה”? שהבטיח “מזרח תיכון חדש” כתוצאה מהמלחמה?

תוצאות המלחמה גלויות לכל עין:

השבויים, שהחזרתם “בלי תנאים” שימשה עילה (או תרוץ) למלחמה, לא הוחזרו. הם יוחזרו בעקבות משא-ומתן לחילופי-שבויים – והרי את זה בדיוק הציע חסן נסראללה לפני המלחמה.

חיזבאללה נשאר כפי שהיה. הוא לא הושמד, לא פורק מנשקו, אפילו לא הוזז ממקומו. לוחמיו הוכיחו את עצמם בקרב וזכו בהערכה ובמחמאות גם מפי חיילים ישראליים. מערכת הפיקוד והקשר של חיזבאללה המשיכה לתפקד היטב עד הרגע האחרון. הטלוויזיה שלו ממשיכה לשדר.

חסן נסראללה חי וקיים. הוא לא נהרג. יוקרתו מרקיעה שחקים. בכל העולם הערבי שרים לכבודו, ותמונתו מתנוססת על הקירות ממרוקו עד עיראק.

הצבא הלבנוני יתפרש לאורך הגבול, לצד כוח בינלאומי גדול. זה השינוי הממשי היחידי שהושג.

הכוח הזה לא יבוא במקום חיזבאללה. חיזבאללה יישאר בשטח, בכל כפר ובכל עיירה. צה”ל לא הצליח לסלק אותו אף מכפר אחד. זה היה פשוט בלתי-אפשרי. הם מהווים חלק מהאוכלוסייה.

הצבא הלבנוני והכוח הבינלאומי לא יוכלו ולא ירצו להתעמת עם חיזבאללה. כל הימצאותם שם תלויה בהסכמת חיזבאללה. בפועל תיווצר שם מערכת עדינה של שלושה כוחות, שיתקיימו זה בצד זה ושיצטרכו להסתדר זה עם זה. יתכן שהכוח הבינלאומי ימנע פשיטות של חיזבאללה, כמו זו שקדמה למלחמה, אך הוא גם ימנע פעולות של צה”ל, כגון הטיסות בשמי לבנון. לכן התנגד צה”ל תחילה בחריפות להכנסת כוח כזה.

בישראל פושטת אווירה כללית של אכזבה ודיכדוך. ממאניה לדפרסיה. לא זה בלבד שהאלופים והפוליטיקאים מאשימים זה את זה, כפי שצפינו מראש, אלא שגם בציבור הרחב נמתחת ביקורת מכל הצדדים. החיילים מתלוננים על ניהול המלחמה, אנשי המילואים מקטרים על בלגן וכישלון התספוקת (עוד תרומה צה”לית לשפה העברית), בכל המפלגות מתגבשות אופוזיציות ויש איומים בפילוג. כך בקדימה, כך בעבודה. נראה שיש תסיסה רבה גם במרצ, שמרבית ראשיה תמכו בדרקון המלחמה כמעט עד הרגע האחרון, ואז תפסו את זנבו ונעצו בו את חרבם.

בראש המבקרים צועדת, איך לא, התקשורת. כל עדת המראיינים והפרשנים, הכתבים (להוציא בודדים) והכתבלבים, שהתמוגגו מרוב התלהבות למלחמה, שרימו וזייפו ועיוותו, והעלימו וטישטשו ושיקרו למען המולדת, שסתמו את הפה לכל ביקורת והכתימו כבוגדים את כל מתנגדי המלחמה – הם רצים עכשיו בראש אספסוף הלינץ’. כמה צפוי, כמה מכוער. פתאום נזכרו בדברים שאמרנו כבר בראשית המלחמה.

את השלב הזה מסמל הטיפול ברמטכ”ל, דן חלוץ. עוד אתמול היה גיבור ההמונים, ואסור היה להשמיע מילה נגדו. עכשיו הוא מתואר כספסר מלחמה. רגע לפני ששלח את החיילים אל שדות-הקרב הבוערים, מצא עניין וזמן למכור את מניותיו מתוך צפייה לירידת הבורסה. (אני מקווה שרגע לפני הסוף הוא מצא זמן לקנות אותן בחזרה.)

לניצחון במלחמה יש, כידוע, המון אבות, ואילו הכישלון במלחמה הוא יתום.

מתוך מבול ההאשמות והקיטורים מזדקרת סיסמה אחת, שיש בה כדי לעורר צמרמורת אצל כל בעל-זיכרון: “הפוליטיקאים לא נתנו לצבא לנצח”.

בדיוק כפי שכתבתי כאן לפני שבועיים, קמה לתחייה, ממש לנגד עינינו, העלילה הישנה של “תקיעת סכין בגב הצבא”.

וככה זה נשמע: סוף-סוף, יומיים לפני הסוף, התחיל להתגלגל המבצע היבשתי. הודות לחיילינו הנחושים, אנשי המילואים, הייתה זאת הצלחה מסחררת. ואז, בדיוק כשעמדנו לנצח בגדול, באה הפסקת-האש ועצרה את ההתקדמות.

אין בזה אף לא מילה אחת של אמת. המבצע הזה, שתוכנן ותורגל מראש במשך שנים, לא יצא לפועל לפני כן, מפני שהיה ברור שלא ישיג הישג בעל-ערך אך יעלה בקרבנות רבים. צה”ל היה, אמנם, כובש שטחים נרחבים, אך בלי כל יכולת להרחיק משם את לוחמי החיזבאללה. הרי את העיירה בינת-ג’בייל, סמוך לגבול, כבש צה”ל שלוש פעמים, ולוחמי חיזבאללה נשארו שם עד הסוף. אילו כבשנו 20 עיירות כאלה, החיילים והטנקים היו חשופים ב-20 מקומות להתקפות קטלניות של אנשי-הגרילה ונשק הנ”מ המשוכלל שלהם.

אם כן, מדוע הוחלט בכל זאת, ברגע האחרון ממש, לפתוח במבצע “ההרחבה” – אחרי שכבר הוחלט באו”ם על הפסקת פעולות האיבה? התשובה נוראה: היה זה תרגיל ציני, מנוול ממש, של השלישייה הכושלת. אולמרט, פרץ וחלוץ רצו ליצור “תמונת ניצחון”, כפי שנאמר בגלוי בתקשורת. על המזבח הזה הוקרבו חייהם של 33 חיילים.

המטרה הייתה לצלם את החיילים המנצחים על גדות הליטני. לרשות המבצע עמד זמן קצוב של 48 שעות, עד כניסת הפסקת-האש לתוקפה. אף שהצבא השתמש במסוקים כדי להנחית את החיילים, היעד לא הושג. בשום מקום לא הגיע הצבא אל גדת הליטני.

לשם השוואה: במלחמת-לבנון הראשונה, זו של אריאל שרון ב-1982, חצה הצבא את הליטאני כבר בשעות הראשונות. (הליטני, שהיה פעם נהר אמיתי, איננו כיום אלא נחל קטן. רוב מימיו מנוצלים הרחק משם בצפון. בקטע האחרון שלו הוא מרוחק כ-25 ק”מ מהגבול, אבל ליד מטולה המרחק הוא ארבעה ק”מ בלבד.)

הפעם, כשנכנסה הפסקת-האש לתוקפה, הגיעו כל היחידות שהשתתפו במבצע לכפרים אי-שם בדרך לליטני, והפכו שם לברווזים במטווח, מוקפים בלוחמי-חיזבאללה, בלי דרכי-אספקה בטוחים. מאותו רגע והלאה הייתה לצה”ל רק שאיפה אחת: להוציא אותן משם בכל המהירות, ולא חשוב מי יבוא במקומן.

אם תקום ועדת-חקירה ממלכתית – והיא חייבת לקום – שתבדוק את כל מהלכי המלחמה החל בקבלת ההחלטה על פתיחתה, היא תצטרך לחקור גם את הדרך שבה התקבלה ההחלטה על המבצע האחרון הזה. מותם של 33 חיילים וסבלן הנורא של משפחותיהם דורשים זאת!

אבל עובדות אלה אינן ברורות עדיין לציבור הרחב. שטיפת-המוח של הפרשנים הצבאיים והגנרלים בדימוס, ששלטו באותה עת בתקשורת, הפכו את המבצע המטופש – כמעט ואמרתי “פלילי” – למסע-ניצחון מדהים. החלטת הדרג המדיני להפסיקו התקבלה בציבור כמעשה של פוליטיקאים תבוסתנים, חסרי עמוד-שדרה, מושחתים, אולי אפילו בוגדניים.

וזוהי בדיוק הסיסמה החדשה של הימין, ובעיקר של הימין הפאשיסטי, המרים עכשיו את ראשו.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, בנסיבות די דומות, צצה בגרמניה העלילה של “הפוליטיקאים תקעו סכין בגב הצבא המנצח”. על הסוס הזה רכב אדולף היטלר ישר אל השלטון – ואל מלחמת-העולם השנייה.

עכשיו, עוד לפני שנקברו כל החללים, כבר התחילו הגנרלים הכושלים לדבר בלי בושה על “סיבוב נוסף”, על המלחמה הבאה שתבוא בקרוב, “בעוד חודש או בעוד שנה”, אם ירצה השם. הרי אי-אפשר לסיים את העניין ככה, בכישלון. איפה הגאווה שלנו?

הציבור הישראלי נתון עכשיו במצב של הלם ובלבול. האשמות נכונות והזויות מתעופפות בחלל בכל הכיוונים, ואין לדעת לאן יגיעו הדברים.

אולי, בסופו של דבר, ינצח דווקא קול ההיגיון, האומר: מה שהוכח בעליל הוא שאין פיתרון צבאי. זה נכון בצפון. וזה נכון שבעתיים בדרום, שם עומד מולנו עם שלם, שכבר אין לו מה להפסיד. הצלחת הגרילה הלבנונית תעודד את הגרילה הפלסטינית.

כדי שההיגיון ינצח, צריך שנהיה כנים כלפי עצמנו: לזהות את הכישלון, לחקור את סיבותיו היותר עמוקות, להסיק את המסקנות המתבקשות.

יש מישהו שרוצה למנוע זאת בכל מחיר. הנשיא בוש מכריז בקולי-קולות שאנחנו ניצחנו במלחמה. ניצחון מזהיר על הרשעים. כמו שהוא עצמו ניצח בעיראק.

למה הדבר דומה? לקבוצת-כדורגל שניתן לה לבחור בשופט המשחק. לא ייפלא אם היא תוכרז כמנצחת.

למאמר המקורי:

http://zope.gushHYPERLINK “http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1155755833” -shalom.org/home/he/channels/avnery/1155755833

 

Uri Avnery
16.8.06

From Mania to Depression

 

 

 

THIRTY THREE days of war. The longest of our wars since 1949.

On the Israeli side: 154 dead – 117 of them soldiers. 3970 rockets launched against us, 37 civilians dead, more than 422 civilians wounded.

On the Lebanese side: about a thousand dead civilians, thousands wounded. An unknown number of Hizbullah fighters dead and wounded.

More than a million refugees on both sides.

So what has been achieved for this terrible price?

 

 

GLOOMY, HUMBLE, despondent,” was how the journalist Yossef Werter described Ehud Olmert, a few hours after the cease-fire had come into effect.

Olmert? Humble? Is this the same Olmert we know? The same Olmert who thumped the table and shouted: “No more!” Who said: “After the war, the situation will be completely different than before!” Who promised a “New Middle East” as a result of the war?

THE RESULTS of the war are obvious:

The prisoners, who served as casus belli (or pretext) for the war, have not been released. They will come back only as a result of an exchange of prisoners, exactly as Hassan Nasrallah proposed before the war.

Hizbullah has remained as it was. It has not been destroyed, nor disarmed, nor even removed from where it was. Its fighters have proved themselves in battle and have even garnered compliments from Israeli soldiers. Its command and communication stucture has continued to function to the end. Its TV station is still broadcasting.

Hassan Nasrallah is alive and kicking. Persistent attempts to kill him failed. His prestige is sky-high. Everywhere in the Arab world, from Morocco to Iraq, songs are being composed in his honor and his picture adorns the walls.

The Lebanese army will be deployed along the border, side by side with a large international force. That is the only material change that has been achieved.

This will not replace Hizbullah. Hizbullah will remain in the area, in every village and town. The Israeli army has not succeeded in removing it from one single village. That was simply impossible without permanently removing the population to which it belongs.

The Lebanese army and the international force cannot and will not confront Hizbullah. Their very presence there depends on Hizbullah’s consent. In practice, a kind of co-existence of the three forces will come into being, each one knowing that it has to come to terms with the other two.

Perhaps the international force will be able to prevent incursions by Hizbullah, such as the one that preceded this war. But it will also have to prevent Israeli actions, such as the reconnaissance flights of our Air Force over Lebanon. That’s why the Israeli army objected, at the beginning, so strenuously to the introduction of this force.

IN ISRAEL, there is now a general atmosphere of disappointment and despondency. From mania to depression. It’s not only that the politicians and the generals are firing accusations at each other, as we foresaw, but the general public is also voicing criticism from every possible angle. The soldiers criticize the conduct of the war, the reserve soldiers gripe about the chaos and the failure of supplies.

In all parties, there are new opposition groupings and threats of splits. In Kadima. In Labor. It seems that in Meretz, too, there is a lot of ferment, because most of its leaders supported the war dragon almost until the last moment, when they caught its tail and pierced it with their little lance.

At the head of the critics are marching – surprise, surprise – the media. The entire horde of interviewers and commentators, correspondents and presstitutes, who (with very few exceptions) enthused about the war, who deceived, misled, falsified, ignored, duped and lied for the fatherland, who stifled all criticism and branded as traitors all who opposed the war – they are now running ahead of the lynch mob. How predictable, how ugly. Suddenly they remember what we have been saying right from the beginning of the war.

This phase is symbolized by Dan Halutz, the Chief-of-Staff. Only yesterday he was the hero of the masses, it was forbidden to utter a word against him. Now he is being described as a war profiteer. A moment before sending his soldiers into battle, he found the time to sell his shares, in expectation of a decline of the stock market. (Let us hope that a moment before the end he found the time to buy them back again.)

Victory, as is well known, has many fathers, and failure in war is an orphan.

FROM THE deluge of accusations and gripes, one slogan stands out , a slogan that must send a cold shiver down the spine of anyone with a good memory: “the politicians did not let the army win.”

Exactly as I wrote two weeks ago, we see before our very eyes the resurrection of the old cry “they stabbed the army in the back!”

This is how it goes: At long last, two days before the end, the land offensive started to roll. Thanks to our heroic soldiers, the men of the reserves, it was a dazzling success. And then, when we were on the verge of a great victory, the cease-fire came into effect.

There is not a single word of truth in this. This operation, which was planned and which the army spent years training for, was not carried out earlier, because it was clear that it would not bring any meaningful gains but would be costly in lives. The army would, indeed, have occupied wide areas, but without being able to dislodge the Hizbullah fighters from them.

The town of Bint Jbeil, for example, right next to the border, was taken by the army three times, and the Hizbullah fighters remained there to the end. If we had occupied 20 towns and villages like this one, the soldiers and the tanks would have been exposed in twenty places to the mortal attacks of the guerillas with their highly effective anti-tank weapons.

If so, why was it decided, at the last moment, to carry out this operation after all – well after the UN had already called for an end to hostilities? The horrific answer: it was a cynical – not to say vile – exercise of the failed trio. Olmert, Peretz and Halutz wanted to create “a picture of victory”, as was openly stated in the media. On this altar the lives of 33 soldiers (including a young woman) were sacrificed.

The aim was to photograph the victorious soldiers on the bank of the Litani. The operation could only last 48 hours, when the cease-fire would come into force. In spite of the fact that the army used helicopters to land the troops, the aim was not attained. At no point did the army reach the Litani.

For comparison: in the first Lebanon war, that of Sharon in 1982, the army crossed the Litani in the first few hours. (The Litani, by the way, is not a real river anymore, but just a shallow creek. Most of its waters are drawn off far from there, in the north. Its last stretch is about 25 km distant from the border, near Metulla the distance is only 4 km.)

This time, when the cease-fire took effect, all the units taking part had reached villages on the way to the river. There they became sitting ducks, surrounded by Hizbullah fighters, without secure supply lines. From that moment on, the army had only one aim: to get them out of there as quickly as possible, regardless of who might take their place.

If a commission of inquiry is set up – as it must be – and investigates all the moves of this war, starting from the way the decision to start it was made, it will also have to investigate the decision to start this last operation. The death of 33 soldiers (including the son of the writer David Grossman, who had supported the war) and the pain this caused their families demand that!

BUT THESE facts are not yet clear to the general public. The brain-washing by the military commentators and the ex-generals, who dominated the media at the time, has turned the foolish – I would almost say “criminal” – operation into a rousing victory parade. The decision of the political leadership to stop it is now being seen by many as an act of defeatist, spineless, corrupt and even treasonous politicians.

And that is exactly the new slogan of the fascist Right that is now raising its ugly head.

After World War I, in similar circumstances, the legend of the “knife in the back of the victorious army” grew up. Adolf Hitler used it to carry him to power – and on to World War II.

Now, even before the last fallen soldier has been buried, the incompetent generals are starting to talk shamelessly about “another round”, the next war that will surely come “in a month or in a year”, God willing. After all, we cannot end the matter like this, in failure. Where is our pride?

THE ISRAELI public is now in a state of shock and disorientation. Accusations – justified and unjustified – are flung around in all directions, and it cannot be foreseen how things will develop.

Perhaps, in the end, it is logic that will win. Logic says: what has thoroughly been demonstrated is that there is no military solution. That is true in the North. That is also true in the South, where we are confronting a whole people that has nothing to lose anymore. The success of the Lebanese guerilla will encourage the Palestinian guerilla.

For logic to win, we must be honest with ourselves: pinpoint the failures, investigate their deeper causes, draw the proper conclusions.

Some people want to prevent that at any price. President Bush declares vociferously that we have won the war. A glorious victory over the Evil Ones. Like his own victory in Iraq.

When a football team is able to choose the referee, it is no surprise if it is declared the winner.

 

 

To the original article:

http://zope.gush-shalom.org/home/en/channels/avnery/1155756075

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר