לדף הפייסבוק של האתר

השוואה מתבקשת

בעקבות רצח הילדים היהודים בטולוז, התנפלו ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ המתנחל ליברמן על קתרין  אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי,  ונזפו בה על שהשוותה בין הרצח בטולוז להרג ילדים בעזה על ידי ישראל. מי שקרא את דבריה של אשטון הבין כי לא ערכה השוואה כזו.  היא דיברה על ילדים שמשלמים בחייהם על מזבח מלחמות, וציינה בין שאר המקומות גם את עזה ושדרות.

חבל שקתרין אשטון לא ערכה את ההשוואה, כי יש לא מעט קווי דמיון והשקה בין הרוצח מוחמד מראח, לבין המתרחש בישראל הקולוניאלית.

דמיון א’: קנאות דתית. זו יכולה להביא אנשים לידי טירוף הדעת. כך  ד”ר ברוך גולדשטיין, שרצח בחג פורים, פברואר 1994, 30 פלסטינים בחברון בעת תפילתם במסגד מערת המכפלה, וכך מוחמד מראח שרצח ילדים בדרכם לבית הספר.

דמיון ב’: מדיניות תג מחיר. המתנחלים הקנאים כמו גם מוחמד מראח, אימצו את מדיניות תג מחיר, שעיקרה, פגיעה בחפים מפשע כנקמה על מה שאחרים עשו. מתנחלים עורכים פוגרומים בפלסטינים חפים מפשע ומוחמד מראח רוצח יהודים חפים מפשע.

דמיון ג’: רצח ילדים. מאז תחילת הכיבוש נהרגו/נרצחו למעלה מאלף ילדים פלסטינים על ידי הכובש הישראלי. הוסיפו את מאות הילדים שנהרגו במלחמת עזה (“עופרת יצוקה” – דצמבר 2008 ינואר 2009), כולל משפחות שלמות שנכחדו, והמספרים מבהילים. הילדים הפלסטינים היו חפים מפשע בדיוק כמו הילדים שנרצחו בטולוז. שלושת בנותיו של הרופא הפלסטיני ד”ר אבו אל-עייש נהרגו מכינון ישיר של חיילי הפלישה הישראלית לעבר ביתן בבית להייה ברצועת עזה. איש לא הועמד לדין. הילדה אימאן אל המס, בת ה-13 מרפיח, הייתה באוקטובר 2004 בדרכה לבית הספר. היא עברה ליד מוצב של הצבא הישראלי (מוצב גירית), נורתה למוות ולאחר מכן ביצעו בה וידוא הריגה. מפקד המוצב זוכה בבית דין צבאי מכל אשמה. נשים פלסטיניות בהריון שהיו בדרכן לבית חולים ללדת, נעצרו במחסום של הצבא הישראלי והחיילים מנעו את הגעתן לבית חולים. חיילי כיבוש אטומים לא נענו לתחנוני הנשים ובעליהן לאפשר להם להגיע לבית חולים.  במספר מקרים (ינואר 2004, ספטמבר 2008) נאלצו הנשים ללדת במחסום, ובגלל התנאים הבלתי אפשריים ילדו ולד מת, במקום תינוק חי בבית חולים.  שוטרי משמר הגבול ירו בינואר 2007 למוות בעביר עראמין, ילדה פלסטינית בת 11 שהייתה בדרכה לקיוסק לקנות ממתק. השוטרים לא הועמדו לדין.

אלו הם דוגמאות ספורות מאלף ומעלה ילדים  פלסטינים הרוגים. להם יש להוסיף את אלפי הילדים שנפצעו מאש כוחות הכיבוש שחלקם יישארו נכים לכל ימי חייהם. נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, כתב המשורר חיים נחמן ביאליק, וזה נכון כאשר מדובר בילדים פלסטינים קורבנות הכיבוש הישראלי, וזה נכון לילדים בטולוז, קורבנותיו של מוחמד מראח.

הרוצח מטולוז, אילו נותר בחיים, היה עומד לדין ונענש בחומרה המתחייבת ממעשה הזוועה.  מול הדומה בין הרוצח מטולוז לפשעי הכיבוש הישראלי,  ניצב הבדל תהומי בין צרפת לישראל. ראו איך ההנהגה הצרפתית הגיבה. כאיש אחד גינו את המעשה, כל בתי הספר בצרפת עמדו דקת דומיה  לזכרם של הנרצחים, הנשיא וראשי הממשל השתתפו בטקסי זיכרון. שר החוץ הצרפתי בא להלוויה בירושלים. האם ראיתם פעם שר ישראלי, שלא לדבר על ראש ממשלה ונשיא,  שהשתתפו בהלוויה של ילדה או ילד פלסטינים שנהרגו מאש הצבא, משטרה ומתנחלים?

סגן נשיא הפדרציה של ארגונים יהודים בצרפת, אמר בראיון לתחנת הרדיו הצבאית גלי צה”ל כי בנו “עלה” (זה הביטוי שלו, לכן המירכאות) לישראל ומתגורר באחת ההתנחלויות. אשתו חששה שמא ישראל והשטחים הכבושים אינם מקום בטוח. והנה מתברר, כך אותו עסקן, כי דווקא צרפת אינה בטוחה ליהודים. המוטיב הזה, ישראל כמקום בטוח ליהודים, הוא חלק ממנטרה שראשי הממשל והתנועה הציונית חוזרים עליה מעת לעת, והרצח בטולוז שימש עילה לנתניהו ואחרים לחזור על המנטרה. 

ולא היא. ישראל היא המקום הפחות בטוח ליהודים בעולם. מספר היהודים שנהרגו בישראל ממלחמות, הוא עצום ורב. וכאילו לא די בדם שכבר נשפך, מכין ראש הממשלה את דעת הקהל למלחמה נוספת עם איראן, שעלולה להיות הנוראה מכולן. אין היום קהילה יהודית בעולם שחיי היהודים בה עומדים בסכנה קיומית, להוציא את יהודי איראן, שהסכנה הנשקפת להם מקורה בהתקפה צבאית של ישראל נגד איראן.

ממשלה שודדת את אזרחיה

האזרחים הבדואים בישראל הם הקבוצה המופלית ביותר מבין אזרחי ישראל. בנוסף לאפליה בכל השירותים להם זכאים אזרחים, חינוך, בריאות, שיכון, תעסוקה, המדינה חומסת את רכושם הקרקעי. מאז תום מלחמת 1948, מלחמת העצמאות בשמה הרשמי, עושות כל הממשלות מאמצים לנשל את הבדואים מאדמותיהם ולהעבירן לבעלות יהודית. חלק מהבדואים גורשו מישראל תוך כדי המלחמה לירדן ומצרים, ואלה שנותרו בישראל, חלקם גרים בעיירות דמויי גטאות, ואחרים מנסים להיאחז באדמותיהם בכפרים שלא מוכרים על ידי השלטון ולכן אין בהם חשמל ומים.

נורי  אלעוקבי הוא יו”ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל. במשך שנים הוא נאבק לשוויון זכויות ולהחזרת האדמות לבעליהן. שבט אלעוקבי הוא אחד הקורבנות למדיניות הנישול והגירוש של השלטון הישראלי, שלא בוחל בשיטות הונאה ורמייה לסילוק הבדואים מאדמותיהם. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת קיבלו ראשי השבט הוראה מהצבא לפנות את יישובם לתקופה של שישה חודשים. יש בידי נורי מכתב מהמושל הצבאי המבטיח כי כעבור שישה חודשים יורשו לשוב  לבתיהם. מאז עברו 60 שנים, והשבט עדיין חי בתנאי מצוקה במקום אליו גורשו.  בתמימותם האמינו להבטחות ולמעשה הולכו שולל.

נורי ועוד 16 מבני שבט אלעוקבי החליטו לתבוע את החזרת אדמותיהם באמצעות תביעה משפטית. נורי וחבריו, בסיוע עורכי דינם מיכאל ספרד ורדואן אבו ערערה, באו מוכנים למשפט. הם הוכיחו באמצעות מומחים כי הבדואים הוכרו כבעלי הקרקעות מאות בשנים עוד מימי השלטון העותומני וכך גם בימי השלטון הבריטי שבא אחריו. גם מוסדות היהודים בתקופת המנדט הבריטי הכירו בבעלות הבדואים על אדמותיהם, והראייה, שקנו קרקעות מהבדואים עליהן הוקמו קיבוצים. ואם לא די בכל אלה, נורי היה מצויד גם בניירות טאבו שהוכיחו את הבעלות על הקרקע. הכול לשווא. שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שרה דברת, בפניה התנהל המשפט, הוציאה בימים אלה מתחת ידיה פסק דין הדוחה את תביעת אלעוקבי ומגבה את השוד הממשלתי.

זהו פסק דין של סוכנת ממשלתית שמוכיח שוב כי יש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, שהיהודית קודמת לדמוקרטיה ולכן מדינת ישראל אינה דמוקרטית.

הפרשה הכאובה של נישול וגירוש הבדואים מאדמותיהם ומסירתן ליהודים, מזכירה לי, כפליט מגרמניה נאצית, את שוד הרכוש היהודי והעברתו לידיים גרמניות. אני כבר שומע את זעקת הפטריוטים בעיני עצמם, “איך אתה יכול להשוות?”. התשובה פשוטה: אני יכול, במינון ובהקשר נכונים, כי משפחתי נפלה קורבן לאותו אורח מחשבה לאומני של עם אדונים בעל זכויות יתר. האם פירוש הדבר ששם וכאן זה זהה אחד לאחד? בוודאי שלא. שאם כך היה  לא הייתי יכול לפרסם טור זה. השאלה  שאין לי עליה תשובה,  כמה זמן עוד נותר לי ושכמותי לפרסם ביקורת על גופי הממשל, נוכח המגמות האנטי דמוקרטיות של הימין השולט כיום בישראל.

יהודי שלם, יהודי חלקי

א.ב. יהושע הוא סופר בעל מוניטין שזכה בפרס ישראל. גם מחוץ לישראל הוא מוכר בקרב קוראי ספרות, משום שספריו תורגמו למספר שפות. מעת לעת יש לו יציאות מעט מוזרות. בהרצאה שנשא לאחרונה, אמר שהשואה היא גם כישלון של העם היהודי משום שלא צפה אותה. הוא ערך השוואה בין צרפת, שמנתחת את כיבושה בידי גרמניה ככישלון צרפתי לבין העם היהודי,  “מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי שלא צפה אותה”.  (“הארץ” 18 במרץ 2012). לדבריו ב-2000 שנות גלות דלקו כל המנורות האדומות, אבל העם היהודי לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן.

עם כל הכבוד, אלו דברי הבל. בכך מצטרף א.ב.יהושע לקבוצה נקלית המטילה את אשמת השואה גם על היהודים משום שלא התכוננו כיאות, כפי שצרפת לא התכוננה כראוי לפלישה הגרמנית. איזו איוולת. מי היה יכול לצפות את מחנה ההשמדה אושוויץ? את רצח מיליון ילדים בשיטות תעשייתיות? לא היהודים, לא הצוענים,  לא אנשי הרוח ולא פוליטיקאים, איש לא צפה פשעים כאלה נגד האנושות. גם מי שהיגרו מגרמניה בשנות ה-30, יהודים ולא יהודים, סברו שמדובר ברוח רעה בת חלוף שתחזירם במהרה הביתה. המשורר היהודי-נוצרי גרמני היינריך היינה, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19,  אמר שבמקום ששורפים ספרים ישרפו בני אדם, אבל גם הוא לא שיער כי השריפה תגיע למימדים של עקירת עמים שלמים מהנוף האנושי. היהודים לא נושאים באשמה כלשהי לשואה.  יהודי גרמניה, פולין, צרפת או הולנד לא יכלו לצפות ולהתכונן למחנות ההשמדה, לתעשיית המוות.

לפי א.ב.יהושע היהודים מתחלקים לשלמים וחלקיים.  יהודי שלם הוא  יהודי שחי בישראל ויהודי חלקי הוא יהודי שחי מחוץ לישראל. יהושע מעיד על עצמו כ”יהודי שלם”. מעבר להיבט הגיאוגרפי יהושע לא פירט מה הם הנתונים שמצדיקים הענקת התואר “יהודי שלם”.  לפי התיוג של א.ב. יהושע, הרב הגזען מאיר כהנא  היה יהודי חלקי כאשר חי בארה”ב והפך להיות יהודי שלם עם הגירתו לישראל. ואילו פרופסור אלברט אינשטיין, שבן גוריון הציע לו את תפקיד נשיא מדינת ישראל,  נשאר יהודי חלקי שהרי סירב להצעה. ואולי דווקא היהודי החלקי הזה,  הבין כבר אז, בשנות ה-50 של המאה הקודמת,  שלפציפיסט שוחר שלום וזכויות אדם, אין מה לחפש במדינה המעלה על נס את פולחן הכוח והצבאיות. לו יהי חלקי עם יהודים חלקיים כאלה.   

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש