לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

קולות המלחמה

הדיווחים בדבר התקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן חוזרים לכותרות העיתונים. הוושינגטון פוסט פרסם ידיעה כי שר ההגנה האמריקאי לאון פאנטה מעריך שישראל תתקוף לקראת האביב או הקיץ. אתר האינטרנט של רשת NBC פרסם ב-3 בפברואר כתבה שיש 50 אחוזי ודאות שישראל תתקוף את איראן לקראת האביב. הכתבה נכנסת לפרטי ושיטות התקיפה לפיהם תשתמש ישראל בטילי יריחו ארוכי הטווח, במטוסים ללא טייס ובמטוסי F15I תוך נכונות לאבד מטוסים “אם יהיה צורך בכך”. אני מקווה שיהיה מי שיעצור את הטרוף הזה, שיש פה הימור שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון. כמו קאטו הזקן אני חוזר על עמדתי כי הדרך למניעת נשק גרעיני מאיראן, מטרה ראויה ללא ספק, היא לא באמצעות טילי יריחו או מטוסים שארה”ב נתנה במתנה לישראל, אלא באמצעות פירוז המזרח התיכון מנשק זה. ישראל גרעינית מגרה את כל האזור למרוץ חימוש גרעיני, והיא לא תוכל לשמור לעד על מונופול גרעיני. למצער אני מקווה שהידיעות האלה נועדו להתריע בפני איראן שתנקוט בצעדי הגנה מתאימים שיבלמו את הנכונות הישראלית לפתוח במלחמה חדשה.

גזען ורב-רבן

בשידורי הבוקר של תחנת הרדיו הצבאית “גלי צה”ל”, (יום שישי 3 בפברואר 2012) ובאתר האינטרנט של התחנה דווח כי רבה של התנחלות קריית ארבע דב ליאור, נשא נאום בכנס בו השתלח באומות העולם, וכינה את נשיא ארה”ב ברק אובמה “הכושי מהמערב” והישווה אותו להמן הרשע. סגנון שמזכיר כנסים של פלוגות הסער בשנות ה-30 בהם השתלחו ביהודים, בצוענים ובאנשי השמאל. בכנס השתתף גם שר החינוך גדעון סער. בהופעה קודמת שלו הגדיר ליאור את הדמוקרטיה “כעבודה זרה של דורנו”. גם זה עולה בקנה אחד עם האתוס הפשיסטי.

האירוניה בכל הפרשה, שהרברבן הזה ליאור, שמוכר בקרב שוחרי זכויות האדם כרב גזען נקלה, לא היה יכול לכהן בתפקידו כרבה של קריית ארבע המתפרנס מהקופה הציבורית, בלי תמיכתו של נשיא ארה”ב. אובמה וקודמיו, שפכו ושופכים על ישראל מאות מיליארדי דולרים המאפשרים לה להפנות תקציבי עתק לבנייה הפראית והלא חוקית בשטחים הכבושים.

קריית ארבע והתנחלויות אחרות לא היו נבנות אם ארה”ב הייתה מפעילה את השפעתה ומטילה וטו על מה שכבר עכשיו ניתן לכנותו בכייה לדורות. ארה”ב שעוצמת את עיניה לנוכח פשעי ישראל בשטחים הכבושים, הסתפקה מעת לעת בהצהרה רפה שהדבר לא מקובל עליה, אבל המשיכה לממן זאת.

בהסתמך על התבטאויותיו, דב ליאור היה יכול להיות אורח כבוד בכנס מפלגות ימין ניאו פשיסטיות וניאו נאציות מרחבי אירופה שהתקיים לא מכבר בבירת אוסטריה, וינה. דברי ליאור נותנים תוקף מחודש לסטיקרים שנראו בשעתו על כלי רכב: יש”ע הוא פשע ויש”ע הוא רשע.

הזרוע הצבאית בית המשפט העליון

בטורי הקודם פרסמתי מכתבים לארבעה שופטי בית המשפט העליון, בהם מתחתי ביקורת על פסיקתם המאשרת את חוק האזרחות הגזעני האוסר על פלסטינים אזרחי ישראל להקים משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים מהשטחים הכבושים, ועל דחיית העתירה של תנועת “יש גבול” נגד בחירתו המבישה של המתנחל נֹעם סולברג למשרת שופט בבית המשפט העליון.

הפעם ברצוני לייחד כמה מלים למינוי נוסף לבית המשפט העליון, אורי שהרבני שֹהם, כיום שופט בית משפט מחוזי, שיושבע בקרוב לתפקידו החדש. שֹהם, יליד עיראק, נבחר לתפקיד לאחר שנמתחה ביקורת על כך שבהרכבו הנוכחי אין בין היהודים המכהנים בעליון שופט מזרחי אחד. כולם אשכנזים.

היותו של שֹהם יליד עיראק היה תנאי הכרחי, אבל לא בלעדי, שהרי בערכאות הנמוכות, האזרחית והצבאית, כמו גם בקרב עורכי הדין, שלושת המקורות מהם שואבים מועמדים לתפקידי שיפוט, יש לא מעט יוצאי יהדות ערב בעלי נתונים לא פחות מוצלחים מאלו של שֹהם ובכל זאת לא נבחרו. וכל כך למה? כי ש­ֹהם הוא גנרל, שמשמש במציאות הישראלית כזרועו של הממסד הצבאי.

שֹֹהם התגייס לצבא ב-1966 והשתחרר ב-2001. מתוך 45 שנות כיבוש הוא שירת בצבא 33 שנים. הוא תוצר של הכיבוש ובה עת גם השרת והמקדם שלו, במסגרת המאמצים לתחזוק, שיפוץ והעמקת האפרטהייד והפרות זכויות אדם. בין שלל תפקידיו היה התובע הצבאי הראשי, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים בשטחים הכבושים ולבסוף הגיע לקודקוד בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי (פצ”ר). בתפקיד זה היה אחראי על מערכת המשפט המסואבת, המושחתת והמעוותת בדמות בתי הדין הצבאיים שמהווים את הזרוע המשפטית של הכיבוש. זו מכונה משומנת להפרות זכויות אדם, להרשעות חפים מפשע ולשלילות יומיומיות של חירותם של פלסטינים, בהם אלפי קטינים, בהליכי משפט מסורסים שמאפיינים משטרי עריצות.

שֹהם השתחרר בדרגת תת אלוף, וסמוך לשחרורו מונה לתפקיד שופט מחוזי בתל אביב והרי לנו עוד ביזיון של “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, ששופטי העוול של בתי הדין הצבאיים הם מאגר ממנו נשלפים שופטים למערכת האזרחית. מכאן יובן מדוע מערכת המשפט האזרחית, ככל שמדובר בנושאי צבא וביטחון, היא במידה רבה המשכה של המערכת הצבאית. אין לנאשמים סיכוי.

בגיליון ספטמבר 1998 של הביטאון “מצד שני” (פרסום של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית) שהוקדש למקומו של הצבא בחברה הישראלית, פרסמתי מאמר מקיף על הנושא, שתמציתו: בישראל לא התרחשה הפיכה צבאית כפי שהיא מתוארת בספרי הלימוד של מדע המדינה, וגם אין בכך צורך. הקצונה הבכירה בצבא מכתיבה בישראל במידה רבה את השלטון כמו את אמות המידה השלטוניות. זאת היא עושה בעת שירותה הצבאי ולאחר שחרורה תוך השתלבות בעמדות מפתח בפוליטיקה, בכלכלה, באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט.

מינויו של תת אלוף (מיל.) אורי שֹהם, הוא ביטוי לכך.

רבני הכיבוש כאסמכתא לעליון

ניל הנדל הוא שופט חדש בבית המשפט העליון. מכהן מאז 2009. מינויו הכפיל את מספר חובשי הכיפה בעליון. הוא יליד ארה”ב, בוגר ישיבה יוניברסיטי, והיה תלמידו של הרב סולובייצ’יק. הנדל היגר לישראל מארה”ב ב-1983 ונקלט בממסד המשפטי. תחילה בפרקליטות מחוז דרום, לאחר מכן כיהן כשופט שלום בבאר שבע, משם קודם למחוזי בבאר שבע ועתה כאמור הוא מכהן בעליון.

הנדל נמנה עם שופטי ההרכב (המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין וחנן מלצר) שדן בערעורו של מוחמד זגייר, תושב חברון, שנפגע מפעולה של חיל האוויר שנועדה להוציא להורג מבוקש שעה שישב במכוניתו באזור מגורים צפוף. זגייר דרש לפצות אותו על הפגיעה, שהרי הוא לא היה יעד לחיסול, אולם בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו בטענה שמדובר בפעולה מלחמתית שפוטרת את המדינה מפיצויים.

בית המשפט העליון דחה את הערעור, גיבה את המחוזי והצדיק את ההוצאה להורג. הפגיעה בזגייר החף מפשע היא בלשון המכובסת של מערכת המשפט “במתחם הסבירות והמידתיות”.עד כאן אין הפתעות. במאמר מוסגר אעיר כי ישראל מופיעה בעולם כמדינה נאורה שאין בה עונש מוות, אבל זו הטעייה. בישראל קיים עונש מוות ללא הליך משפטי (בשפת הכיבוש המכובסת “סיכול ממוקד” שלעתים קרובות רחוק מלהיות ממוקד), ובגיבוי בדיעבד של בית המשפט העליון.

החידוש בפסק הדין הוא, שניל הנדל לא הסתפק בהסתמכות על פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, וגם לא בכך שהסתייע במשפט העברי, אלא בהסתמכותו על מאמר שכתב רב שעומד בראש ישיבה בשטחים הכבושים.

תארו לכם שופט גרמני בשנות ה-30 שדן בתביעה של יהודי לפיצויים על שנפגע מאלימות המשטרה. השופט דוחה זאת משום שהיהודים הם אויבי האומה, וכאסמכתא מביא חוות דעת מפרופסור באוניברסיטה שהוא מומחה לתורת הגזע על אופיים של היהודים. יש כמובן שוני בנסיבות בין שני המקרים, אבל יש גם מכנה משותף: בשניהם מדובר בשיח גזענים ושודדים. גזען אחד מסתמך על משנהו.

יום השואה הבינלאומי

בחודש נובמבר 2005 קיבלה עצרת הכללית של האו”ם החלטה על יום זיכרון בינלאומי לשואה שיצוין ב-27 בינואר, היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. אילו הדבר היה בידי הייתי מחליף את יום הזיכרון לשואה המצוין בישראל בתאריך עברי (תוצאה של פשרה בין הרבנות לממשלה) הנופל בדרך כלל על חודש אפריל, ומאמץ את התאריך עליו החליטה עצרת האומות המאוחדות פה אחד וכך להיות חלק מהקהילה הבינלאומית.

על פי השקפתי החלטת האומות המאוחדות נותנת ליום הזיכרון את ההקשר האוניברסלי הנכון. השואה לא הייתה רק מנת חלקו של העם היהודי, זו הייתה שואה לאנושות, ולכן חשוב שהחלטת האו”ם כוללת בסעיפי המבוא שלה אזכור של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, מגילת האומות המאוחדות ואת האמנה למניעת רצח עם. גם התאריך הוא יותר מתאים, שחרור אושוויץ, מחנה ההשמדה שהפך לסמל של הרשע הנאצי.

זו בדיוק הבעיה. ישראל לא רוצה להיות חלק מהקהילה ההומניסטית הבינלאומית. ליבה גס בזכויות אדם. רצח עם לא נוגע לה, אם לא מדובר ביהודים. יום הזיכרון לשואה בישראל קיבל סממנים צבאיים. מטס של מטוסי קרב ישראלים מעל אושוויץ, משמרות של חיילים בטקסי הזיכרון.

במדינת ישראל עברה השואה תהליך של הזניה. היא נהפכה למכשיר להגברת המוטיבציה להתגייס לצבא הכיבוש, ובחסותה מקיימת ישראל מדינה גזענית השולטת בשיטות אכזריות על עם אחר ומונעת באמצעות קלגסיה חירויות בסיסיות ממיליוני בני אדם. בעזרת השואה מנסה ישראל לסתום פיות מבקרים בעולם בטענה מניפולטיבית של “אנטישמיות”. לקחי השואה לא נלמדו. לנו מותר להתאכזר ולאמלל אחרים, שהרי אין מדובר ביהודים. זה עתה למדנו ממחקר דעת קהל שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, כי 70 אחוזים מהיהודים בישראל סבורים כי היהודים הם העם הנבחר. לעם כזה מותר מה שלאחרים אסור. ישראל מעל לכל. דומני שאפילו אצל הגרמנים לא היה אחוז כה גבוה של מאמינים כי גרמניה היא מעל לכל.

פרס ישעיהו ליבוביץ

תנועת “יש גבול”, תנועה של סרבני כיבוש ודיכוי, יזמה מפעל ייחודי ולטעמי מרתק ומעורר השראה: פרס על שם פרופסור ישעיהו ליבוביץ המוענק למי שפועלם הציבורי עולה בקנה אחד עם משנתו הפוליטית של ליבוביץ, בדגש על נושאי הסכסוך.

פרופסור ליבוביץ היה בין הראשונים לאחר מלחמת יוני 1967 שהזהיר מפני הצפוי לנו אם הכיבוש יימשך. הוא צפה שישראל תהפוך למדינת שב”כ בריונית, ובלשונו המושחזת לא חסך את שבט לשונו מהממסד השלטוני. ככל שהכיבוש הלך והעמיק, החריפה ביקורתו.

הוא היה בעל ידע אדיר שהקיף את מרבית תחומי החשיבה האנושית, החל ממדעי הטבע, דרך מדעי החברה, הפילוסופיה, הדתות ובעיקר היהדות. הוא היה לא רק ידען מופלג אלא יוצר בזכות עצמו שהשאיר את רישומו על החשיבה הפילוסופית בישראל. גם בגילו המופלג (נפטר ב-1994 בגיל 91) היה בהיר וצלול ושמר על ניסוחיו הפרובוקטיביים שהיפרו את הדיון הציבורי בישראל. הוא בעט במוסכמות כמעט בכל תחום בו נגע.

לפני 20 שנים, בפברואר 1992, והוא כמעט בן 90, ערכתי עימו ראיון בביתו בירושלים ל-SEMIT , כתב עט יהודי גרמני. (פורסם בחוברת אפריל-מאי 1992). הדברים שאמר לא איבדו מהאקטואליות שלהם גם היום. להלן כמה מדברי ליבוביץ בראיון:

על הצפוי לישראל:

“אם הכיבוש יימשך התוצאות הן ודאיות בפנים ובחוץ. בפנים: מדינת ישראל תהיה מדינה פשיסטית של ממש. היא עדיין אינה כזאת, והראייה לכך השיחה שאנו יכולים עדיין לנהל בינינו, אבל היא בדרך אליה. אם המצב הזה יימשך תיהפך ישראל למדינה פשיסטית עם מחנות ריכוז לא רק לערבים, לאלה יש כבר, אלא גם ליהודים כמוני. ואילו כלפיי חוץ תפרוץ מלחמת חורמה נגד ישראל בה תהייה אהדת העולם נתונה לצד הערבי”.

על ישראל:

“ישראל מאבדת את כל משמעותה. היא אינה מסגרת לעצמאות לאומית של העם היהודי, אלא מנגנון של שלטון ישראלי אלים על עם אחר. החזקת השטחים גוזלת את משאביה החומריים, הנפשיים והרוחניים. ישראל מזניחה את החינוך והבריאות, את הקונפליקטים הסוציאליים והעדתיים. היא הולכת ונרקבת מבפנים ואם המצב הזה יימשך, יהיה הסוף קטסטרופלי“.

על העינויים:

“מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, ד”ר משה לנדוי, קבע שמותר מבחינה חוקית להשתמש בעינויים. בכך הוציאה עצמה ישראל מכלל התרבות האנושית. אדם לא צריך לראות עצמו מחויב לשמור על חוקי המדינה כאשר זו מתירה להשתמש בעינויים”.

על הסירוב לשרת בשטחים הכבושים ועל תנועת “יש גבול”:

“אני מוצף פניות של צעירים. חלקם מבקרים אותי, אחרים כותבים או מטלפנים. רובם בוגרי בתי ספר תיכוניים העומדים לפני גיוס. הם יודעים כי יישלחו לשטחים והם עתידים להרוג ילדים. הם יודעים כי הצבא רצח בשלוש השנים האחרונות 160 ילדים ערבים גילאי עד 14 שנה, “טרוריסטים” בני 11, 12 – זה פירוש השירות בשטחים. עובדה היא שאי אפשר להחזיק בשטחים בלי זה. מי שאומר שאפשר להחזיק בשטחים שאינם חלק ממדינת ישראל, אבל לא צריך לרצוח, הרי כאילו אמרת שאני רוצה משולש בלי שלוש צלעות”

“לפני כחודשיים קיבלתי מכתב מבית כלא צבאי חתום על יד שניים, קצין זוטר וטוראי. האחד נידון ל-28 ימים והשני ל-35. המכתב שלהם ריגש אותי מאד. זה היה מכתב תודה. בגלל השיחה אתי הם עשו מה שעשו”.

“…הסרבנות היא עניין של גבורה. לא בגלל החשש שתקבל 28 או 35 ימים. זה לא נעים אבל לא מתים מזה. הגבורה היא גבורה נפשית. האדם מכיר בכל נימי נפשו שצבא זה הוא צבאו ולא צבא זר, ולפי כל עומק הבנתו זו היא מדינתו שיש להגן עליה. בשביל זה קיים הצבא ובלב שלם משרת בו. הצבא מושתת על משמעת. למרות ההכרה הזו, מי שמפר פקודה חוקית, משום שלא מתיישבת עם דבר שבעיניו ערכו יותר גדול ממדינה, מולדת, אומה וכו’ – זה דורש גבורה נפשית גדולה מאד. משום שהסביבה שאתה נמצא בה לא תבין זאת, ואף תלעג לך. דבר אחר הוא סרבנות מאורגנת. היחיד העושה זאת צריך גבורה נפשית עילאית, אולם כאשר הסרבנות מאורגנת יש ליחיד גב. הוא לא יהיה יוצא דופן לכן אני מסית למרד, לארגן את הסרבנות”.

על מנהיגי מפ”ם והקיבוץ הארצי:

“הם אומרים לצעירים, נכון אתם צודקים שאין זה צודק לשרת בשטחים הכבושים וכי השרות שם כלל אינו קשור להגנת ישראל, ואסור להיות רוצחים, אולם מוסיפים לבסוף את ה‘אבל‘ המפורסם. לכן הם באים אלי, אף על פי שאני רחוק מהם, מפני שאני מדבר איתם בלי אבל”.

שאלה: המתנחלים היהודים בשטחים הכבושים עורכים לעתים פוגרומים באוכלוסייה הפלסטינית. לפני מספר שבועות שרפו חיילי הכיבוש הישראלי מאות ספרים, כולל ספרי דת, באוניברסיטת חברון. האם זה לא מזכיר לך משהו מקורות יהודי גרמניה?

ליבוביץ:

“אני האדם שהכנסתי את המושג יודיאונאצי”

שאלה: האם אין פסול בהשוואה זו?

ליבוביץ:

“מדוע תלינו את אדולף אייכמן? כל מה שעשה היה חוקי. הוא מילא פקודות חוקיות. הוא עשה חובתו כקצין גרמני, כפי שאנחנו דורשים מקצין אצלנו. לפני זמן מה היה המקרה עם אותה נערה מאש”פ שהוחזקה בכלא כבולה באזיקים יומם וליל. מה שנקרא אצלנו ‘לחץ פיזי מתון‘. היא הרתה וכאשר כרעה ללדת העבירו אותה לבית החולים מבלי להוריד את האזיקים מידיה. בשעת הלידה המשיכו האזיקים להיות על ידיה. זה לא דומה לנאצי – זה נאצי“.

לפני מספר ימים התקיים טקס הענקת פרס ליבוביץ באולם צוותא בתל אביב. זו השנה השלישית שהפרס מחולק. האולם היה כמעט מלא. השנה קיבלו את הפרס אורי אבנרי על מפעל חיים וחגית עֹפרן מרכזת מעקב התנחלויות של “שלום עכשיו”, שהייתה לאחרונה יעד של טרור המתנחלים אבל לא נכנעה וממשיכה לסייר בשטחים הכבושים ולדווח לנו ולעולם על הנעשה בשטח.

באי הטקס בוודאי מודעים לחשש מהצפוי לנו מהצונאמי האנטי דמוקרטי שמציף אותנו שלטון הימין. מהדהדים באוזנינו אזהרותיו של ליבוביץ על התהליך הבלתי נמנע של הפיכת ישראל למדינה פשיסטית כתוצאה מהתמשכות השלטון האלים על עם אחר.

אולם בה בעת, שררה בכנס התרוממות רוח ואופטימיות שנשבה מחתן וכלת הפרס, שלא איבדו את האמונה שהשינוי, גם אם יתמהמה, בוא יבוא.

אולם כל עוד הכיבוש נמשך, הסירוב לשרת את הכיבוש רלבנטי מתמיד, כפי שהודיעו אנשי “יש גבול” במכתב פומבי לראש הממשלה ושר הביטחון בזו הלשון:

“אנו, החתומים מטה, כולנו משרתים כחיילי מילואים בצה”ל ורבים מבינינו השתתפו במלחמות ישראל, הננו בעלי השקפות אידיאולוגיות שונות, בלתי מפלגתיים, אך מאחדת אותנו הדאגה לקיומה ודמותה של החברה הישראלית. מלחמת לבנון, ההתנחלויות ופעולות הדיכוי בשטחים הכבושים מצביעים על חוסר רגישות לחיי אדם, על אובדן ערכים ועל אובדן חוש המציאות. הם סוגרים על אופציה לשלום עם העם הפלסטיני ושאר שכנינו, מבודדים את ישראל בעמים, ומוכיחים שישראל מעדיפה שטחים על שלום. הכיבוש השחית את ערכינו ותופעות של לאומנות קיצונית וגזענות הפכו למקובלות בחברה הישראלית. קבוצות טרור יהודיות מקבלות הכשר ותורות גזעניות הפכו לגיטימיות. נשבענו להגן על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל ואנו נאמנים לשבועה זו. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לא לקחת חלק בתהליך הדיכוי והכיבוש בשטחים”.

כל מלה בסלע. פורסם כמודעה ב”הארץ” ב-6 ביוני 1986 במלאת 19 שנים לכיבוש. על המודעה חתומים כמה מאות חיילי מילואים. אני חש סיפוק על שהייתה לי הזכות להימנות עם חבורת המייסדים של התנועה.

יבואו על הברכה כל מי שנתנו ידם לקיום הפרס וראשון לכולם מרדכי זלדון, שהתעקשותו לממש את הרעיון, תרם במידה רבה למימושו.

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש