צונאמי במצרים

הר הגעש הפוליטי חברתי שהתפרץ במצרים, הפתיע את כל המומחים והמומחים לכאורה, באקדמיה, בתקשורת ובגופי המודיעין הצבאיים. ביום הראשון להפגנות עוד התנבאו כמעט כולם, שמשטרו של מובארק יציב, חזק, הצבא איתו, המשטרה והשירותים החשאיים איתו, ואלה יוכלו למחוץ את ההתקוממות העממית. בימים הבאים, כאשר ההתקוממות תפשה תאוצה, ומספר המפגינים הלך וגדל, נאלצו המומחים בלי ועם מירכאות, לבלוע את הרוק.  הפגנת המיליון המרשימה, המרגשת והבלתי אלימה, שברה את כל הסטריאוטיפים לגבי ערבים בכלל ומצרים בפרט.

מעולם לא התקשטתי בנוצות של “מומחה לענייני ערבים”, אולם כבעל השקפת עולם הומניסטית המכבדת זכויות אדם וצדק חברתי, היה תמיד ברור לי שמשטרי עריצות, סופם להתפורר. אינני יכול לצפות תאריכים, אבל התהליכים ברורים.

דרישות המפגינים הינן א’ ב’ של כל מי שחפץ בדמוקרטיה ראויה: די לדיכוי ולמדינת משטרה, די לשחיתות, בעד בחירות דמוקרטיות ללא זיופים, נגד מכירת נכסי הציבור למתעשרים מקרב המקורבים לשלטון, בעד עבודה, דיור וצדק חברתי.

אין לדעת בעת כתיבת שורות אלו כיצד תסתיים ההתקוממות. מובארק מנסה באמצעות ביריוניו   האלימים לזרוע פחד בקרב המפגינים. אולי ירוויח עוד כמה חודשי שלטון, אולם מותר להניח בסבירות גבוהה, כי מצרים לא תשוב להיות כפי שהייתה תחת שלטונו הרודני של מובארק.

אם הדרישות של המפגינים תתמלאנה, נהיה עדים למזרח תיכון חדש, בו לא ישראל היא “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” כיומרתה המזויפת (שהרי מדינת כיבוש ואפרטהייד אינה דמוקרטיה), אלא דווקא מצרים תתכבד בתואר של הדמוקרטיה הראשונה במזרח התיכון, ונקווה שזהו תחילתו של תהליך שיקיף מדינות ערביות נוספות.

הרעיון שמצרים תהיה דמוקרטיה, ממלא את קברניטי ישראל וקורבנות שטיפת המוח שלהם, חרדה ואימה. ישראל התרגלה לסגור עניינים עם רודן, בלי כל ה”בולשיט”  הדמוקרטי, או כפי שניסח זאת בשעתו ראש  הממשלה המנוח רבין “בלי בג”ץ ובצלם”.

מצרים דמוקרטית עשויה לדרוש מישראל מילוי הסכם קמפ דייויד שהוא, כך בנוסח המקורי, “הסכם מסגרת לשלום במזרח התיכון” ונחתם בספטמבר 1978. בסוגיית הפלסטינים בשטחים הכבושים התחייבה ישראל “להכיר בזכויות החוקיות של ערביי ארץ ישראל (פלסטינים בנוסח האנגלי המקורי)  ובצרכיהם הצודקים”. התחייבות זו הופרה ברגל גסה.

ממשלות ישראל זלזלו בסעיף זה, שמשמעותו ברורה: סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ופינוי ההתנחלויות. מובארק היה שותף נוח להסכם, משום שלא דרש מישראל בנחישות לקיימו במלואו. מצרים דמוקרטית, המכבדת זכויות אדם,  יתכן ותאמר לישראל, אם לא תקיימו את הפרק הפלסטיני של הסכם המסגרת שהיה והינו הבסיס לחוזה השלום שנחתם במרץ 1979, אנו רואים עצמנו משוחררים מההתחייבויות שלנו.

למתרחש במצרים יש השלכות גם לישראל לא רק במישור חוזה השלום. הפערים האדירים בין שכבה קטנה של עשירים מושחתים לבין המונים הנתונים בעוני מנוון, מהווים קרקע פורייה להתקוממות. ישראל המפריטה עצמה לדעת, שכלכלתה נשלטת על ידי מספר מצומצם של משפחות, שמעמד הביניים הולך ונשחק, שמנהל בנק ציבורי מרוויח מיליון ש”ח לחודש ועובדת ניקיון לא מקבלת אפילו את שכר המינימום, שגם הוא לא מאפשר קיום מכובד, פערים אדירים אלה יביאו בסופו של דבר גם כאן להתקוממות עממית.

ההתקוממות הבלתי אלימה במצרים היא גם שיעור מאלף לפלסטינים בשטחים הכבושים. אין ספק שבסופו של דבר משטר הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים יתפורר ויובס. אבל הפלסטינים יכולים להחיש זאת במאבק בלתי אלים נוסח מצרים.

תנועת מלקחיים של מאות אלפי מפגינים פלסטינים, 100 אלף מאזור בית לחם, מאה אלף מאזור חברון, מאה אלף מאזור שכם, מאה אלף מאזור רמאללה, מאה אלף מירושלים שיצעדו לעבר התנחלויות, ישבו על כבישי האפרטהייד ולא יתנו לרכבי צבא הכיבוש והמתנחלים לעבור, אליהם יצטרפו גם פעילי שלום ישראלים, יציתו את דימיון העולם, ויקצרו את תקופת הכיבוש. צבא הכיבוש הישראלי יינגף, השאלה היא האם יגיב בטרם התקפלות במרחץ דמים? הרבה תלוי בתגובות של מי שנקראים “ידידי ישראל”, החל בארה”ב, וכלה בגרמניה ושאר מדינות הקהילה האירופית.

ממשלת ישראל ו”המומחים” לענייני ערבים בתקשורת, מפחידים את הציבור בתסריטי אימים של השתלטות האחים המוסלמים על מצרים. אינני מתעלם מכך. זו אכן אפשרות ואם תתרחש, היא עשויה להיות נפילה מהפח אל הפחת, כפי שקרה באיראן. אכן, קורה שבחירות דמוקרטיות מסתיימות בתוצאה לא דמוקרטית, זה מה שקרה בבחירות האחרונות בישראל. זו לא סיבה להגן על הרודנות של מובארק.  על פי ההתרחשויות עד כה, זה כלל לא מובן מאליו כי בבחירות חופשיות האחים המוסלמים יכבשו את השלטון.

שודד הקרקעות

האלוף יואב גלנט, שהיה אמור להיות הרמטכ”ל הבא של ישראל, נפסל משום שנמצא כי סיפח לטירה שבנה במושב עמיקם, חלקות קרקע לא לו. הוא גם הואשם בתצהירי שקר לרשויות השלטון והמשפט. במילים אחרות, גלנט התגלה כשקרן ושודד קרקעות. יש אירוניה כלשהי בכל הפרשה, כי מדובר בכמה עשרות דונמים שגלנט השתלט עליהם שהם כסף קטן, לעומת שוד הקרקעות הגדול שמנהלת המדינה וצבאה בשטחים הכבושים. שם שודדים מאות אלפי דונמים מהפלסטינים, לטובת התנחלויות, מחנות צבא ומשטרה. כמות הניירות השקריים שהצבא מייצר בהקשרים אלה יכולה למלא כמה אנציקלופדיות.

ראוי היה לפסול את גלנט בגלל פשעי המלחמה עליהם פיקד כאלוף פיקוד הדרום בפלישה הישראלית לעזה, דצמבר 2009 ינואר 2010.  זה כמובן לא קרה, כי במדינת הכיבוש הישראלית, שודד קרקעות ופושע מלחמה הוא איש המתאים לפקד על הצבא. בנושא זה אין מה “לדאוג”, כל מי שיחליף את גלנט נגוע בפשעי מלחמה והפרות זכויות אדם. כל הדגנרלים המשרתים היום בצבא הם חניכי ובוגרי מערכת הכיבוש. אין גנרל שבשלב מסוים בקריירה שלו לא עבר את כור ההיתוך של השטחים הכבושים. לפני שהם יודעים לנהל מלחמה הם יודעים איך להתעלל באוכלוסייה אזרחית כבושה. הצבא הישראלי הוא היום תערובת של משטרת כיבוש וצבא קולוניאלי, וככזה, בטווח הארוך, הוא יתפורר.  כאשר תשרור בישראל דמוקרטיה אמיתית ימוצה עימם הדין.

עוד סיפור על “הדמוקרטיה הישראלית”

עיתון “הארץ” פרסם (3 בפברואר 2011)  ידיעה לפיה מנעה מדינת ישראל את הגירתו של דייל סטרייסנד משום שנחשד באמונה בישוע.

המקרה קיבל פרסום משום שדייל סטרייסנד הוא בן דודה של השחקנית המפורסמת ברברה סטרייסנד.

דייל סטרייסנד הוא “יהודי כשר” לפי חוקי הדת בישראל, כלומר בן לאם יהודיה וזכאי לפי חוק השבות להגר לישראל ולהיהפך בה לאזרח מיד עם נחיתתו.

הוא ביקש לעשות “עלייה”, כך מכונה הגירה של יהודי לישראל. הסוכנות היהודית ומשרד הפנים הישראלי החליטו לבדוק את כשרותו, לא רק מבחינת ההלכה היהודית היבשה, אלא גם להיכנס להשקפת עולמו בטרם אישור. אשר על כן הם נכנסו לאתר הפייסבוק שלו, ושם גילו דבר נורא, הפנייה לאתר נוצרי. לאור זאת הודיעו לו כי  הגירתו  לישראל לא מאושרת. דייל ניסה להסביר לשלטונות הישראלים, כי הוא אינו יודע איך הגיע הקישור לאתרו, וכי אינו מאמין בישוע.  

על מנת להוכיח זאת, פנה לקצה  של לאומנות יהודית דתית. הוא בנה פרופיל אישי חדש בפייסבוק על רקע דגל ישראל וציין את חבריו החדשים, רב מחב”ד, כת יהודית משיחית שמאמינה כי מנהיגה שנפטר הוא “המלך המשיח”, וערוץ 7 של המתנחלים. בינתיים זה לא עוזר לו, כי דבק בו החשד הנורא של אמונה בישוע. מזכיר לי את תופעת הגרמנים במשטר הנאצי שנחשדו במוצא יהודי  ועשו כל ניסיון להכחיש זאת, בין השאר,  באמצעות הצטרפות לאגף הקיצוני ביותר של המפלגה הנאצית בבחינת “כשרותנו הגרמנית לא מוטלת בספק, והראייה שאנו מתעבים את היהודים יותר מכל”.

מה אנו למדים מהסיפור הזה? קודם כל על פחד של הממסד היהודי ישראלי ממי שמאמינים בגרסה דתית שונה. הוא עלול, חס ושלום, להרעיל את נשמותיהם הטהורות של ילדינו. בישראל שכחו שהיהודים סבלו  לאורך הדורות מהדרה שביטאה פחד מהשונה והאחר.

הדבר מחזיר אותנו לשאלה שהטרידה ומטרידה את ישראל לא אחת, והגיעה גם לפתחו של בית המשפט העליון, האם יכול להיות בן אדם גם יהודי וגם מאמין בישוע? בית המשפט העליון פסק כי יהודי כזה לא ייהנה מזכויות חוק השבות. כאדם חילוני אני כמובן מכיר בזכותו של כל אדם להגדיר את אמונתו הדתית כרצונו, ולעשות כל עירוב דתי שהוא מוצא לנכון. בישראל לא סבורים כך, ולכן חבורת היהודים המשיחיים המאמינים בישוע נרדפים ומאוימים, ולעתים נרצחים, על ידי קנאי הדת  היהודית בישראל. וזה שוב מעלה את השאלה: האם תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית?