סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 ביולי, 2009: תעודת כשרות ישראלית לגזענות
סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 ביולי, 2009: תעודת כשרות ישראלית לגזענות
תעודת כשרות ישראלית לגזענות
ראדו מזארה הוא ראש עיריית קונסטנצה, עיר ברומניה השוכנת לחופי הים השחור.
לאחרונה התקיימה שם תצוגת אופנה וראש העיר ובנו בן ה-15 הופיעו לתצוגה במדים של הצבא הנאצי.
המעשה גרר שורה של מחאות, בעיקר מארגונים יהודים, כולל דרישה להתפטרותו, אולם ראש העיר דחה את התביעה, באומרו שאינו אנטישמי, והראייה שביקר מספר פעמים בישראל.
ראש העיר מייצג תופעה שחוזרת על עצמה לא אחת אצל גזענים שנתפשים בקלקלתם: הם מנסים לטהר את עצמם על ידי התייחסות חיובית לישראל. ישראל משמשת כמלבינת פשעי הגזענות.
הגיע הזמן לנפץ זאת. ישראל היא היום אחת המדינות הגזעניות ביותר בעולם, ולכן כאשר גזען מבקר בישראל גזענותו לא זו בלבד שאינה מיטהרת, אלא הוא בבחינת מין שמצא את מינו.
לחלק ניכר מהישראלים וממשלתם אין כל רתיעה מגזענים וגזענות, כל עוד אינם מופנים נגד יהודים.
מנהיגי ישראל והתנועה הציונית, חוזרים לא אחת על האמרה, שאילו הייתה מדינת ישראל קיימת בשנותה-30 של המאה ה-20, השואה לא הייתה מתרחשת. רעיון מעניין. בתרחישי “אילו”, ייתכן שקיומה של ישראל ימנית וגזענית בשנות ה-30 הייתה גורמת לגרמניה לדרג כתת אדם רק את הצוענים והשחורים, ולכלול את היהודים כחלק מהגזע הארי. למי אכפת גורלם של הצוענים? או אז היו מתקיימים יחסי ידידות בין שתי המדינות, כולל שיתוף פעולה בפיתוח אמצעי השמדה משוכללים, כפי שקרה במערכת היחסים ההדוקה והאינטימית בין ישראל לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. כאשר כל העולם הטיל חרם על דרום אפריקה ישראל המשיכה לנהל עימה יחסי ידידות, וראש ממשלתה ביקר בישראל והיה אורחו של ראש הממשלה רבין. החוקים הנאצים בדרום אפריקה לא הפריעו לישראל משום שלא כוונו נגד יהודים, אלא רק נגד שחורים, או אז המדינה כשרה. אילו השמידו רק צוענים והומואים, הכול היה נראה אחרת.
ראש עיריית קונסטנצה בוודאי ילמד את הלקח ובתצוגת האופנה הבאה ילבש את מדי צבא דרום אפריקה הלבן, או מדי צבא הכיבוש הישראלי, ובישראל יקבלו אותו בזרועות פתוחות.
רוצחי ילדים
הרוחות סוערות בישראל, אבא רצח את בתו בת השלוש. מדרך הטבע שהדבר מעורר שאט נפש. העיתונות מדווחת, מראיינת חברים וידידים, והנימה החוזרת ונשנית היא כי מדובר באדם נורמטיבי, שאיש לא היה יכול לצפות מעשה זוועה כזה. במה מתבטאת הנורמטיביות שלו? הנה, אומרים כולם, החל מהחוקר המשטרתי וכלה בחברים ובמשפחה, הוא היה קצין בצבא ושירת במה שקרוי כאן “יחידה מובחרת”.
בישראל, הנורמטיביות של אדם נקבעת בין השאר גם בנכונותו להתגייס לצבא. מי שלמד להרוג ברישיון מטעם המדינה, נושא את אחד המרכיבים של נורמטיביות. צעיר שמסרב לשרת בצבא, לא מוכן לקח חלק במערכת ההרג והדיכוי, נחשב בישראל לחורג מהנורמה.
אין ספק כי הורה שרוצח את ילדו סובל משריטה כלשהי, אם לא לומר מופרעות, שלרוב הייתה חבויה, ובנסיבות מסוימות פרצה. יחד עם זאת יש גם לגורם הסביבתי השפעה. מערכת בקרה ובלימה לקויה שמסכנת חיי אדם תשתחרר ביתר קלות בסביבה שאינה מכבדת חיי אדם.
בהקשר זה נכנס למשוואה הכיבוש הישראלי, שהוריד את ערך חיי האדם לריצפה. הריגתם של למעלה מאלף ילדים פלסטינים על ידי צבא הכיבוש הישראלי, כולל תינוקות בני יומם, יוצרת אקולוגיה של זילות חיי אדם בכלל וילדים בפרט. מי שחושב שזה יישאר רק בתחום של ילדים פלסטינים ולא יעבור לתחומי הקו הירוק, חי באשליה. האב הנורמטיבי, קצין מצטיין בצבא, שרצח את בתו, הושפע גם, בוודאי בתת מודע, מאותה הפקרות השוררת בישראל בכל הקשור לחיי אדם.
סוחרי הביציות
רופאים ישראלים נתונים עתה במעצר ברומניה והם מואשמים בניהול מרפאת הפריה שעסקה בסחר לא חוקי של ביציות.
מדובר במרפאה, בבעלות רופאים ישראלים, שלדברי שלטונות רומניה פעלה באופן לא חוקי, ועסקה בהפריית נשים ישראליות בביציות שנשאבו מנשים רומניות.
לטענת השלטונות ברומניה, המרפאה גלגלה מחזור כספים של עשרות מיליוני יורו, שרופאיה הישראלים ניצלו את מצוקתן של נשים צועניות, כולל קטינות, ותמורת תשלום פעוט סחטו את הסכמתן לביצוע שאיבת הביציות, תהליך שבנסיבות מסוימות עלול לסכן את בריאותן ולעתים אף את חייהן.
יו”ר מועצת הרופאים ברומניה הצהיר כי הרופאים הישראלים גרועים מד”ר מנגלה, הרופא הידוע לשמצה ממחנה ההשמדה אושוויץ, שעסק בניסויים רפואיים אכזריים על אסירות המחנה. זו אמירה הסובלת מהגזמה פראית, אבל היא מגלמת בתוכה הנחה שרופאים יהודים יגלו לאחר השואה מידה מופלגת של אתיקה רפואית.
המציאות הוכיחה שלהנחה זו אין יסוד. רופאים יהודים בישראל עוברים מדי יום על כללי אתיקה בסיסיים שמעוגנים גם באמנות בינלאומיות, לפיהם אסור לרופאים להשתתף בעינויים, גם לא השתתפות פסיבית, וחובה על כל רופא לדווח מיד אם הוא נתקל באדם שעבר עינויים.
לבושתנו רופאים ישראלים נמצאים דרך קבע במתקני העינויים של השב”כ, והם בודקים פלסטינים לפני ואחרי עינויים וקובעים אם הם כשרים להמשך החקירה. ההסתדרות הרפואית בישראל, בהנהגת היו”ר ד”ר יורם בלשר, מועלת בתפקידה ועוצמת עיניים לנוכח התופעה. אלמלא עמותת רופאים לזכויות אדם, שמנהלת מאבק היראי נגד התופעה, הנושא כלל לא היה עולה על סדר היום המקומי.
אני חושש ש-42 שנות כיבוש השאירו את סימניהן המשחיתים גם על רופאים בישראל. רומניה היא מדינה שהשתחררה מכבלי העריצות של הקומוניזם בנוסח הרודן צ’אושסקו, שעדיין נתונה בעוני ובמצוקה, וטרם עלתה על דרך המלך של מדינת רווחה מערבית.
לא אתפלא אם רופאים ישראלים, חסרי בושה ותאבי ממון, התייחסו אל רומניה כאל שטח כבוש שניתן לעשות בו עסקים מפוקפקים על חשבון נשים וקטינות עניות, ורק לא לקחו בחשבון, כי המנגנון המשפטי של המדינה עלול לפעול בסטנדרטים של הקהילה האירופית, אליה הצטרפה רומניה לא מכבר.
נורמות הכיבוש והגזענות משחיתות את הישראלים גם מחוץ לישראל.
הון, שלטון וצבא
לא מכבר הלך לעולמו בגיל מופלג האלוף (מיל.) מאיר עמית. מותו הוא כמובן אבידה שאין לה שעור למשפחתו. האיש הפרטי עמית אינו נושא כתיבתי.
מאיר עמית היה גם איש ציבור, ובהקשר זה הוא בהחלט דמות מעניינת. מרבים לדבר אצלנו לאחרונה על קשרי הון ושלטון, אבל יש צלע נוספת והיא הצבא. מאיר עמית שילב את השילוש הזה של הון, שלטון וצבא. הוא היה ראש אגף המודיעין וראש המוסד, היה בעל תפקידים בכלכלה ובתעשייה, והיה גם פעיל פוליטי שנמנה עם מקימי מפלגת ד”ש, בראשות הרמטכ”ל לשעבר יגאל ידין.
למי שלא זוכר או לא יודע, ד”ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי) קמה לקראת הבחירות ב-1977, לאור פרשיות השחיתות שהתגלו בקרב מפלגת העבודה. המפלגה קיבלה 15 מנדטים, וחברה לממשלה בראשות מנחם בגין. לימים התגלו בתנועה סכסוכים פנימיים, והיא התפוררה לרסיסים. מאיר עמית כיהן מטעמה כשר התקשורת בממשלת בגין הראשונה.
מודעות האבל שהתפרסמו לרגל מותו של עמית, ביטאו את המשולש הון, שלטון וצבא. ממשלת ישראל, הצבא, חברות כלכליות (טבע ואחרות), כולם היללו את עמית בסופרלטיבים, שהתמצו באחת המודעות “שותף, חבר, מנהיג, חוזה ומורה”.
ב-1978 כיהנתי כעורך העיתון הכלכלי היומי “יום ליום”, בבעלות חברה שהייתה שייכת למפלגת העבודה, מפא”י בגלגולה הקודם.
במאמר מערכת מיום 8.2.1978 כתבתי תחת הכותרת “קשיי קיום 1978” את הדברים הבאים:
” ‘לשביתה זו אין הצדקה, אין לה ידיים ורגליים’, כך התבטא אתמול שר התקשורת מאיר עמית בדיון על שביתת עובדי הדואר. ישנם דוורים המקבלים כיום לא יותר מ-2500 עד 3000 ל”י לחודש, סכום שלא מגיע אפילו לחשבון ההוצאות החודשי של השר הנכבד. מסכום זה צריך דוור לפרנס משפחה עם כמה ילדים. צריך יותר מקמצוץ של עזות מצח וחוצפה להגדיר שובת הנאבק על קיום אלמנטרי כמאבק שאין לו ידיים ורגליים. ההנחה כי עברו ההסתדרותי של השר והאלוף יעורר כמה נימים של הבנה למאבקם של עובדים קשי יום מתבררת כאשליה מתוקה גרידא”.
סוף ציטוט. בגין מאמר זה ודומים לו, לא הארכתי ימים בתפקיד.