כמה שווים חייו של בדואי?

שי דרומי הוא בעל חווה בנגב. לפני שנתיים הרג את חאלד אל אטרש, בדואי אזרח ישראל, ופצע את חברו, כאשר אלה ניסו לפרוץ לחווה. דרומי טען כי חש מאוים, ולכן ירה. לאחר מעשה התברר כי החזיק בנשק ללא רישיון.

ההרוג נורה בגבו, כלומר, כאשר היה במנוסה, עובדה הסותרת את טענת דרומי כי היה בסכנת חיים.

דרומי הועמד לדין באשמת הריגה. תוך כדי המשפט קיבלה הכנסת חוק הפוטר מאחריות פלילית כל אזרח שפגע באדם שניסה לפרוץ לביתו. זהו חוק אומלל הטומן בחובו סכנה  של הפיכת ישראל למערב פרוע. החוק קיבל את הכינוי “חוק דרומי”.

בימים אלה זיכה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את דרומי מאשמת הריגה.   

אין ספק בליבי, כי עובדת היותו של ההרוג ערבי, מילא תפקיד מכריע בפסק הדין המזכה. המציאות בשטחים הכבושים, לפיה חיי ערבים הם הפקר, חדרה לישראל, והיא משפיעה גם על פסיקות השופטים. זהו פסק דין גזעני, ולכן בזוי, מכוער וראוי לגינוי.

כרקע ראוי להוסיף, כי שי דרומי הוא חוליה בשרשרת של חוות שניתנו על ידי המדינה למשפחות יהודיות בודדות, במטרה למנוע מהבדואים זכויות קרקעיות. מדובר באדמות שבחלקן הגדול היו שייכות לבדואים, וממשלות ישראל, בכל מיני מעשי רמייה משפטיים, הפקיעו אותן מבעליהן והפכו אותן ל”אדמות מדינה”. כך נראה הרעיון של הזרם המרכזי בציונות – נישול ערבים מאדמתם לטובת יהודים.

כאשר ליד חוות אלה מתגוררים אלפי בדואים בכפרים לא מוכרים, ללא שירותים בסיסיים, בלי חשמל ומים, עם אבטלה גבוהה ומערכות חינוך ובריאות לקויות, אין פליאה שיש כאלה מקרב הבדואים המתוסכלים והמיואשים שפונים לפעילות פלילית. 

מה היה קורה אילו הפורץ היה יהודי? אביו של חאלד אל אטרש אמר כי במקרה כזה דרומי לא היה מזוכה, ואני נוטה להסכים עימו. ומה יקרה אם וכאשר פורץ יהודי ייהרג על ידי ערבי? שופטים יהודים כבר ימצאו את העילות המשפטיות להרשיע את הערבי.  יוזם החוק, ח”כ ישראל כץ מהליכוד, כיום שר התחבורה, סבר כנראה כי רק ערבים יפגעו ממנו. על הטיפשות הלאומנית הזו עוד נשלם ביוקר. 

המכביה

בימים אלה נפתחה המכביה ה-18 בטקס חגיגי בו לקחו חלק ראשי המדינה.

המכביה אמורה להיות מעין אולימפיאדה יהודית בהשתתפות משלחות יהודיות מרחבי העולם.

במטרה לתת לאירוע ניחוח אולימפי, העתיקו המארגנים כמה מסימני ההיכר של האולימפיאדה המקורית, כמו מצעד משלחות, הדלקת הלפיד ומופע אמנותי.

אולם האמת היא כי העניין הספורטיבי הא רק תרוץ, כי המכבה היא דוגמה קלאסית על הקשר בין ספורט לפוליטיקה. שהרי אין שום עילה ספורטיבית לאירוע כזה. ההישגים הם בינוניים ומטה, וגם לא קיימת עילה של אפליית יהודים, שהרי היהודים משתתפים בחיי התרבות והספורט בשוויון מלא בכל הארצות מהן באו המשלחות.

אז מ יש לנו כאן? אירוע ספורטיבי ציוני. ראש הממשלה נתניהו קרא בדבריו בטקס הפתיחה לחברי המשלחות “לעלות לישראל” כי “זהו ביתכם”. ממש מעליב. האם חברי המשלחות מארה”ב, אנגליה, צרפת או אוסטרליה, חשים זרים בארצותיהם? האם הם חיים שם כאנוסים?

גם אמירת היזכור לחיילי הצבא הישראלי שנהרגו במלחמת ישראל נשמע מוזר ומאשש את הדעה כי האירוע הוא יותר פוליטי מספורטיבי.

מישהו מעלה על דעתו אולימפיאדה נוצרית, האוסרת על השתתפות יהודים, שבה יערך טקס לזכרם של חיילים נוצרים שנהרגו במסע צלב כזה או אחר?

ויש עוד מספר תהיות: מהו קנה המידה להשתתפות יהודית? מיהו יהודי? האם רק מי שהתגייר כהלכה בטקס אורתודוכסי, או שמא תותר הכניסה גם למי שהתגייר בגיור רפורמי?  האם בן או בת לאב יהודי בלבד, יחשבו כיהודים לצורך המכביה, שהרי בישראל משרד הפנים לא יכיר בהם כיהודים.

כל האירוע הזה נגוע באפליה ולכן מיותר.

“יודנריין”

במסיבת עיתונאים משותפת לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר החוץ הגרמני פרנק ולטר שטיינמאייר, אמר נתניהו כי השטחים הכבושים (“יהודה ושומרון” בניסוחו) לא יהיו “יודנריין”. זהו מונח הלקוח מימי גרמניה הנאצית שפירושו “נקי מיהודים”. השר הגרמני, כך דווח בעיתונות, חש נבוך, ולא הגיב. אילו הייתי יכול ללחוש לאזנו של שר חוץ הגרמני בזמן אמת, הייתי דוחק בו להגיב במקום, למחות על השימוש הלא רלבנטי במושג, שהרי איש לא הציע זאת, מה עוד והנשיא ערפאת חזר לא פעם על כך שאין מניעה שבמדינה הפלסטינית יחיו יהודים, כולל מתנחלים שיסכימו לחיות תחת ריבונות פלסטינית.  זו עמדתה של הרשות הפלסטינית גם כיום.

לעומת זאת, הייתי ממשיך ואומר לשר, אם ראש הממשלה משתמש במושגים הלקוחים מגרמניה הנאצית, ראוי לשאול אותו ואת תומכיו מהאגף הציוני לאומני, האם השטחים הכבושים הם בבחינת “מרחב מחיה” ((Lebensraum  עליו השתלטה ישראל, במטרה לייהדו, לגרש חלק מהאוכלוסייה הילידית ולהפוך את הנותרים לחוטבי עצים ושואבי מים של ישראל היהודית?

לא ילכלך את ידיו

יאיר נתניהו, בנו הבכור של ראש הממשלה, בוגר מגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות, יתגייס בקרוב לצבא. דובר צה”ל יצא בהודעה רשמית, לפיה עבר  יאיר את מבחני המיון והא יצטרף ליחידת דובר צה”ל.

יחידת דובר צה”ל היא מאד מבוקשת.  תנאי שירות נוחים במרכז תל-אביב. חיילים וחיילות צעירים מתחככים עם הצמרת הפוליטית, הכלכלית, הצבאית, החברתית והתקשורתית של המדינה. הם יוצרים קשרים משמעותיים שמסייעים לרבים מהם להמשיך בקריירה בתחומים מגוונים עם תום השרות הצבאי.

כדי להתקבל ליחידה צריך לא אחת להפעיל מערכת קשרים ענפה, פרוטקציה קראו לכך בעבר, אולם אם אתה בנו של ראש הממשלה, לא צריך פרוטקציה.

יחד עם זאת עוברים במוחי הבזקי מחשבות. מדוע לא יתגייס בנו של ראש ממשלה, שתומך בהתנחלויות ובהמשך השליטה בשטחים הכבושים, לאחת מיחידות הכיבוש?

אולי יאיר, בוגר מגמת תיאטרון, מפתח חשיבה הומניסטית שטרם נתן לה ביטוי פומבי? אולי מדובר בבחור עדין, שלא מסוגל להתעמר באוכלוסיה אזרחית כבושה, לטרטר אותה במחסומים, לפרוץ בלילה לבתים, להפוך את הבית, להפחיד את הילדים, לירות במי שקרויים “מבוקשים”? באחת, אולי אנו עדים לתחילתו של רומן סוער בינו לבין ארגוני זכויות האדם?

מצד שני, השירות בדובר צה”ל אמנם פוטר את יאיר מעשיית העבודה המלוכלכת, אבל עיקר מלאכתו בהצדקתה בהודעות לעיתונות ובפגישות רקע עם עיתונאים. מה שמכונה פושעי שולחן הכתיבה שמנסים להלבין את פשעי המלחמה המבוצעים בשטח.

מכל מקום, כמי ששייך לבית הילל, אני מבקש בשלב זה לזקוף לזכותו של יאיר את העובדה שהוא לא יהרוג בני אדם, ולראות בכך את שלב א’ בתהליך סגירת הפער עם בן דודו יוני  בן ארצי, הפציפיסט שסירב ללבוש מדים ולשאת נשק.