ילדים זה שימחה? או הורים זה סיוט?

צבר הגילויים על נשים שנעצרו באחרונה בחשד של התעללויות קשות בילדיהן, גרם לזעזוע ציבורי וניתץ אצל רבים את הדימוי של האם המגוננת על ילדיה.

המשותף לרובן שהן חרדיות ומרובות ילדים.

הסכנה הרובצת לפתחם של סיפורי הזוועה שפורסמו באשר לדרכי האלימות והאכזריות שנקטו האמהות כלפי ילדיהן, שיהיו מי שיתמלכדו אל תוך הכללה בבחינת  “נו טוב, מה חשבתם? ככה זה אצל חרדים (או אצל הדתיים)”.

לכן יש להזהיר חזור והזהר, לבל ניכנס לסינדרום ההכללה והתיוג. הדת לא מתירה לאם לאנוס את ילדיה,  להכותם עד סכנת חיים, להכניסם למזוודות, לחרוך במצית את אצבעותיהם, להכותם בפטישים, להרעיבם,   או לכפות על אחד הילדים להאכיל את אחיו בצואה, שאם לא יעשה כן ייענש במכות.

למדנו מארחות החיים בישראל כי נשים יכולות להיות אלימות לא פחות מגברים, ולא אחת אנו מתבשרים על חיילות שהתאכזרו והשפילו פלסטינים במחסומים או מפקדות שהתעללו בחיילים.

ובכל זאת, הדת לא יוצאת לגמרי מהמשוואה באשר לאמהות החרדיות שחשודות בהתעללות בילדיהן. ילדים זה שימחה, אומר השיר בפי הזמר שלמה בר, אבל בתנאי, זו תוספת שלי,  שמדובר בילודה תבונית ומבוקרת, מותאמת למצב  הכלכלי וליכולתם של ההורים להקדיש לילדיהם את תשומת הלב הראויה.

נשים היולדות 9 , 10 או 12 ילדים משום שזו מצווה דתית, מה עוד שמדובר במשפחות בעלות יכולת כלכלית מוגבלת כאשר עיקר הנטל מוטל על האשה, הוא מצב פתיחה בעייתי שממנו קל יותר לגלוש להורות לא ראויה.

האיסור שהדת (יהודית נוצרית או מוסלמית)

מטילה על שימוש באמצעי מניעה ושפיכת זרע שלא למטרות הולדה מייצר עוד ועוד עוני שלא מאפשר לתת לילדים את המגיע להם. נשים שיולדות כל שנה נסחטות עד תום ואין פלא שבמצב כזה העצבים רופפים לעתים.

מדיניות נאורה בתחום זה, מחייבת פעילות בכמה מישורים: מסע ציבורי לעידוד ילודה מבוקרת, קורסי הכנה להורות, מדיניות שכר שהרף התחתון שלה מאפשר קיום הוגן מעל לקו העוני, ומדיניות חינוך המקיפה את כל הילדים מגיל גן טרום חובה.

זהו סף המינימום שמאפשר למלא את צרכי הילדים.

כל אלה לא מהווים ביטחון מלא מפני הורים בעלי נפש מעורערת, סדיסטים ההופכים את חיי ילדים לסיוט, את אלה נמצא בכל שכבות האוכלוסייה. אבל צעדי המינימום המוצעים כאן יקטינו את רף האלימות בתוך המשפחות.

חג או חגא?

כאשר עוד חגגו בישראל את ה-1 במאי בעצרות ותהלוכות (הייתם מאמינים שפרס ורבין צעדו ברחובות ת”א  בהפגנת 1 במאי של ההסתדרות?) היה הימין, באמצעות עיתוניו “הבוקר” (של הציונים הכלליים) ו”חרות” (תנועת החרות) מכנה את החג “חגא”, שבמילון אבן שושן מוגדר 1) חלחלה, זוועה ו-2) כינוי לחג של נוכרים, חג לא יהודי.

עם התקרב חג הפסח אני מבקש להתוודות שמזה שנים רבות אני חש אי נוחות גדולה בחג  הזה. אי נוחות, זו מלה עדינה, יותר נכון לומר כאבן שושן, חלחלה. מה החגא הזה לכם?

יש לכן מספר סיבות.

ראשית, קשה לי לחגוג את חג החרות, בו אנו מציינים את צאת ישראל ממצרים מעם עבדים לעם חופשי, שעה שמדינת ישראל יושבת על גבו השחוח של העם הפלסטיני ומשלחת בו יותר מעשר המכות ששילח הקב”ה במצרים.

שנית, ההגדה היא מסמך משעמם ברובו, לא מעורר השראה, מכיל פסוקים שמעוררים התנגדות אצל שוחרי זכויות אדם (“שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות שבשמך לא קראו….שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת לפני”)

שלישית, שירי ההגדה הם טרטור מעצבן.

רביעית,  זהו חג שמקבל בישראל דפוסים של כפייה דתית בדמות חוקים האוסרים על מכירת חמץ.

חמישית,  המשפחולוגיה הדביקה שכופה על אנשים שלא סובלים לעתים איש את רעהו להיות ביחד כי מישהו במשפחה החליט “שלא נעים” לא להזמין את הדוד והדודה וילדיהם הבלתי נסבלים. ותמיד יהיו  מי שינסו להמתיק את הגלולה המרה באמירה “זה רק פעם בשנה, אז תסבול קצת, לא נורא,  ותהיה נחמד”.

לכן עשיתי לי מנהג בשנים האחרונות, שעה “שהמוני בית ישראל מסובים סביב שולחן הסדר” כמאמר הקלישאה, אני נשאר בביתי, נהנה מהשקט, קורא ספר, שומע מוסיקה או רואה סרט וסוגר את החלונות כדי לא לשמוע את צרחות החד גדיא.

30 שנים לשלום עכשיו

בימים אלה מציינת תנועת שלום עכשיו 30 שנים ל”מכתב הקצינים” שנשלח לראש הממשלה מנחם בגין לנוכח החשש כי הקשר הכמעט מיסטי של בגין לשטחים הכבושים יחסום את ההזדמנות ההיסטורית לחתום הסכם שלום עם מצרים. המכתב תבע מראש הממשלה לוותר על שטחים והתנחלויות תמורת שלום.

בימים אלה מופצת באינטרנט גירסה זהה של המכתב מ-1978, עם שינויים מינוריים שנובעים משינוי הנסיבות, המופנה אל ראש הממשלה אהוד אולמרט. הפעם מכונה המכתב “מכתב האזרחים” וכל מי שמסכים עם תוכנו מתבקש לחתום עליו. ב-1978 לא חתמתי על המכתב כי לא הייתי קצין, ואילו הפעם איני חותם עליו משום שהוא מכיל את המשפט: “מדיניות ממשלה שתגרום להמשך השליטה על  פלסטינים, עלולה לפגוע באופייה היהודי-דמוקרטי של המדינה ותקשה עלינו את ההזדהות עם דרכה של מדינת ישראל”.

אופייה היהודי של המדינה,  הוא היום שם קוד לגזענות ולאפליה נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. 

אילו היה נכתב “אופייה הדמוקרטי של המדינה”,  ניתן היה להחתים על המכתב לא רק את אנשי השמאל היותר רדיקלים, אלא גם מיליון פלסטינים אזרחי ישראל. אלא שכאן קבור הכלב. תנועת שלום עכשיו אינה מעוניינת בחתימה המונית של אזרחים ערבים, שהרי אז גם המכתב יאבד את “אופיו היהודי”.

כל עוד אצל שלום עכשיו יופיע היהודי לפני הדמוקרטיה, יכולים חברי התנועה להתכרבל לתוך שמיכת הקונסנסוס הציוני. רק כאשר יבינו כי הדמוקרטיה קודמת ליהודי ניתן יהיה לבנות מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה.

שרות לאומי

שלוש המפלגות המייצגות בכנסת את הפלסטינים אזרחי ישראל, שותפות להתנגדות לשרות לאומי לאזרחים הערבים.

התנגדות זו הייתה מובנת אילו הרוב היהודי היה כופה על הערבים שרות לאומי אצל ארגונים וגופים  שמשרתים יהודים בלבד.

אולם מדוע להתנגד לשרות לאומי בקהילה שלהם, על פי צרכיה כפי  שיקבעו על ידי ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל?

תרגיל מבריק

הודעתו של הנשיא לשעבר משה קצב בבית משפט השלום בירושלים,  לסגת מהסדר הטעון וללכת למשפט מלא, היה שלב הסיום (הזמני) של תרגיל מבריק, שאותו הגו קרוב לוודאי פרקליטיו.

• שלב א’: היועץ המשפטי מודיע על טיוטת כתב אישום נגד הנשיא הכולל שתי עבירות אונס.

• שלב ב’: פרקליטי קצב מצליחים בהליך השימוע להוריד מכתב האישום את עבירות האונס ומגיעים  להסדר  טעון  מינורי ברף התחתון של  עבירות המין. (לטיפה ברגל ונשיקה בצוואר).

• שלב ג’: ארגוני נשים יוצאים במחאה נגד הסדר הטעון, הכיצד במחי יד הופך אונס ללטיפה כמעט אבהית, ומגישים עתירה לבג”צ שיבטל את הסדר הטעון.

• שלב ד’: פרקליטי קצב יחד עם היועץ המשפטי לממשלה נלחמים יד ביד כאריות למען יאושר הסדר הטעון.  בהליך הערעור חשף היועץ המשפטי את מה שנראה בעיניו חולשות הראיות אצל המתלוננות.

• שלב ה’: בג”צ מאשר את עסקת הטעון ברוב של שלושה נגד שניים.

• שלב ו’: לאחר שהיועץ סיפק למעשה לקצב ופרקליטיו את טיוטת ההגנה, הצעד הטבעי היה לחזור מעסקת הטעון שהרי עתה הסיכויים לזיכוי נראים טובים.

לפעמים כוונות טובות מובילות לגיהינום.

אלמלא הוגשו העתירות לבג”צ, קצב היה מורשע זה מכבר על פי הסדר הטעון.

אם יוגש כתב האישום החמור יותר, זה יהיה אולי משפט ארוך, מפותל וגם עסיסי.

הניחוש שלי (במסגרת “טוטו קצב”): המשפט יחל בקול תרועה, ובמהלכו, לאחר שהצדדים יתישו אחד את השני,  שוב יגיעו להסדר טעון, אלא שהפעם פרקליטי קצב ידאגו שהעסקה תכלול אי הטלת קלון. או אז יהיה לנו גם נשיא מורשע, אבל ללא קלון, כך שיוכל לקבל את כל ההטבות של נשיא לשעבר.

ושני הצדדים יצהירו  כי ניצחו.

מוסד מיותר ומזיק

להלן המכתב ששלחתי לצנזורית הראשית.

1 באפריל 2008

לכבוד אל”מ סימה וואקנין-גיל

הצנזורית הראשית

צה”ל                    

בניגוד להצהרות שלך ושל  סגנך (בכתבה חסמב”ה מאת אורי בלאו  ב”מוסף הארץ” מיום 21.3.2008) לפיהן נועדה הצנזורה “להגן על ביטחון המדינה”, אני יודע ממגעי עם המוסד המיותר הזה, כי הצנזורה נועדה קודם כל להסתיר מידע מהציבור ולאפשר לשלטון לפעול ככל שניתן מחוץ לעין הציבורית. 

מהכתבה למדנו כי בכל אחת משלוש מערכות החדשות של ערוצי הטלוויזיה יושב  באולפן בזמן אמיתי נציג מטעמך, ומוחק מידע מבלי שאנו הצופים נדע מה נמחק. העובדה שהעיתונות משתפת פעולה עם המוסד המזיק והמיותר הזה, היא אות קלון לתקשורת.

זהו המקרה בו נדרש להפעיל אי ציות אזרחי. כך עשיתי שעה שכיהנתי כעורך “פוסט מורטם”, ביטאון הסטודנטים באוניברסיטת חיפה  (1971/2) כאשר התעלמתי מכל מכתבי הנזיפה והאזהרה של הצנזור בגין רשימות וידיעות שפורסמו ולא הוגשו לצנזורה.

אין שחר לדבריך כאילו הופסקה עקיפת הצנזורה באמצעות מסירת מידע לעיתונות חוץ, וכך להכשיר את חזרתו לישראל.  עשיתי זאת במשך שנים ואני ממשיך בכך גם כיום באמצעות מפגשים אישיים עם עיתונאי חוץ. (ואינני לבד).

כל דרך להפוך את הצנזורה לכלי ריק, תבורך.

                                                          גדעון ספירו

לפני ימים ספורים צלצלו אלי ממשרדה של הצנזורית והפקידה (הציגה עצמה בשם הילה) שאלה באדיבות “מה שלומך” והוסיפה אל”מ וואקנין רוצה לדבר איתך. המתנתי בסבלנות עד שעלתה פקידה אחרת, ואמרה, “טעות” והשיחה הסתיימה.