בבית הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין

תיק בד”א 111/06:

אנטומיה של חוצפה מימסדית

 

בד”א 111/06

 

בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין

המערער:      שמחה ניר, עו”ד

      נ           ג           ד

המשיב:        הוועד המחוזי, לשכת עורכי-הדין, תל-אביב

הודעת ערעור מתוקנת

על פסק דינו של ביה”ד המשמעתי מחוז תל-אביב, בתיק בד”מ 160/04 + 81/05.

נימוקי הערעור

א.       פירותיהם פירות באושים, אורוותיהם מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה, קירותיהם מרוחים בצואה

1.             העיוורון האינטלקטואלי שהוא כה אופייני ל’כוהני הסגנון’ מן הרחוב הבולשביקי של לשכת עורכי-הדין, אף פעם לא יאפשר להם לראות את הנחישות של עורכי-הדין מן השורה להביא לשיפורה של עשיית המשפט בישראל; רפיסות הדעת אצל ‘יהודי החצר’ בלשכת עורכי-הדין היא פשוט טוטאלית. החיים-משגבים והאברהם-פכטרים, בני בריתם של מי שמבקשים לפגוע בחופש-הביטוי של חברי הלשכה מן השורה, כל העת רק חושבים כיצד להמשיך בתהליך סתימת-הפיות, לטובת מה שהם מכנים, ללא כל יסוד של ממש, בשם ‘כבוד המקצוע’.

2.             מכאן ההסבר לאומללות המחשבתית שמגלים, למרבה הצער, גם מי שעומדים בראש מערך הקבילה של הלשכה. הגשת כתב אישום נגד עו”ד שמחה ניר כבר הפכה אצלם לאובססיה, עד כדי כך שהם מוכנים לרמוס, לטובת ‘המטרה הקדושה’, כל בדל של הגינות שבה צריך להיות ניחן כל עובד ציבור, ולקפד גם את השביב האחרון של אמון הציבור במערכת שבראשה הם עומדים. לא שאמון זה היה רב במיוחד לאחר מה שהם עשו לעו”ד שמחה ניר, אבל עד לאחרונה, לפחות, לרבים עוד היה יחס של כבוד מסויים כלפי הלשכה.

3.             עתה גם זה נעלם, בין השאר בגלל הגיבוי שבכירים בלשכת עורכי-הדין ובמערכת המשפט נתנו להתנכלות בעו”ד ניר ולנקמנות כלפיו.

4.             רוח תזזית, אם לא לומר דברים קשים יותר, פגעה בבכירים האלה ו’דפקה להם את הראש’.

5.             זאת התנהגות, שבשכמותה מורגל הציבור, בדרך כלל, רק כשהוא צופה ב”סרטי מאפייה”. שם, מקבלים הצעות ש”אי אפשר לסרב להן” או ‘הוראות חיסול’ שאין להרהר אחריהן; בחיי היום-יום, כשחופש-הביטוי כולו הופך להיות למירמס בידי חבורת פרקליטים בעלת סדר יום שאינו אוהד, בלשון המעטה, את דיעותיו של עו”ד שמחה ניר, אסור לדברים כאלה לקרות.

6.             אין ספק שקשה להסכים עם מה שקרה בזמן האחרון בלשכת עורכי-הדין ובמערכת אכיפת החוק. הכוחנות והברוטליות הפכו שם לנורמה כמעט קבועה. המטיפים לחופש-הביטוי משווקים את עמדותיהם תחת כל עץ רענן – והכלימה והבושה היו כלא היו.

7.             למרבה חוסר-המזל, קשה למצוא במערכת הזאת אדם הגון שידע לרסן את גחמותיהם של המטיפים לחופש-הביטוי כל עוד הוא אינו מכוון נגדם; אבל כיום השיניים החדות של בכירי הלשכה משוייפות יותר מתמיד. הדם העולה באפם מעורר, אולי, בכמה מהם את ההרגשה שאפשר להשתיק את הביקורת בעזרת חרב דמוקלס – דמויית כתבי אישום נגד עו”ד שמחה ניר.

8.             צריך לשים קץ להשתוללות של החבורה הזאת. הגיעה השעה לומר לבכירים בלשכה שהם חצו את כל גבולות המותר. הברית הבלתי קדושה בין ‘כוהני הסגנון’ לבין ‘בית משפט עליון כוחני’, צריכה לבוא אל קיצה – ומוטב מוקדם מאשר מאוחר.

9.             לבוא אל קיצה, פן יהיה מאוחר מדי – וכולנו נתחרט בערבו של יום.

10.         מי שמפשפש קצת, לא הרבה, בדרכי ההתנהלות של לשכת עורכי-הדין בשנים האחרונות ובקשר הלא-כשר בינה לבין בית המשפט העליון, יכול להבין על נקלה שלא רק “כבוד המקצוע” יקר לליבה – אם בכלל.

11.         הכשרת השרץ הפכה כמעט לנורמה מקובלת במשרדים השוכנים ברח’ דניאל פריש 10. בעיקר – כאשר על הכוונת יושבות דמויות התומכות בשינוי קונצפציות בתרבות השפיטה.

12.         אין צורך להרחיק לכת עד לאותה תקופה אפילה שבה פרנסי הלשכה חרקו שיניים לנוכח התנהגותם של שופטים מסויימים, אבל כשהיה צורך לקום ולעשות מעשים – הם קיבלו “רגליים קרות”, כי יש פרשיות יותר קרובות לימינו המצביעות בעליל על חוסר-איזון משווע . אחת מהן, נוגעת לניסיון ברור וחד-משמעי להשתיק את עו”ד שמחה ניר.

13.         עצם ההליכים נגדו הם פסולים, ובדיעבד גם ברור שמי שהורה על פתיחתם התכוון להשתיק לא רק את עו”ד ניר, אלא את הביקורת כולה.

14.         עסקני הלשכה יוצאים להגנת “כבוד המקצוע”. אולם הציבור לא יילך שולל אחר מילות ההתחסדות של לקקני ‘מחנה הסגנון’.

15.         הניפנוף בדגל שעליו חרוטות המילים “כבוד המקצוע” הפך זה מכבר לפארסה אחת גדולה. אף אחד, בוודאי, לא מאמין שהאישומים נגד עו”ד ניר, לדוגמא, הם אמיתיים וענייניים, כשם שלא רבים, עדיין, מאמינים שהדיבורים על “כבוד המקצוע” הם תמימים.

16.         צריך לזרוק לכל הרוחות את כל מי שטובל ושרצים בידיו. מעורבותה של הלשכה בהרבה מאוד פרשיות שריח רע נודף מהן היא בעייתית במיוחד. ההתקפות החוזרות-ונשנות על עו”ד שמחה ניר בוודאי שאינן תורמות לשלוות הנפש של רבים מאוד.

17.         יש עוד לזכור, שהכרעות שונות שהתקבלו בלשכת עורכי-הדין, בצירוף מספר החלטות נקמניות-במובהק, שנגזרו במפורש מהשקפת עולם אולטרה-טוטאליטארית של מספר שופטים בבית המשפט העליון, מעידות על עצמן שמשהו רע מאוד עובר על מערכת אכיפת ה”משמעת” בלשכת עורכי-הדין.

18.        המאבק על דמותה, ובעיקר על עתידה, של הלשכה אינו עובר רק בדניאל פריש 10; חלקו הגדול בוודאי יוכרע במסדרונות בתי המשפט, במאבק נגד התופעה שעתירות מסויימות זוכות לאוזן קשבת, ואחרות – מושלכות לסל.

19.         בשורות אלה אני מבקש להציג את פרצופיהם מדושני העונג של כל אלה שממשיכים לנגוס במנעמי-השררה, בעוד שבקצה השני של העיירה, או הגטו, לצורך העניין, כבר עולים בלהבות ראשוני הנאמנים-באמת למקצוע, הנשרפים למוות באין מציל.

20.        זה קרה בימי גטו ורשה וזה קרה בהרבה מקומות אחרים שבהם ‘היודנראט’, המועצה המייעצת היהודית, פעלה כדי להרגיע את כל מי שעדיין האמין שהצוררים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים. אז נכון, שאסור לקרוא לחברים במוסדות הנבחרים של הלשכה בשמות מעליבים, או מסיתים, או מרדניים, או בכלל, אבל אולי בכל זאת יוכלו לומר לי שלמה כהן, אילן בומבך או משה וינברג, לדוגמא, מדוע מסע הלקקנות הזה לכבודם של כל אלה שמובילים את המקצוע אל הגדול באסונותיו, מאז שהוקמה הלשכה העצמאית (?), אינו בבחינת שיתוף פעולה עם כל אלה שרוצים בהכחדת אמון הציבור במקצוע עריכת-הדין? במה שונה התנהגותם מזו של אלה ששיתפו פעולה בזמנו, במחוזות אחרים ובתקופות שונות, עם אויביו של העם היהודי?

21.         ועוד לא אמרתי דבר על יו”ר ביה”ד הארצי של הלשכה, גם הנוכחי וגם קודמו, אשר תפקידם בלשכה מקביל לזה של נשיא ביהמ”ש העליון במדינה, ובתור שכאלה הם אמורים לשמש דוגמה ומופת, אבל הם מתעלמים מהפניות אליהם, בתוקף תפקידם. הם מוכנים להתבזות רק כדי שאנשי ‘המחנה’ המאוס הזה שדעתם עליהם כה חשובה ליו”רים האלה ימחאו להם כף. ייתכן שבעתיד הם יספרו לנכדיהם שגם בקרב הבולשביקים, סותמי-פיות מתועבים, קיבלו אותם, אבל את הביזיון שבהתנהגותם לא ישכחו להם רבים לעולם.

22.         אני יודע שאף אחד לא טרח לכתוב על כך – ולכן כל כך חשוב היה לי לראות את צמרת השלטון של הלשכה מתרפסת בפני ‘הפריץ’.

23.         מסע-הנקמנות המתנהל עתה בלבה של הלשכה מסמל, יותר מכל, את החיץ הנורא שהולך ומתקבע בין שני ‘המחנות’. מחד, מחנה סותמי-הפיות הבזוי, משתף הפעולה עם צוררי הביקורת, הנהנה מאהדתם (אם לא יותר) של אינטרסנטים; ומאידך, המחנה הגדול של הנאמנים לערכי המקצוע – השירות הטוב ביותר ללקוח, ועמידה בראש מורם ובקומה זקופה מול אלה אשר האינטרסים האישיים שלהם עומדים מעל הערכים האלה.

24.        מי שעבר את מה שעבר הח”מ יכול להבין על נקלה שהדרך להתנגשות היא בלתי נמנעת. השינאה של אלה שאינם רוצים עוד בביקורת חופשית על מערכת המשפט איננה ניתנת כבר להסתרה.

25.         מי שעומד מחוץ ללשכה, לא תמיד יראה את הדברים, אבל בלב פנימה, אני מניח, גם שם יש המבינים שהאויב מבית, נזקו עולה לאין שיעור על זה שיכולים לגרום כל האויבים גם יחד.

26.         לשכת עורכי-הדין היא, בהגדרתה המקובלת, “האיגוד המקצועי” של עורכי-הדין, והיא אמורה לשמש כמגינה על האינטרסים של חבריה. זה מה שנאמר לנו השכם-והערב, אבל לאף אחד – לא ללשכה הפתטית, זו שמתיימרת לייצג את חבריה, ולא לנושאי-שמו-לשווא האומללים של ‘כבוד המקצוע’, אלה שכה שמחו על שסוף-סוף הוקם, מכוח החוק, “איגוד מקצועי” של עורכי-הדין – אין סמכות, או רשות, או הכשר, לשנות במאומה את תפיסות-היסוד של המדינה הזאת. שום מניפולציות משפטיות לא יכולות לשנות זאת.

27.         מי שלא מבין את זה – הוא פשוט מטומטם; ומי שמבין את זה ובכל זאת ממשיך לנופף ב’דגל כבוד המקצוע’, כנראה מבקש להביא את הקץ על עצמאות המקצוע, ועל כבודו גם-יחד.

28.         ביקורתו של עו”ד שמחה ניר על מערכת המשפט מקפיצה הרבה יפי-נפש ורובם לא עושים זאת, כך אפשר היה להתרשם למקרא התגובות (באינטרנט ומעל במות אחרות), מטעמים הקשורים ב”כבוד המקצוע”; חלק מהם כבר מכינים לעצמם חליפות חדשות תוך כדי ציחצוח חרבות אפשרי לקראת ישיבתה הקרובה של הוועדה לבחירת שופטים, או שהם מצפים ליחס מועדף בבית המשפט, וכל שאר הזועקים בשער סתם מגלים בורות, הנובעת, כמו בהרבה מקרים, משטחיות ומאי ‘הבנת הנקרא’.

29.         עו”ד שמחה ניר עושה את מה שמותר לכל אזרח לעשות בחברה חופשית: לממש את זכותו לבטא את עצמו. גם את זכותו “להתריס” על מה שנראה לו ראוי להתרסה (ראו להלן).

30.         ‘לרוע המזל’, ביקורתו של עו”ד ניר יצרה בעייה מסויימת אצל “גורמי האתיקה” של הלשכה, אשר אינם מתחבטים בשום שאלה משפטית או מוסרית, ואין זה מסובך בהתחשב בכך שהגורמים האלה ידועים, זה מכבר, ב’נטייתם לפזול אל השופטים, ולשרת את האינטרסים שלהם’, ואם מישהו צריך הוכחות בעניין זה – שיבקש. אפשר, אם נרצה, גם להרחיק עד לאותם ‘ימים אפלים’ שבהם מלשין נאלח, אשר כבר אז היה בין העסקנים המובילים בלשכה, רץ אל הלשכה ואל המשטרה, ועסקן מוביל אחר – נאלח לא-פחות – מנע ממותח-הביקורת את מה שהוא נתן לכל המתמודדים האחרים בבחירות למוסדות הלשכה, הכל במטרה להשתיק את הביקורת, כשהם, ומוסדות הלשכה בעקבותיהם, מותחים את החבל הדמוקרטי עד לקצה המותר במדינה מתוקנת.

31.         כתבי הקובלנה אשר הוגשו במרוצת השנים נגד עו”ד ניר הם כתבי אישום מוזרים, מושחתים מעצם טיבם, שפוברקו בידי “כוהני אתיקה” עקומי מחשבה. אישומים מעוותים, מסריחים, כמו תבשיל שהוכן מפירות באושים; מאלה שגדלו בגינה של ‘המחלקה היהודית’ הידועה לשימצה.

32.         מי שמבקש לשאת את דגל האתיקה המקצועית צריך לדעת שזכויות אדם הם ‘ציפור הנפש’ של כל חברה המבקשת לקדש ערכי יסוד. כל פגיעה בזכויות אלה תהיה בלתי נסלחת. מי שיצר את הייאוש מעשיית-הצדק, קיבל בסופו של דבר בפרצופו את רצח השופט עדי אזר (במאמר שפירסם הח”מ בשנת 2000 הוא ניבא – והנבואה, כידוע, ניתנה לקטנים ושוטים – כי אבדן האמון במערכת המשפט יביא, בין השאר, לרצח שופט תוך חמש שנים – וזה קרה תוך פחות מארבע שנים. אמרתי לכם, התרעתי בפניכם, הזהרתי אתכם שכך יהיה – ואתם לא אביתם שמוע!).

33.         על הטעות הזאת אסור לחזור. המניפולציות מבית היוצר של לשכת עורכי-הדין יוצרות רק אנטגוניזם וסלידה מכל אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם ומעשיהם מדיפים ריח של ביבים.

34.         לשכת עורכי-הדין בכלל, ומוסדות ה”אתיקה” שלה, כבר מזמן עברו את המותר על פי פיסקות ההגבלה אשר בשני חוקי-היסוד משנת התשנ”ב, לא רק בגלל הבוטות שלהם ולא רק בגלל אופים. הסיבה המרכזית שבגללה אני חושב כך נוגעת לשיקולים הזרים המנחים את ממלאי התפקידים בה (שררה, כוח, מעמד, ואולי אפילו הון), ולזניחתם את ההגנה על החברים מן השורה,  שאינם תואמים את מסגרתו של גוף ציבורי שנועד מעצם טיבו לשמש איגוד מקצועי, שומר החותם של מערכת המשפט בישראל – ונאמנם של עשרות אלפי עורכי דין המשמשים בקודש בכל ימות השנה ומשמשים פה להרבה מאוד אזרחים.

35.        הנפש פשוט קצה במה שמעוללת לשכת עורכי הדין לחבריה. השיג והשיח שמתקיים במוסדותיה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך, מלא בגידופים, בניבולי-פה ובקריאות גנאי – והם מדברים על ה”סגנון” – סגנונם של אחרים, כמובן.

36.         לשכת עורכי הדין אינה מקיימת אפילו מיקצת מן הפונקציות שלשמן היא הוקמה. עורכי הדין משלמים את מיסי החובה השנתיים, ומדירים את רגליהם מביתה. לא רבים מתעניינים במה שקורה בין כותליה.

37.         אסור להפקיר שוב את המוסד החשוב הזה, לשכת עורכי הדין, בידי העסקנים השולטים בה, לא מעטים מהם אנשי מדנים להרע. הציבור כולו סובל מאופיו הלא-סימפטי. עברו הימים בהם מוסדותיה של לשכת עורכי הדין התנהלו כבימיהם של פרופ’ דוד ליבאי ושל ד”ר אמנון גולדנברג. אנשים נעימי הליכות, שראו רק את טובת עורכי הדין לנגד עיניהם ולא ביקשו כל העת ליתן דרור לגחמותיהם.

38.         לא אחת ראינו בלשכת עורכי הדין את הריב והמדון, שמענו את ניבולי הפה וצפינו בפרנסי ציבור עורכי הדין אוחזים זה בגרונו של רעהו, ורוחם הרעה מרחפת תמיד מעל. קראנו את מה שהם אומרים וכותבים זה על זה (למשל: שלמה כהן ליראון פסטינגר, בישיבת הוועד המרכזי של הלשכה: “לך תביא את הבונזו!”). קראנו גם מה שכתבו לא-פעם השופטים בבית המשפט העליון  על “כבוד המקצוע” בלשכה.

39.         צריך לשים קץ להתכתשויות הבלתי פוסקות המתנהלות במוסדות לשכת עורכי הדין – להפוך אותה למוסד וולונטרי. עורכי הדין יקבלו את רישיונם ממשרד המשפטים, כמו רואי החשבון, ומי שירצה להצטרף אליה, כאל איגוד מקצועי, יוכל לעשות זאת מרצונו החופשי.

40.         לשכת עורכי הדין ומוסדותיה – לרבות הקובלים ובתי הדין המשמעתיים שלה – אינם יכולים להמשיך לדשדש במי אפסיים.

41.         התנהלותם של מוסדות הלשכה חושפת, למעשה, לא רק את דלות המחשבה, ואת עוצמת האטימות שלהם, אלא גם את היקף הזילזול שלהם בזכויות האדם של אלה הנמצאים בצד ה”לא נכון” של השררה, וחבל שעסקניה אינם מבינים זאת, והופכים את כל המיפעל הזה ללא-לגיטימי.

42.        הצרה היא, שבגלל ליקויים בסיסיים בהבנת תפקידם של הלשכה ומוסדותיה, הנשלטים במשך שנים רבות בידי הבולשביקים אשר תפסו את השלטון בה, דורות של תלמידים בגרו לתוך מציאות רווייה בשטיפת מוח שתכליתה למחוק אינפורמציה חיונית על הזכויות של עורכי-הדין.

43.         צריך לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי. זאת איננה המלחמה של היחיד, ואלה החושבים שזכויות הפרט (כולל חופש-הביטוי של עורכי-הדין) אינו ענין שלהם, הם עלולים למצוא את עצמם, יום אחד, ניצבים בפני בעייה של ממש.

44.         כל הרדיפות את עו”ד שמחה ניר על הביקורת שהוא מותח – במיוחד על מערכת המשפט – מתנהלות בסימן “כבוד המקצוע”, אבל הדיאלקטיקה השיקרית שוב ושוב עובדת שעות נוספות. במערכות העיתונים שוב טורחים להסתיר את האמת מן הציבור. מתייחסים אלינו כאל עדת מטומטמים – וכולנו ביחד שוב ושוב מתחילים להשתכשך במדמנת השקר.

חבל. אפשר עוד לעצור. עדיין לא מאוחר.

45.         הליכי ה”משמעת” של הלשכה הם “משחק מכור”, לפחות כאשר התלונות נגד חברי הלשכה הם מצד מערכת המשפט. הם אינם מתייחסים, למשל, לטענה ש”כבוד המקצוע” נמדד בעיני המסתכלים-מבחוץ, ולא לסעיף בחוק הלשכה המתיר סטייה מדיני הראיות רק “מטעמים מיוחדים שיירשמו”. יש בהם ניחוח של בולשביזם מאוס.

46.         מתוך הכרות עם הנעשה בהליכי ה”משמעת” של הלשכה מתברר ששיקולים מוזרים ביותר, בלשון המעטה, שאינם מתאימים למי שרואה בתפקידו אך ורק את השמירה על שלטון החוק, נשקלים לא אחת. אני בטוח שלא מעטים היו רואים בדרך ההתנהלות של חלק מן העוסקים בנושא קווי דמיון למה שנאמר ב”כינוסים” של ראשי ה’פשע המאורגן’, וכל מה שנעשה בהם, נעשה באורח תמוה למדי.

47.         קראתי וחזרתי וקראתי דברים שנאמרו בהליכי המשמעת השונים נגדי – ופשוט לא האמנתי למיקרא הדברים. כיצד יכולים היו בתי הדין של הלשכה, ובית המשפט העליון, שלא לראות את מה שכל קורא בר-לבב היה מבין: מוסדות הלשכה פשוט התגייסו, במלוא עוצמתם, כדי להשתיק את הביקורת עליהם ועל “המערכת”, תוך הפקת רווחים בכמה וכמה מישורים.

48.         בסופו של דבר רק עם ישראל נמצא מפסיד, שכן מי שרואה את הראיות וקורא את הטיעונים כולם, ולא רק את אלה שהשופטים התייחסו אליהם, מבין שהמשחק היה “מכור” מראש, וכאשר הסכנה היא כה ברורה ומוחשית ‘הצמרת’ כולם יודעת לצופף שורות – ושאף אחד לא ינסה לספר לנו שהשופטים אינם חלק מן ‘המעגל’ הזה.

49.         הכרעות הדין בעניינו של עו”ד שמחה ניר הן מאוד מוזרות. כל מי שעיניים בראשו יכול להבין שהמימסד המשפטי כולו, ובמיוחד מוסדות הלשכה ובית המשפט העליון, עשו את כל מה שרק אפשר – ולמעשה הרבה מעבר למה שמותר בחברה חופשית – כדי לסתום את פיו, ולמכור לציבור סחורה רקובה, מעלה צחנה, מבית היוצר של שרלטני “כבוד המקצוע”.

50.        משהו לא אמיתי, הזוי, מטורף לגמרי, מתרחש במקומותינו בתחום הזה, בו ניתן למצוא דברי הבל למכביר, אשר ערכאות המשמעת עצמן מתעלמות מהם אחרי שהפיקו מהם את מלוא התועלת.

51.         האם באמת לא מבינים השופטים שכך הם לא מעלים את קרנו של המקצוע?

52.         בושה וחרפה. מערכת טוטאליטארית, רקובה, מנסה, לשווא, לחפות על מה שקורה בביתה-פנימה.

53.         מסע הנקמנות בעו”ד שמחה ניר העלה, כידוע, את מפלס הצדקנות של הלשכה הבולשביקית לגבהים חדשים. אין שם, לרוע המזל, הרבה אנשים שאדם הגון היה מוכן לבלות עימם על אי בודד אפילו סוף שבוע אחד, בעיקר בגלל מה שהם עושים ל”חבריהם”, והחבל שהם כרכו מסביב לצווארו של עו”ד ניר.

54.         אבל טוהר המידות וה”סגנון” של אחרים תמיד היה “יקר” לליבם. כך הם טבלו ושרץ בידיהם, כאשר מדובר בהתבטאויות של אחרים, אבל הם עצמם – להם הכל מותר.

55.        רוע הלב והטינה לכל מי שאינו חושב כמותם היו תמיד למשל ולשנינה בציבור הרחב. אין להם שום רתיעה מפני כל מעשה נבלה שהוא. כך זה היה  בראשית שנת השמונים של המאה שעברה, כאשר הם הרשיעו את עו”ד חיים משגב ב”ביזוי מוסד הנשיאות” (נשיאות המדינה) על מאמר אשר כל-כולו רק דברי הלל ושבח למוסד הזה, ושאט-נפש מכל הפוליטיקאים והפקידים הבוחשים בקלחת החנינה הנשיאותית – וכך זה נמשך והולך מאז ועד עתה. דברי הימים מלאים במעשיהם הנפשעים – ולכן חשוב שכל אחד ידע שראשיו של ה’מחנה’ הנלעג הזה היו הראשונים להקים קול זעקה גדולה כאשר הדברים נוגעים להם, ולהעליל עלילות דם על מי שמותח עליהם ביקורת. הם גם אלה שמפיצים דברי כזב בעצם הימים האלה על כל מה שחורג מהאינטרס הפרטי שלהם.

56.        חשוב לזכור את כל זאת כשמתבוננים בפרצופים המיוסרים של אלה המבקשים את נפשו של עו”ד שמחה ניר. הם בכלל לא תמימים. מי שניצב מאחוריהם לא מבקש לעשות משפט.

57.         פשוט מזעזע להיווכח בכל פעם מחדש, עד כמה התדרדרה מערכת המשפט על כל גרורותיה – מאז שהחלו לדבר על ענייני ה”סגנון” כתואנה לסתימת-פיות.

58.         לא מן הנמנע שדווקא האמור כאן יוביל – סוף-סוף – לבדק בית יסודי בשורותיה של לשכת עורכי-הדין ובמערכת אכיפת החוק בכללה. דומה שדי אם יוזכר בהקשר זה האופן שבו “טופל” עו”ד שמחה ניר, וקובלנות השווא המצוצות מן האצבע, כדי להבין שמשהו בסיסי רקוב ב’ממלכה’ הזאת.

59.         יש, כמובן, דרכים רבות לטפל בשחיתות שהתגלתה בלשכת עורכי-הדין, כאשר ברור לכל שהלשכה הזאת לא יכולה לפעול כפי שהיא פועלת אילמלא ‘האווירה’ המיוחדת שבמיסגרתה היא פועלת. הרי צריך להיות תמים גמור, כדי להניח שרק בדרך מקרה הגיעו הדברים למה שהגיעו.

60.        חבל שהגענו עד הלום. לשכת עורכי-דין שפופה איננה מתכון טוב למלחמה במה שראוי להילחם בו. לכן חשוב לעשות, ומיד, את מה שמתבקש לעשות עתה. מי שמנהלים כיום את ענייני ה”אתיקה” של הלשכה צריכים ללכת הבייתה. אין דרך אחרת לחזור ולזכות באמון הציבור. יותר מדי ‘תקלות’ התרחשו בשנים האחרונות בלשכה.

61.         שנים רבות מדי האורוות של לשכת עורכי-הדין מזוהמות בגללים המעלים צחנה לא נעימה. עתה היא השעה לעשות את מה שצריך לעשות. מדינות לא פחות מתוקנות ממדינת ישראל ידעו להילחם בתופעות שליליות של מערכת אכיפת החוק. האמון של הציבור הוא כל מה שיש למערכות האלה. ללא אמון זה – אין בכלל להעלות על הדעת אפשרות של תיפקוד ראוי.

62.        כוחה הגובר והולך של מערכת המשפט, על כל גרורותיה, בחיים הציבוריים צריך להדאיג כל אחד. אולם בכך, עדיין, אין לראות את עיקר שורש הרע. החשש הגדול הוא שהדרך אל גבעת רם, מקום מישכנה של הערכאה העליונה, הפכה לסלולה מדי – ואילו ידם של שופטיה נעשית קלה מדי, שעה שהם “מטפלים” במי שמותח עליהם ביקורת.

63.         חוק לשכת עורכי-הדין נתן בידי השופטים (בעזרתם ה”אדיבה” של עסקני הלשכה) מכשיר משפטי רב עוצמה מאין כמוהו המאפשר להם להרוס את חייהם של כל מי שמותח עליהם ביקורת – ולעשות, בפועל, כעולה על רוחם בכל תחום שבו הם רוצים להראות את נחת-זרועם. כל הרשויות האחרות עומדות מן הצד בעינים משתאות ומתבוננות כיצד פרנסיה של קבוצה המורכבת ממספר שופטים ופרקליטים בכירים משתלטת על כל חלקה ציבורית טובה ועושה במירקם החברתי של הדמוקרטיה הישראלית כעולה על רוחה.

64.        הכל מודעים, כמובן, לרעה הגדולה שנפלה על מדינת ישראל אולם ידם קצרה מלהושיע. רובם ככולם הבינו זה מכבר שאין טעם להילחם באליטה המשפטית – וכל מה שנשאר הוא לשתף עימה פעולה. היחיד שניסה את כוחו מולה, עו”ד שמחה ניר, ספג חיש קל מלוא החופן מזעמם הבלתי מתפשר של מוסדות הלשכה ובית המשפט העליון.

65.        את הצלקות הוא נושא על גופו עד היום, אולם לפרנסיו של הבולשביזם מבית מדרשה של הלשכה אין שום סיבה שלא להמשיך ולהרבות בקובלנות נגדו. בבית המשפט העליון הם תמיד מוצאים אוזן קשובה. הציבור הרחב סולד מהם, כידוע, אבל בהיכלות הפאר של בית המשפט הם תמיד יכולים לזכות באותה מנה של חסד שנמנעת מהם בקרב הציבור הרחב.

66.        החלטותיהם של ערכאות הלשכה ושל בית המשפט העליון בנושא השעייתו של עו”ד שמחה ניר, בוודאי מבהירות שוב פעם לכולם מי באמת שולט כאן: חבורה של שופטים, ועסקני לשכה – כאלה שיושבים במוסדות המבצעים, וכאלה שיושבים במוסדות השיפוטיים שלה. שילוש בלתי קדוש זה עושה שמות מזה שנים בכל מה שיקר לרבים כל כך – ואין מושיע.

67.         הדמוקרטיה הישראלית כבר לא תהיה, כנראה, לעולם מה שהיא צריכה היתה להיות. מה שעושים בלשכה, תוך יישום לא ראוי של חוק שהיה צריך זה מכבר לעבור מן העולם, זו רק אילוסטרציה למצב הביש שאליו נקלענו.

68.        מה שחשוב הוא להכות את עו”ד שמחה ניר בכל מחיר. כמו במדינות הבולשביקיות. השקר – הוא האמת; העובדות – לא חשובות. הציבור ממילא קורא רק את פסקי-הדין, לא את מה שהוכח ואת מה שנטען בהליכים המשפטיים נגד עו”ד ניר.

69.         גניבת דעת היא עבירה פלילית. אבל אף אחד מעסקני הלשכה ומהשופטים לא יעמוד בגינה לדין. שום דבר לא קרה להם עד כה, מאומה לא קרה להם בעיקבות ה”משת”פיות” שלהם עם  שקר ה”באיזה סגנון אדוני מדבר” – וגם עכשיו הם יצאו, ללא ספק, ללא פגע.

חבל.

70.        חסידיו השוטים של מחנה ה”אתיקה” יכולים לצקצק בלשונם ולדבר על “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן” כאשר מדובר בביקורת אשר אחרים מותחים על זולתם, בעוד הם, כוהני ה”סגנון” וה”אתיקה”, ממשיכים להרעיל את נפשותיהם של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הכוזבות, שהשקר והתעתוע מבעבעים בהן באין מפריע.

71.         אז למה, בעצם, שחברי הלשכה ישתמשו בלשון “מכובסת”, אם פרנסיהם, “מורי ההלכה” ב”תורת הסגנון”, מתירים חרצובות-לשונם – זה על זה, וכולם על כל העולם – בלי הרף ובלי גבול?

72.         לשון “מכובסת” כיצד? אם, למשל – רק למשל, כמובן – שופט-בעמו קושר עם מר בוזגלו להטות משפט תמורת שוחד – וישנן ראיות מוצקות לכך – אזי מר בוזגלו הוא אכן “חלאת אדם”, ומותר לומר זאת (כי השוחד הוא “אבי אבות הטומאה”, וכי “חופש הביטוי הוא בנשמת-אפה של הדמוקרטיה”), אבל השופט, בסך הכל, “לא דק פורתא בניהול המשפט”, ואסור לומר עליו את מה שמותר לומר על שותפו-לעבירה (כי “הביקורת מותרת, ואף רצוייה ואנחנו מקבלים אותה באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש, אבל בתנאי שאינה ‘גידופין והשמצות’ – האם מישהו ניסה, אי-פעם להגדיר את הצמד-לא-חמד הזה?! – ובתנאי שאינה בלשון ‘בוטה ומשתלחת, בלתי מאופקת ובלתי מרוסנת’ – האם מישהו ניסה, אי-פעם להגדיר את הדברים האלה?! – ובתנאי … ובתנאי … ובתנאי …”).

73.         הם, העסקנים, אכולי האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב ושוב מהינים לפזר תורות-שווא שווא ולהלך אימים על הציבור לבל ימתח עליהם ביקורת החורגת מביקורת על “טעויות פה-ושם”.

74.         צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, “אתיקנים” בגרוש, מי שהשינאה לעו”ד ניר ושכמותו זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין כי הולכים ופוחתים סיכוייו למשפט-צדק של מי שאינו הולך-בתלם במקום הזה. לא בגלל ה”סגנון”. בגלל חסידי “מחנה כבוד המקצוע”, הבלתי שפוי, זה שלא מהסס להרוס מפעלי-חיים של מי שהוא אמור להגן עליהם, ולגרום להם, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, נזקים בלתי הפיכים.

75.        הצרה היא שגם עתה, לאחר שנחשפו כוונותיהם, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר; מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את ציבור עורכי-הדין לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו – ועל כל אחד מיחידיו – לא רק את הקץ על חופש-הביטוי, אלא גם את הקץ על נאמנותו המקצועית של עורך-הדין – הן לשולחיו והן למקצוע עצמו.

76.        לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי ש”כשל” בנאמנותו לשלוחיו ולמקצוע היה דווקא עו”ד שמחה ניר, זה שהם-עצמם אמרו עליו לא רק שהוא “מקצוען” בתחומו, אלא גם –

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית” (כך הם!!!).

ובמלים אחרות: עו”ד שמחה ניר הוא גם מקצוען וגם אידיאליסט, ולשיטתם זו בושה וקלון למקצוע!

77.         אבל למרות זאת היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות – והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם שום עכבות.

78.         הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי. חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל”מלחמת אזרחים”. צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים – מוקצים.

79.        אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של המקצוע. לא עוד. הגיעה השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הקנאות שלהם ל”כבוד המקצוע” ולצחות ה”סגנון” היא רק מסווה. הם אף פעם לא היו באמת קנאים לערכים האלה. הם תמיד ראו בנאמנות למקצוע וללקוח משהו מגונה. הזחילה בביבים היתה תמיד עדיפה בעיניהם.

80.       הם לא רצו במקצוע חופשי ועצמאי, והם לא רוצים בו עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא להחזיר את הגלגל לאחור. לימים בהם הגילדה המקצועית הייתה חלק מהמשטר הבולשביקי. לתקופה שבה הם יכולים היו לסייע באין מפריע לשופטים לא-ראויים – ולהסגיר לידיהם את מי שלא חושב כמותם.

81.         צריך פשוט להאזין להם, לחסידים השוטים (והלא-שוטים) של “תורת האתיקה המקצועית”. יש להם משנה סדורה. עוד סתימת-פה ועוד סתימת-פה. עוד התרפסות ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות המקצועית של עורכי-הדין. את התורה הזאת הם מפיצים בכל המדינה ומזינים בה את אש השינאה למי שאינו מרכין ראש לפניהם.

82.         צריך להיזהר מהם כמו מן המים העכורים הזורמים מברזינו – ואולי אפילו יותר. חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן צריך פשוט להצביע עליהם – ולגלות את קלונם ברבים.

83.         מה ש”חבריו” של עו”ד שמחה ניר עשו לו למען ה”מערכת”, ומה שה”מערכת” אימצה ואישרה, כל כתבי-הקובלנה נגדו וכל מה שבא בעקבותיהם, אינם אלא מעשי נבלה, פגיעה מרושעת, מסמכים אשר עומדים ככלי ריק ומטילים בו שיקוצים ורפש, תוצרים של הבל פה ועט חסר שחר, עלילות ציבוריות, התלהמות ציבורית, קלות פה וקלות עט.

84.         לא מספיק? רוצים עוד? תקבלו ככל שתחפצו – אולי כהשלמה להודעת-ערעור זו, אולי בדיון עצמו.

ב.       אם אלה אשר שלחו את עו”ד דייויד וינר ז”ל אל התופת הם חלאות-אדם, אזי הרודפים את שמחה ניר הם אותו הדבר – אבל שבעתיים

85.         לפני שאתם מתריסים כנגדי “באיזה סגנון אדוני מדבר”, סיפרו נא עד עשר, ובינתיים קראו את האמור כאן.

86.         חפשו נא ב-גוגל את המאמר חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי. לכו בעקבות הקישורים, שם. אחר-כך נדבר.

87.         אחרי שבית המשפט העליון אימץ את הביטוי “אבי אבות הטומאה”, ואף משתמש בו, הביטוי “חלאת אדם “כבר בפנים”.

88.         ומעל לכל – אני לא אמרתי כאן על אלה שהוליכו את עו”ד דייויד וינר ז”ל אל התופת שהם “חלאות אדם”. אמרתי רק ש”אם הם … אזי …”, דהיינו יצרתי משפט תנאי היוצר “פאקטור” לבחינת התנהגותם של הרודפים אותי לעומת אלה אשר הביאו את וינר ז”ל לשליחת יד בנפשו.

אתם יכולים, כמובן, לתת פאקטור אחר, נמוך יותר (אפילו נמוך מ-1/1), ואפילו פאקטור “נגטיבי”, ואני אכבד את דעתכם, אפילו אם אני חולק עליה, אבל באותה המידה גם אתם חייבים לכבר את דעתי, למרות שאתם – איך לא – חולקים עליה (ובסתר-לבבכם, ללא ספק, אף מסכימים אתה).

89.         ואם אתם עדיין לא יודעים מה דעתי על אלה אשר רדפו את וינר ז”ל, הונו אותו וניסו להביאו להפר את חובת הסודיות כלפי הלקוח – אני מזמינכם לבקש את חוות-דעתו של יו”ר ועדת האתיקה הארצית של הלשכה, עו”ד דרור ארד-אילון.

כדי להסיר ספקות, אני מתחייב מראש לקבל את דעתו של ארד-אילון, ללא ערעור והרהור.

90.         מדוע נתתי את הפאקטור אשר בכותרת לחלק זה?

משום שרודפיו של דייויד ז”ל פעלו בדרכים פסולות למען מטרה כשרה, ואילו רודפיו של שמחה ניר פעלו בדרכים פסולות למען מטרה פסולה.

91.         במשך 45 שנות קיומה של לשכת עורכי-הדין – וזה בדוק – לא אירע כדבר הזה, שוועד מחוזי רדף אחרי חבר-הלשכה אשר עבר למחוז אחר, על מנת להשיבו למחוזו.

ועד מחוז תל-אביב רדף אחרי עו”ד שמחה ניר, ושלח אחריו חוקרים פרטיים, כדי “לתפוס” אותו.

איזה אינטרס יש לחברי הלשכה במחוז פלוני “להשיב הבייתה” חבר שעבר למחוז אחר? האם עומדים אנו לפתחה של תקופה בה הוועדים המחוזיים מנהלים חקירות בכל מקרה שחבר הרשום במחוז כלשהו עובר למחוז אחר?

נניח ש-1000 עו”ד ממחוז תל-אביב עוברים למחוזות אחרים, ו-1000 עו”ד אחרים עוברים ממחוזות אחרים למחוז תל-אביב, נניח שכל ה-2000 עברו ב”מירמה”, ונניח שכל חקירה כזאת עולה 1000 דולר … התוצאה תהיה שהוועדים הוציאו 2,000,000 (שני מיליון!) דולר כדי להשיג את אותו “סכום אפס”!

איזה אינטרס יש להם להוציא כספים מכיסם, על מנת לנהל חקירות לשם כך?

ואיזה אינטרס יש למחוז תל-אביב להכניס תחת כנפיו עורך-דין אשר, לטעמו, “מבייש את המקצוע”? מדוע לא לרקוד על הגגות על כך שה”בושה” הזאת עברה למחוז אחר, בבחינת “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”?

תשוקתו של ועד מחוז תל-אביב להמשיך ולאחוז בציפורניו את ה”טרף” הזה יכולה – תיאורטית – לנבוע ממניעים כשרים, או ממניעים בלתי-כשרים.

אם המניעים כשרים – האם באמת-ובתמים אין הם סומכים על חבריהם ממחוז הצפון?

ואם מניעיהם אינם כשרים – האין זו ראייה ניצחת לחששם של עבריינים כי ככל שיותר אנשים מעורבים בסוד הקשר, כן רב החשש שהדבר יודלף??

92.         מאין לקחו עסקני מחוז תל-אביב את החוצפה למעול בכספי החברים על מנת לממן בהם חקירה מגמתית, אשר מטרתה הייתה להגיע לתוצאה מסויימת, ולא אל האמת.

חקירה מגמתית כיצד.

אם באמת-ובתמים הם היו רוצים לדעת אם עו”ד שמחה ניר פתח משרד בכפריהושע, הם היו יכולים לדעת זאת במחיר של פעימת-מונה אחת.

הם היו מצלצלים אל עו”ד ניר, ופונים אליו בהאי לישנא: שלום עו”ד ניר. אני גר במגדל העמק, קיבלתי דוח על מהירות, ואני רוצה לדעת אם יש לך משרד באיזור הזה…

אם לעו”ד ניר היה משרד בכפר יהושע, הוא היה עונה כהאי לישנא: כן, יש לי משרד בכפר יהושע, ואף היה מזמין אל משרדו בכפר יהושע את הפונה אליו, ומקבלו שם ברוב-עם וברוב-הדר.

ואם, לעומת זאת, לעו”ד ניר לא היה משרד בכפר יהושע, הוא היה עונה כהאי לישנא: לא, אין לי משרד באיזורכם, ותצטרכו לבוא אלי לכפר-סבא …

והכל, כאמור, בעלות של פעימת-טלפון אחת!

93.         אבל חקירה כאמור הייתה, “חס וחלילה”, מגלה להם את מה שהיה מטרפד את תשוקתם להשעות את עו”ד ניר “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, ולכן הם ניהלו חקירה המבוססת על סברות המבוססות על עדויות שמיעה, וכו’, כפי שראינו בעדות התמוהה שהובאה לצורך זה – עדותה של עובדת הדואר בכפר יהושע, אשר לא ידעה דבר על מה שהיה בשנת 2003 (בה עברתי למחוז הצפון, והמעבר הזה נרשם בלשכה כדין) וגם באשר לשנת 2004 לא היה לה מושג נעבר לכך שקיבלתי את הדואר שלי לתיבת-דואר אשר בסניפה.

94.         וגם חברי ביה”ד קמא לא יינקו בעניין הזה.

כל אחד מאיתנו נתקל בתופעה הזאת בבית המשפט: מייד עם פתיחת הדיון, ולכל אורכו, בית המשפט “יורד” על ב”כ הצד-שכנגד, לא נותן לו מנוח, ואתה יושב שאנן, לא “מפריע” לשופט להוציא לך את הערמונים מהאש, בהיותך בטוח שה”קייס” הוא בכיסך … ורק כאשר אתה מקבל את ההחלטה – והיא לרעתך – אתה מתחיל להבין איך השופט “הרדים” אותך לקראת המכה שהוא עתיד היה להוריד עליך.

כך הווה גם בענייננו: חברי ביה”ד קמא ניהלו דיון סוער עם ב”כ הקובל, ולא נתנו לו מנוח, כאשר המוטיב המרכזי שלהם היה: אם הוא, הנאשם, עבר למחוז אחר לפני ההשעייה, ואתם שיניתם את הרישום כשהוא היה מושעה – איך אפשר להעביר ממחוז-למחוז מי שאינו עורך-דין?

ב”כ הקובל, בצר לו, ביקש להביא הוכחות לכך שהמעבר למחוז הצפון – הוא עצמו היה שלא-כדין, דהיינו שהנאשם היה ונשאר רשום במחוז תל-אביב, ולא שהוא “הוחזר הבייתה”, ואז ביה”ד קמא הפסיק את הדיון לצורך התייעצות בין חבריו, ונתן החלטה אשר הייתה מביישת כל סטודנט למשפטים בשנה א’.

אני רוצה לראות את חברי בית הדין קמא הנכבדים, כשהם מייצגים בבית המשפט נתבע או נאשם, ויש להם טענת חוסר סמכות מקומית, אבל במקום לטעון את זה בפני בית המשפט עצמו, הם פונים אל נשיא בית המשפט העליון, בבקשה להעברת הדיון, לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט … יעיפו אותם מכל המדרגות, ויחייבו אותם בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה.

זה מה שהם עשו במקרה דנן: לקחו את הסעיף בחוק הלשכה המקביל לסעיף 78 הנ”ל, ואמרו הייתם צריכים לפנות ליו”ר ביה”ד הארצי …

השאלה כעת אינה אם ההחלטה הזאת נכונה – ברור שלא – אלא אם היא ניתנה מתוך בורות, או מתוך זדון, ומשום הקרדיט שיש לתת להבנה המקצועית שלהם, עדיפה ההנחה השנייה.

חיזוק להנחה הזאת ניתן למצוא ב”אמבוש” שהם עשו לח”מ: מדוע, במהלך הויכוח, הם לא אמרו  לצדדים ראו, לדעתנו אין רלוואנטיות לשאלות האלה, כי לדעתנו, גם אם צודק הנאשם, תרופתו אינה בטענת חוסר סמכות מקומית, אלא בפנייה אל יו”ר ביה”ד הארצי?

הם לא עשו זאת, כי הם ידעו שהם ייתקלו בחומת-הסכמה (אולי “ברית מוזרה”, ואולי לא) של שני הצדדים, לפיה בית הדין עצמו צריך לקבוע אם יש לו (או אין לו) סמכות מקומית – הסכמה אשר הייתה “הורסת לו את התיזה”!

בסע’ 6.ד. להכרעת-הדין נאמר:

“יחד עם זאת, אינני יכול להשתחרר מהרושם, שבעניין זה ביקש הנאשם לגרום לכך, מסיבות השמורות עמו, כי עבירות המשמעת שיוחסו לו, או שעומדים לייחס לו, תתברנה בביה”ד במחוז אחר”.

ועם כל הכבוד:

א.            מי הסמיך את בית הדין להביע “רושם”?! (זוסמן ז”ל אמר עך כך בפסק-דין: אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן, כן ייטב).

ב.            כאשר עומד לרשותי במחוז אחר מקום מתאים למשרד, ובהיותו בבעלות המשפחה השימוש בו אינו כרוך בתשלום דמי שכירות – האם באמת טחו עיני בית הדין מראות את היתרון הכלכלי במעבר הזה?

ג.              ונניח שהמעבר הזה אינו “כלכלי”, ואפילו רע לעסקיו של עורך-הדין, אבל הוא רוצה לעבור ממחוז בו “חבריו” שונאים אותו, מתעבים אותו, רודפים אותו, פוגעים לו בחופש-הביטוי ובחופש-ההתרסה (ראו להלן, תחת הכותרת “א-פרופו התרסה”) שלו, ורואים בו “בושה למקצוע”, אל מחוז בו, אולי, יאהבו אותו, ויכבדו את זכויותיו?

ד.            ומעל לכל: מדוע ביה”ד קמא “יכול להשתחרר מהרושם”, שבעניין זה ביקש הוועד המחוזי, מסיבות השמורות עמו, לשמור תחת שלטונו “דג שמן” כזה, ואף מעל בכספי החברים, על מנת להשיג את המטרה הנפסדת הזאת?

95.         זוסמן ז”ל היה אומר על זה … טוב, לא אגיד, כי פעם כבר אמרתי משהו, והוספתי “כסגנונו של כבוד נשיא ביהמ”ש העליון, הד”ר זוסמן ז”ל”, אבל ערכאות המשמעת השמיטו את זוסמן, והגדירו את המובא-מפיו כ”לשון ביבים“!

ג.         בשנאתם העיוורת לשמחה ניר הם מוכנים לירות לעצמם ברגל

96.         איך הם יורים לעצמם ברגל?

97.         גונב לאזני שהם לא מסתפקים עכשיו בעשר שנות ההשעייה שהם קיבלו בנוסף לכל השעייה אחרת, ומערערים כדי להוציא אותי לצמיתות – כפי שביקשו בביה”ד קמא, ואף זכו לאוזן קשבת בדעת-המיעוט.

98.         אם אני מוצא לצמיתות הם לא יכולים להמשיך להתנכל לי (כפי שהם רשאים, לשיטתם, להעמיד לדין משמעתי עו”ד מושעה על דברים שעשה בזמן ההשעייה), ובעוד עשר שנים אני יכול לבקש להתקבל מחדש ללשכה.

99.         ואילו לפי מה שהם קיבלו, אני מושעה לעשר שנים בנוסף להשעיות הקיימות, דהיינו ל-14 שנים בערך, וב-14 השנים האלה הם יכולים להמשיך ו”להדליק סיגרה בסיגרה”.

ד.       ובשנאתם זו הם גם מוכנים להמציא כל מיני המצאות אשר שום דמיון לא מסוגל להעלותן

100.     לבד מההמצאה הנ”ל, בעניין הדרך להעלות טענת חוסר סמכות מקומית הם – ערכאות המשמעת לדרגותיהן – המציאו “חידושים” נוספים, אשר אחד המאפיינים, לחלקם, לפחות, הוא בכך שהם זנחו אותם בהזדמנות הראשונה, כאשר נוח היה להם הדבר.

101.     כך, למשל, כאשר טענתי כי עובדה מסויימת – שהיא אלמנט חיוני לעבירה – לא נטענה בכתב הקובלנה, וגם לא הוכחה, בית המשפט העליון אמר שזו “טענה מקדמית מובהקת אשר יש לטעון אותה עם פתיחה המשפט”, אבל כשטענתי אותה כ”טענה מקדמית מובהקת” בהליך דנן, ביה”ד קמא התייחס אליה כאל משהו הזוי.

או, למשל, כשהם קבעו כי מי שמציג את עצמו כעורך-דין סימן שהוא עורך-דין, טענתי בפניהם כי הצהרתו של אדם על עצמו אינה “נקודה ארכימדית” וכי באישומים על התחזות זה יחזור אליהם כבומרנג, והם לא אבו שמוע, אבל כשטענתי זאת כאן, גם לכך הם התייחסו כאל משהו הזוי.

102.     ועוד, למשל: כאשר הלקוח הלך ל”הקראה” לבדו, עוד לפני שהוא פנה אל עורך-הדין, ויצא ממנה עם תאריך להוכחות, את ייפוי-הכוח שתוקפו מאותו השלב ועד לסיום המשפט הם הגדירו כ”הפסקת ייצוג” ללא רשות ביהמ”ש …

103.     וצמד-המלים “ובכך הצטרפת”, אשר בא לקשר בין העובדות הנתונות לבין המסקנה המשפטית המוצעת, גם הן הוגדרו ע”י כוהני-האתיקה כ”לשון ביבים”, וכ”סגנון בוטה ומשתלח, בלתי-מאופק ובלתי-מרוסן”.

ריבונו-של-עולם: מה פסול “סגנוני” יש בצמד-המלים “ובכך הצטרפת”?

104.     ומה יעש עורך-הדין אם השופט קובע כי הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע תישמע לאחר ההוצאה-להורג של הנאשם, מרשו, והדבר היה בשנת 1994?

לדעתם של מוסדות הלשכה, אשר אומצה על ידי בית המשפט העליון, צריך היה הסניגור להתלונן בפני נציב תלונות הציבור על שופטים, כאשר המוסד הזה עתיד היה לקום רק עשר שנים לאחר מכן, ובאותה העת הוא אפילו לא נראה עדיין בקצה האופק.

105.     דוגמה נוספת: כאשר מוצר או שירות מתומחר כך שחלקו במחיר כך-וכך, וחלקו במחיר אפס, הם התייחסו לכך כאל שתי עסקאות נפרדות, אשר האחת מהן היא במחיר שנקבע, ואילו השנייה היא “התחייבות לתת מתנה” אשר אפשר לחזור ממנה בכל עת … כנראה שמזמן הם לא ירדו למכולת, או לסופר, ולא ראו אריזת גלידה, או קופסת קפה, אשר כתוב עליה תוספת 30% חינם. ממש התחייבות לתת מתנה …

106.     על המצאות נוספות – ראו להן, ועוד נוסיף, כמידת הצורך, גם בדיון עצמו.

ה.      מתי יש סמכות ומתי אין?

107.     כשנתבקש האב”ד לפסול את עצמו, הוא הקשה משהו כגון “על סמך איזה סעיף בחוק אני מוסמך לפסול את עצמי”? נו, באמת: האם יש צורך בהוראת-חוק מפורשת לשם כך? ומה אם, למשל, השופט הוא גם המתלונן, ואין בדין הוראה המסדירה את עניינן הפסלות?

108.     כאשר ביה”ד החליט לפטר את הסניגור – האם אז הוא שאל את עצמו על פי איזו הוראת-דין מותר לו לעשות כן? האם במשטר בולשביקי אנו חיים, בו השלטון קובע לאזרח מה טוב בשבילו?!

109.     וכאשר ביה”ד נתבקש לבטל את הפיטורין האלה, פתאום שוב “אין לו סמכות” … האם באמת-ובתמים חברי ביה”ד לא שמעו על העיקרון לפיו החלטת-ביניים לעולם פתוחה לעיון-מחדש?!

110.     הרושם הברור הוא שביה”ד מעוות כל מוסכמה משפטית כדי שתתאים לצרכיו – כשיש לו סמכות הוא אומר שאין לו, וכשאין לו סמכות הוא פועל כאילו יש לו, בעוד הוא מייחס לאחרים “אי קבלת מרות”.

111.     ועוד נחזור לנושא בהמשך.

ו.          מאיכן שאב בית הדין קמא את החוצפה לפטר את הסניגור?

112.     בעל”ע 4045/98 התעורר מצב בו הנאשם לא קיבל הזדמנות ל”תגובה סטאטוטורית”, בית הדין קיבל את טענתו בעניין זה, אבל סירב להפסיק את הדיון, והנאשם, במקום “לקום וללכת”, “התמסר” להמשך ההליך, אבל העלה את אותה הטענה גם בערעור.

113.     בית המשפט העליון אכן קיבל את הטענה ש”לא היה מוצדק” להגיש את הקובלנה, אבל …

נביא את הדברים כלשונם (ההדגשה הראשונה במקור – האחרות לא במקור):

‎6. טענה אחרת של המערער היתה, שלא ניתנה לו אפשרות לענות לתלונה שהוגשה נגדו קודם שהוגשה נגדו הקובלנה לבית הדין. מסתבר, שמכתב אשר נשלח אליו ובו התלונה לא הגיע אליו. הועד המחוזי לא ידע על כך, ויצא מתוך הנחה שהמערער בחר שלא להגיב על התלונה, ועל כן הגיש נגדו את הקובלנה.

 

סעיפים ‎1 ו‎-2 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ”ב-‎1962 (להלן: כללי סדרי הדין) קובעים:

 

“1.      הוגשה לקובל תלונה על עבירת משמעת של עורך דין והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, ימציא העתק התלונה לעורך הדין, ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה; הגיעה לקובל ידיעה על עבירת משמעת שלא בדרך תלונה והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, יודיע על כך, בכתב, לעורך הדין ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב.

2.         הומצא לעורך דין העתק תלונה או הודעה כאמור בסעיף  1, ישיב עליה תוך ‎14 יום מיום ההמצאה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים לה לפי בקשת עורך הדין; משעברה תקופה זו רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך הדין”.

 

על פי האמור בסעיפים אלה, לא היה מוצדק להגיש את הקובלנה נגד המערער קודם שקיבל את כתב התלונה לתגובתו, ולפני שחלף הזמן האמור בסעיף ‎2. אך עדיין שאלה היא, אם על אף זאת, יש לפסול את ההליך שננקט נגדו. בפני בית הדין מסר המערער את גירסתו וניתנה לו אפשרות מלאה להתגונן. האם בנסיבות אלה יהיה מוצדק לפסול את הדיון כולו בפרט האישום השני?

 

נראה לנו, כי יש להשיב על כך בשלילה. במהלך הדיון ניתנה, כאמור, למערער הזדמנות מלאה להעלות את מלוא טענותיו ואין ספק שלא נגרם לו כל עיוות דין, כשהחליט בית הדין לפסוק על פי העובדות, אשר הוכחו בפניו. בנסיבות אלה, אין זה סביר, שבגלל טעות של הועד המחוזי, בכך שהניח שהמערער קיבל את התלונה ולא השיב עליה, יבוטל ההליך המשמעתי, הנוגע לפרט האישום השני.

 

ניתן ללמוד ולהקיש לענייננו מסעיפים ‎39 ו-‎40 לכללי סדרי הדין. סעיפים אלה קובעים:

 

“39.     בית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירת משמעת שאשמתו בה מתגלית מן העובדות שהוכחו בפניו אף אם עובדות אלה לא נטענו בקובלנה, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

40.       בית הדין רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו בפניו, אך לא יטיל עליו בגזר דינו אלא עונש אחד בשל אותו מעשה”.

 

הנה כי כן, עולה מסעיפים אלה, שבתנאים האמורים ניתן להרשיע נאשם בעבירות אשר העובדות הנוגעות להן לא נטענו בקובלנה או שהעבירות עצמן לא נכללו בה. מכך ניתן להסיק, שניתן להרשיעו גם בעבירות על פי עובדות אשר לא נטענו בתלונה שהוגשה נגדו. העיקר הוא, שניתנה לנאשם האפשרות להתגונן, ולא ייגרם לו עיוות דין. על אותו משקל, ניתן לקבוע שכשמוגשת קובלנה והנאשם מורשע על פיה, הרי אף אם עקב טעות לא נתקבלה קודם התלונה על ידי הנאשם, ההליך כולו אינו פגום, ובלבד שניתנה לנאשם אפשרות מלאה להתגונן, ולא נגרם לו כל עיוות דין.

 

אשר על כן, יש לדחות את הערעור גם על ההרשעה בפרט האישום השני.

 

114.     הליכי התגובה הסטאטוטורית לא נועדו לתת לנילון את ההזדמנות לנהל את המשפט פעמיים.

115.     כך, למשל, אם במסגרת ההליכים האלה הנילון יבקש מהקובל לשמוע בעצמו את העדים, ולהתרשם מאמינותם לפני קבלת ההחלטה על הגשת הקובלנה, והקובל יסרב – קרוב לוודאי שלא תהיה לנילון כל עילה חוקית לתקוף את הסירוב הזה.

116.     הליכי התגובה הסטאטוטורית נועדו בעיקר לתת לנילון את ההזדמנות לשכנע את הקובל כי מסיבות אלה ואחרות – לאו דווקא משפטיות – אין זה מוצדק להגיש את האישום. נסיבות “לא משפטיות” אינן יכולות להיטען בפני בית הדין, אלא רק בפני הקובל, בהליך התגובה הסטאטוטורית, וקיפוח זכותו זו של הנילון גורמת לו עוול.

117.     פסיקת ביהמ”ש העליון דלעיל נוגסת קשות בהזדמנויות שהמחוקק נתן לנילון, ובמיוחד בהזדמנות לשכנע את הקובל כי קיימות נסיבות לא-משפטיות להימנע מהגשת הקובלנה, ולכן יש לפרשה בצמצום רב.

118.     מהאמירה של בית המשפט העליון כי “בפני בית הדין מסר המערער את גירסתו“, ומהאמירה הנוספת כי “ניתנה לו אפשרות מלאה להתגונן”, עולה אלה הם שני תנאים מצטברים לצורך “מירוק” הפגם.

119.     במקרה דנן המערער לא מסר את גירסתו, ולמעשה גם לא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן, באשר ביה”ד אף לא היה מוכן לשמוע את הטענה כי העדר ההזדמנות פוגע בתקינות ההליך.

120.     יצויין כי רק עם קבלו, לביתו, את הכרעת-הדין קלט המערער כי הוא נאשם לא רק בעשיית פעולות אשר יוחדו לעורכי-דין, אלא גם ב”מירמה” בכל הקשור למעבר למחוז הצפון, כך שאפילו היה הוא ממשיך לנהל את הגנתו, הוא לא היה ער לאישום הנוסף הזה, דבר המראה עד כמה חשובה היא הזכות לתגובה הסטאטוטורית.

121.     המסקנה מפסק-דינו של בית המשפט העליון היא: אם לא כובדה זכותו של הנאשם לתגובה סטאטוטורית, ובית הדין לא שעה לטענה הזאת, המשך ניהולו של הנאשם את הגנתו כמוהו כויתור-בדיעבד על הזכות הזאת, וכל פירוש השולל ממנו את הזכות “לקום וללכת” מרוקן מכל תוכן את הזכות הזאת.

122.     גם אם טעו המערער וסניגורו בפרשנותם זו, זכותם לטעות אינה פחותה מזכותו של ביה”ד עצמו לטעות, ורק במשטר בולשביקי יכול טריבונאל לפטר סניגור, גם על שגיאות אמיתיות, גם על שגיאות מדומות – רק משום שהגנתו על מרשו אינה לטעמו של הטריבונל.

123.     אמור מעתה: צדקו המערער וסניגורו בכך שהפסיקו את השתתפותם בהליך, וטעה ביה”ד קמא בכך שפיטר את הסניגור.

ז.         והוא הדין גם באשר לסמכות המקומית

124.     כשם שבית המשפט העליון יצר “ויתור שבהסכמה” לקיפוח הזכות לתגובה סטאטוטורית, כל הוא יכול מחר – וכבר יש לכך ניצנים בפסיקה – לקבוע כי “אמנם לביה”ד לא הייתה סמכות מקומית, ולא היה מוצדק להגיש את הקובלנה לביה”ד, אבל בפני בית הדין מסר המערער את גירסתו וניתנה לו אפשרות מלאה להתגונן“, ובנסיבות האלה “לא נגרם לו עיוות דין”…

125.     סירובו של ביה”ד קמא לשעות לטענת חוסר-הסמכות המקומית יצר עיוות-דין בפני עצמו (וגם עמד בסתירה לפס”ד הבג”ץ, אשר שלח אותו לטעון את טענותיו בפני ביה”ד עצמו.

ח.      זכותו של המערער קופחה גם קופחה

126.     אם היה המערער מנהל את הגנתו כמקובל, וערכאת הערעור הייתה מקבלת את טענתו לעניין הסמכות המקומית, ואולי אפילו לעניין התגובה הסטאטוטורית, ההליך היה מתבטל, ונפתח הליך חדש, בבית דין מוסמך, ולאחר מתן ההזדמנות לתגובה הסטאטוטורית, המערער היה במצב בו הוא תומרן לחשוף דברים אשר נאשם רשאי לשמור אותם סמוך לחזהו עד לפרשת ההגנה שלו.

127.     לפיכך חייבים היו המערער וסניגורו “לנתק מגע” כדי להגן על המערער גם מפני הסכנה הזאת.

ט.       פיסקת ההגבלה ופרשת עזרא שטיין נ’ מפכ”ל המשטרה (בג”ץ 951/06)

128.     בבג”ץ חיים שטנגר הידוע קבע הנשיא (אהרן ברק) כי חוק הלשכה עומד במבחן “פיסקת ההגבלה”, אבל בבג”ץ עזרא שטיין הוא עצמו קבע כי הגם ש”נוסחת האיזון”, השומרת הן על הפרט והן על הכלל, הן היחיד והן על הציבור, בעינה עומדת, “האיזון בין צורכי הכלל והפרט – המגבש את התכלית הכללית של כל חוק – עשוי להשתנות עם השנים”.

129.     בבג”ץ שטנגר לא הועמדה למבחן השאלה אם יישומו בפועל של חוק הלשכה אכן מתיישב עם פיסקת ההגבלה, או חורג ממנה, אלא רק אם החוק עצמו מתיישב אתה – ולפיכך מפסה”ד עצמו נראה שגם בעניין הזה הטוענים לא עשו מלאכה שלמה – ולא קשה לנחש מדוע: שטנגר עצמו היה בעבר מראשי הלשכה, עד שירד מגדולתו, והוא, כך נראה, לא הלך לבג”ץ כדי לשחרר את ציבור עורכי-הדין מן הכפייה הבולשביקית ללשכה הסטאטוטורית, אלא כדי לאפשר לו להקים לשכה סטאטוטורית משלו, בה יובטח לו נתח-השררה, בדומה למה שהיה לו בעבר.

130.     ואם בית המשפט העליון קבע כי לבית המשפט ישנה הסמכות לקבוע אם הכנסת, בחוקקה חוק, לא חרגה מפיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק) כך, וביתר-שאת, גם ערכאות הלשכה – כולל בית המשפט העליון עצמו, כשהוא דן בערעורים עליהן – כפופות לאותה ביקורת שיפוטית.

131.     האם השעיית עורך-דין על עבירות שאין עימן לא קלון, לא שחיתות ולא פגיעה בלקוח, היא “לתכלית ראוייה”? בשום אופן לא.

132.     גם מתוך הנחה שהתכלית היא “ראוייה” – האם ההשעייה נשוא הקובלנה דנן היא “במידה שאינה עולה על הנדרש”? גם כאן בשום אופן לא.

י.          טירוף מערכות

133.     כאשר, למשל, נהג מורשע בעשר עבירות חנייה, ונידון כל פעם לתשלום קנס גבוה במשהו מהפעם הקודמת – נניח 120 ש”ח במקום 100 ש”ח, הקנס המקורי, בפעם הראשונה, ו-500 ש”ח בפעם העשירית – זה סביר, אבל “קפיצת מדרגה” לעונש של שלוש שנות מאסר + פסילה לצמיתות + קנס 50,000 שקל אינה, בפעם האחת-עשרה, עונש ראוי, גם בחסות הקלישאה “הכמות הופכת לאיכות”.

במיוחד אמורים הדברים כאשר מסתבר כי לשופט ישנן סיבות טובות לנקמנות בנאשם.

134.     בנסיבות כאמור, בית המשפט אשר דן בעבירה ה-12 כבר תומרן למצב בו אם הוא יחזור לרמת-הענישה שהייתה לפני “קפיצת המדרגה” הוא ייחשב כ”פראייר” – גם בעיני עצמו – וגם יהיה לו קושי מיוחד “לרדת מהעץ” בין העבירה ה-11 לבין זו ה-12.

135.     ונשאלת השאלה מה יעשה בית המשפט כאשר הוא דן נאשמים אחרים, בפעם האחת-עשרה או השתים-עשרה, על עבירת-מהירות חמורה, או על עקיפה מסוכנת, אם הוא כבר גזר את המקסימום לפי פקודת התעבורה על עבירת-חנייה קלה?

ומה יעשה בית משפט ישר-דרך בדונו בעבירה ה-11 או ה-12 של נאשם כאשר אין הוא יודע כי “קפיצת המדרגה” של ביהמ”ש העליון בעניינו של עו”ד שמחה ניר לא התיימרה ליצור הלכה חדשה, אלא רק להעניק טיפול AD PERSONAM לשמחה ניר?

ואם יש לכם ספק בכך, הנה מה שאומר השופט אליהו מצא, בהחלטתו בעניין עתירתי לדיון נוסף בעניין נשוא ערעור זה, על קפיצת-המדרגה ה”פרסונאלית” הזאת:

“הנני נכון להסכים, כי העונש שנגזר על העותר איננו קל. עם זאת אין בידי לקבל, כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר”.

אתה הבנת את זה, ברוך?!

136.     מצב בו בית המשפט מתמרן את עצמו לכך שהוא איבד את האפשרות ל”דיפרנציאציה” בין קלה לחמורה הוא דוגמה אחת מני רבות לטירוף מערכות.

וכל החפץ בדוגמאות נוספות, ייתי ויקרא את הספר טירוף מערכות, מאת אינג’ יוסף דוריאל, דמות ידועה בתחום הניהול, וחתן פרס מפעל חיים מיוחד לשנת 2005, מטעם אגודת מהנדסי תעשייה וניהול, על היותו מהבולטים בדור המייסדים של המקצוע בישראל, על כך ששפך בספריו אור על תופעות של טירוף מערכות והזהיר מפני השלכותיהן, על כך שפעל לקידום המקצוע כיו”ר האגודה של יועצים לניהול, ראש המטה לייעול המשק הציבורי וכמנכ”ל המכון לפריון העבודה והייצור.

יא.    לגופו של הערעור, על נסיבותיו ועובדותיו הספציפיות

137.     כאמור לעיל, תחת הכותרת “זכותו של המערער קופחה גם קופחה”, חייב המערער להיזהר פן יחשוף מוקדם מדי דברים אשר יזיקו לו, אם המשפט יבוטל, אבל ייפתח מחדש בהליך תקין יותר.

138.     לפיכך לא יטען המערער אלא את מה שכבר טען, או דברים אשר שום גילוי מוקדם לא יכול לגרום לו נזק בלתי-הפיך.

139.     האמור לעיל ולהלן, על אף כלליותו, הוא חלק בלתי-נפרד מערעור זה.

140.     המערער חוזר על כל טענותיו בערכאה קמא – הן לגבי חוסר הסמכות המקומית, הן לגבי חוסר הסמכות העניינית, הן לגבי אי-מתן ההזדמנות לתגובה סטאטוטורית, הן לגבי העובדה שכתב הקובלנה לא מגלה כל עבירה, הן לגבי שעובדות האישום לא נטענו ולא הוכחו, הן בשלב הטענות המקדמיות, והן בכל עניין אחר אשר לגביו הוא טען בביה”ד קמא.

ומעל לכל מודגש בזה עניין חוקתיותה של הוראת-החוק המאפשרת להשעות עורך-דין מחברותו בלשכה, אבל לאפשר לאותה הלשכה להמשיך ולשלוט בהתנהגותו – גם בתקופה בה אין לו כל זכויות בה (וזה אומר שאם אני מושעה, אין לכם זכות לגעת בי, אלא על מה שעשיתי לפני ההשעייה, ואם אני לא מושעה, ממילא הכל נופל לכם).

צריכה זו להיות חוצפה בלתי-רגילה מצד לשכת עורכי-הדין לבוא אל הכנסת בדיבורים יפים, לנצל את תמימותם של חברי-הכנסת, לבקש מהם לחוקק את הוראת-החוק המאפשרת להקיא עורך-דין אל מחוץ למחנה, לשבור את מטה-לחמו, אבל להמשיך ולחייבו להרכין ראש בפני יו”ר ועדת האתיקה המחוזית, בעברו על פניו ברחוב: זה לא מתיישב לא עם פסקות-ההגבלה, ולא עם שום דבר – זולת תאוות-השררה של עסקני הלשכה, לדורותיהם.

141.     להכרעת-הדין ולגזר הדין אין יד ורגל, כשם שאין יד ורגל לכל החלטות-הביניים – לא בראיות ולא בדין.

המערער יוסיף ויפרט בדיון עצמו.

כל האמור להלן – להוסיף בא, ולא לגרוע.

142.     אשר על כן יתבקש בית דין זה לזכות את המערער, ולחלופין לבטל כל עונש.

יב.    עוד לגופו של הערעור: מי באמת מצפצף על בית המשפט העליון?

143.     יחד עם זאת, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, ייאמר כאן דבר אחד החל גם על הכרעת-הדין וגם על גזר הדין.

144.     טענת void אין בה משום “כפירה במרות בית המשפט”, וכיו”ב.

כולנו טוענים מדי פעם טענות כאלה. לפעמים הן מתקבלות, לפעמים לא. גם הוועד המחוזי עצמו טוען, בכל הנוגע לרישומו על ידי הוועד המרכזי של המערער כחבר-הלשכה במחוז הצפון, כי הרישום הזה הוא VOID.

לפעמים הטענות האלה הן ייחודיות למקרה מסויים, לפעמים הן מתאימות למאות ואלפי מקרים (מי שמצוי בבתיהמ”ש לתעבורה מכיר היטב את הדברים האלה).

טענה כאמור, בין אם היא מתייחסת למקרה אחד, בין אם היא חלה על מיליון מקרים, יכול להיות שתתקבל, ויכול להיות שלא תתקבל – אבל חוצפה היא לומר שטענה כזאת, מפי משפטן, היא “כפירה בסמכות בתי המשפט”.

145.     אני לא כופר בסמכות בתי המשפט, ובעצם העובדה שאני בא לבית המשפט וטוען לבטלותו של הליך ההשעייה, גלומה גם התחייבות לכבד את תחלטת בית המשפט – אף אם היא לא תהיה לרוחי.

דא עקא שבינתיים לא אני הוא זה המונע מבתי המשפט את הכבוד, אלא שזווקא ההיפך הוא הנכון: דווקא בתי המשפט עצמם בורחים כמפני אש מהכבוד שאני חולק להם, ומתחמקים מלדון בטענה, בכל מיני תירוצים אומללים, עלובים ועילגים, אשר היו מביישים כל סטודנט למשפטים אשר הספיק לשמוע משהו על סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984.

146.     בסעיף 5.ד. להכרעת הדין נאמר:

“ד.     התרשמתי משמיעת טענות הנאשם, במהלך בירור הקובלנות, כי הנאשם האמין בעמדתו – סובייקטיבית – שהושעה שלא כדין וכי השעייתו הינה “VOID“, כטענתו, כך שבעת מצג הדברים בבתי המשפט, כמיוחס לו בקובלנות, לא הייתה לנאשם כוונה (פלילית) לעבור עבירה של התחזות, ובוודאי לא – – לטעון טענה עובדתית או משפטית, בידעו שאינה נכונה.

“ה.    בסופו של יום, הנאשם טעה בעניין זה, אולם לטעות זו לא נתלוותה אותה כוונה הנדרשת, בעבירה פלילית, או מעין פלילית, כדי להביא להרשעתו בעבירות הנ”ל”

וזה, כשלעצמו, צריך היה להביא לזיכויו של המערער מכל נושא ה”התחזות” – כולל לפי סעיף 97 אשר בגינו הורשע המערער – אפילו אם הייתה בסמכותו של הדין המשמעתי, אבל לא זו בלבד, אלא שלטעות הזאת – מאימתי טעות היא עבירת-משמעת, והאם ישנו אחד מ-40,000 חברה הלשכה שאינו טועה אף פעם?! – ביה”ד קמא מתייחס בהמשך, בגזר-הדין, כאל ביזוי מערכת המשפט כולה, וגם סותר את מה שהוא עצמו אמר בהכרעת-הדין.

147.     הטראנספיגורציה הבלתי-מוסברת בין הכרעת-הדין לבין גזר הדין רק ממחישה את מה שנאמר לעיל, תחת הכותרת “טירוף מערכות”, ובמיוחד על הקושי “לרדת מהעץ” בין העבירה ה-11 לבין זו ה-12.

148.     כה נאמר בגזר-הדין:

“אפשר, בסובייקטיביות, הנאשם האמין כי עודנו עו”ד, אך אמונה זו בטלה מרגע שבית המשפט העליון פסק באזניו ולעיניו כי אין בידו רישיון לעסוק בעריכת דין, והנאשם, ביודעין, כפר בכך, לרא רק בדבריו בפני בית דין זה, אלא גם במעשיו בפרהסיה …

“אמונתו הסובייקטיבית של הנאשם מתבטלת כנגד עצימת עיניו הרצונית, המוטעית והמתריסה כלפי כל רשויות המשפט בישראל, כאילו רק הוא יודע מה הדין. הוא ואפסו עוד. בכך מתמלא אלמנט הכוונה הפלילית לכדי חיוב המוטל עלינו, בית הדין, למצות עמו את הדין בעונש חמור שימנע ממנו לשוב על עבירותיו”.

149.     עם כל הכבוד, כאמור לעיל הח”מ אינו מצפצף על בתי המשפט. לח”מ ישנן טענות עובדתיות ומשפטיות – אולי נכונות, אולי מוטעות – וזכותו היא שבתי המשפט יטו לו אוזן, ויחליטו לגופן של טענותיו – גם אם הם לא מקבלים את טענותיו (ואין מחלוקת על כי – בכפוף לעקרונות התקיפה העקיפה המקובלים על הכל – דעתם היא הקובעת, ולא דעתו של הח”מ).

150.     עם כל הכבוד, לשיטתו של ביה”ד קמא אפילו טענת הבטלות בפניו היא בגדר “התרסה”, וזאת כאשר לא היו לפניו כל ראיות לקבוע כי המערער אכן טעה בעניין הבטלות.

151.     עם כל הכבוד, אני לעולם לא טענתי כאילו רק אני יודע מה הדין. אני ער לאפשרות שאני טועה, ואני מכבד את דעתם של אחרים – גם כאשר אני סבור שהם טועים – אבל מי שחולק עלי, שייתכבד ויציג את התיזה הנגדית שלו – ולא יסתתר מאחורי ביטויים דמגוגיים, כגון “התרסה” או כגון “העבירה אותו על חובתו בעו”ד, לקבל את הדין ואת הסמכות”.

עם כל הכבוד, אני כופר גם בדין וגם בסמכות, במקרים כאלה, ודומיהם:

–        אני כופר בסמכותו של בית הדין הרבני לדון בעבירות תעבורה;

–        אני כופר בסמכותו של בית המשפט לתעבורה לדון בעבירות משמעת של עורכי דין;

–        אני כופר בסמכותו של בית הדין המשמעתי של הלשכה לדון בענייני נישואין וגירושין;

–        אני כופר בסמכותו של בית הדין המשמעתי של הלשכה לדון בקובלנה אשר לנאשם בה לא ניתנה ההזדמנות ל”תגובה סטאטוטורית”;

–        אני כופר בסמכותו של בית המשפט העליון לדון כערכאת ראשונה בעניין כלשהו, למעט בשבתו כבג”ץ, בעניינים אשר נקבעו בסעיך 15 לחוק יסוד: השפיטה;

–        אני כופר בסמכותו של בית משפט או בית דין כלשהו לדון בעניינו של אדם אשר לא היה לו יומו בהליך, ולהוציא פסק-דין לחובתו;

–        אני כופר בסמכותו של בית משפט או בית דין כלשהו לדון בהליך כלשהו אשר הוגש על ידי שליח אשר לא הוסמך לכך;

–        אני כופר בסמכותו של בית משפט או בית דין כלשהו לדון בהליך כלשהו אשר לא הוגש כדין, או לא נפתח כדין;

–        אני כופר בסמכותו של בית משפט או בית דין כלשהו לדון בהליך כלשהו אשר “מסמך הפתיחה” שלו אינו חתום;

–        אני כופר בסמכותה של ערכאת-ערעור כלשהי לדון ב“ערעור” על “פסק-דין” אשר ניתן בנסיבות כאמור לעיל, וזאת משום שאם “פסק הדין” ניתן ללא סמכות – אין הוא “פסק-דין” כלל ועיקר (אפילו שהוא נחזה, או מתיימר, להיות כזה), ולשום ערכאת-ערעור אין סמכות לדון ב”ערעור” על “לא פסק-דין”;

–        אני כופר בסמכותה של הכנסת לחוקק חוק אשר קובע פרס לכל מי שיביא לתחנת המשטרה ראש כרות של ערבי, וחוק נוסף, הקובע כי רק לבית המשפט העליון ישנה הסמכות לראות חוק כזה כ”בלתי חוקתי”;

–        אני כופר בסמכותה של הכנסת לחוקק חוק אשר קובע כי נאשם בעבירת-חנייה צריך לבוא לבית המשפט עשר פעמים כדי לומר “כופר אני” על מנת שניתן יהיה לעבור לשלב ההוכחות, בישיבה האחת-עשרה, וכן חוק נוסף, כאמור לעיל;

–        אני כופר בסמכותה של הכנסת לחוקק חוק אשר קובע כי נאשם אשר ויתר על יומו בבית המשפט רואים אותו כאילו התייצב בבית המשפט, והודה פוזיטיבית באשמה המיוחסת לו, וכן חוק נוסף, כאמור לעיל;

–        אני כופר בסמכותם של הכנסת ושל ערכאה שיפוטית כלשהי לקבוע כ”התנהגות בלתי הולמת עורך-דין” את פעולותיהם של עורכי-דין – לטעמי: נושאי-הדגל של המצפון הציבורי – בתום-לב, ועל פי מצפונם המקצועי, גם אם הם טועים (גם היושבים-לדין בערעור הזה עשויים לטעות, אבל לא יעלה על הדעת לקבוע את טעותם כ”התנהגות בלתי הולמת” אם הטעות היא בתום-לב, ובמצפון מקצועי מלא – ואני אשים נפשי בכפי להגן על זכותם לטעות, כאמור – גם אם הטעות תהיה לרעתי).

לא, אני לא טוען כי אין אפשרות שאני עצמי טעיתי באחת השורות האלה, ובוודאי שאני לא טוען – וגם לא חושב – כי “אני ואפסי עוד”, אבל כאשר החברה יצרה את מקצוע עריכת-הדין, ואת מקצוע השפיטה, היא הבינה כי אין אלה מדעים מדוייקים, וכי טעויות יכולות לקרות, אבל היא הבינה גם שבלי המקצועות האלה, והטעויות האלה, מצבה יהיה גרוע בהרבה.

החברה גם הבינה כי אם טעויות (בתום-לב ובמצפון מקצועי שלם) של עורכי-דין ושופטים תיחשבנה כהתנהגות “בלתי הולמת” של עורכי-הדין ושל השופטים, מהר מאוד אפשר יהיה “לסגור את הבאסטה”, ולהחזיר את החברה אל התוהו-ובוהו, ואל החושך על פני התהום.

ובאשר ל”התרסה” – עורך-דין (וכאמור: נושא-הדגל של המצפון הציבורי) אשר סבור כי עניין מסויים ראוי להתרסה, אבל נמנע מלהתריס, בין מחשש פן יבולע לו, בין מכל סיבה אחרת – דווקא הוא-הוא אשר חוטא בהתנהגות בלתי-הולמת (וראו עוד, להלן, תחת הכותרת א-פרופו “התרסה”).

152.     עם כל הכבוד, ראינו לא אחת כיצד בית משפט דן על פני עמודים שלמים בטענות מטומטמות, ואם, “חלילה”, הוא לא מוצא טענות כאלה, או שיש לו צורך בהן, הוא ממציא עבורנו טענות מטומטמות – שלא העזנו לטעון – כדי שיהיה לו מה “להדוף”, ואותן הוא “יהדוף” באריכות – אבל כאשר בית המשפט מתעלם מהטענות החזקות ביותר שלך, אתה יודע בוודאות שבמקרה הזה אתה צודק ב-100%.

153.     ועם כל הכבוד – חודשים ארוכים חיזרתי על הפתחים כדי למצוא שופט אשר ידון בטענת הבטלות של השעייתי – מכוח סעיף הסמכות ה”נגררת” – אבל אף שופט לא היה מוכן לדון בטענה, ולומר “שמחה ניר, אתה טועה”. גם לא ביה”ד קמא, אשר קבע בנחרצות שאני טועה, בלי שהיה לו בסיס לקביעה הזאת.

154.     האמירה כי “כאילו רק הוא יודע מה הדין. הוא ואפסו עוד” היא פוגעת ומעליבה, והיא מבזה בראש ובראשונה את אומרה, והאמירה על “עצימת העיניים” – על הרבה פחות מזה אתם-עצמכם העמדתם אותי אל עמוד-הקלון.

יחד עם זאת, ובכל הכבוד, לכל אחד מאיתנו ישנו תחום-התמחות, ובכל תחום-התמחות ישנו אחד (או אחדים) אשר עומד(ים) בראש המחנה המסויים הזה.ואנוכי הקטן והצנוע, אשר, כאמור, הוגדרתי על ידכם כמקצוען וכאידיאליסט, רואה את עצמי כמי שכתב הכי הרבה עבודות (כתבי בי-דין ומאמרים) בשלושה תחומים אלה:

–              תחום התעבורה,

–              תחום כשרות הסגנון,

–              תחום תרבות השפיטה.

זה לא אומר שאני יותר חכם מאחרים, שאני צודק יותר מאחרים, ש”אני ואפסי עוד” – ווזה לא אומר שאני לא מחכה בכליון-עיניים שיבוא מאן-דהוא אחר, אשר ייטול ממני את ה”בכורה”, ויאפשר לי “לצאת לפנסיה”.

זה רק אומר שצריך להתייחס גם אלי ברצינות ובכבוד – גם, ואפילו במיוחד, מי שחולק על דעתי.

וזה אומר שאם אני, למשל, כתבתי ופרסמתי מאמר בן 5764 מלים תחת הכותרת מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך – אתם לא יכולים לתת פסק-דין בן 4 מלים (בתוספת קצת “מים”) המתחיל ונגמר באמירה הנאשם השתמש בלשון בוטה, לגלגל אלי-מרום עיניים שחצניות, יהירות ומדושנות-עונג, בלי להתייחס למאמר, כאשר אתם עצמכם לא יודעים מה פירוש המילה “בוטה”: זה לא רציני, זה לא הגון, זה לא מקצועי, וזה לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי.

155.     עם כל הכבוד, אם ביה”ד קמא היה מתייחס לטענתי המרכזית – אותה העליתי בתשובה לשאלות בית הדין עצמו – ולא מקבל אותה – ניחא, אבל גם לכך הורגלנו, לצערנו, שגם בתי המשפט עצמם, כאשר אנחנו מופיעים בפניהם, מציפים אותנו במבול של שאלות, כדי “לדוג” משהו נגדנו, אבל אם התשובות אינן “מספקות את הסחורה”, הם מתעלמים מהן כליל.

אולי, כבודכם, אולי תתחילו פעם להתייחס בכבוד לפחות לנושאים שאתם-עצמכם מעלים?!

156.     כבר בישיבה הראשונה, כאשר המערער טרם היה מיוצג, בתשובה לשאלות בית הדין – ובהמשך גם בטיעוניו בכתב, באמצעות סניגורו – הוא איזכר את ההלכה הפסוקה מלפני כב’ ביהמ”ש העליון בפרשת דוד נגד שב”ס, אשר לפיה אם ההליך הוא void העובדה שהערעור עליו נדחה אינה מרפאה את הפגם.

נמחיש את העיקרון הזה בדוגמה:

אנחנו מייצגים נתבע, ומפסידים בכל הערכאות – כולל בית המשפט העליון, וכולל בדיון הנוסף – אבל, לימים, מתברר כי בזמן שנעשה ייפוי-הכוח לעורך-הדין שאמור היה להגיש את כתב-התביעה, עורך-הדין כבר לא היה בין החיים, כי ה”אישור” על ייפוי-הכוח היה מזוייף, וכי “כתב ההעברה” לעורך-הדין אשר בא במקומו – גם הוא היה מזוייף, משום שרוב עורכי-הדין המתים אינם יכולים לחתום על כתבי-העברה.

157.     אין כל ספק: בגלל הזיופים, ובגלל העדר ייפוי-כוח תקף, כל ההליך כולו בטל כלא-היה (VOID, כמובן), והעובדה שבית המשפט העליון דחה את הערעור על הערכאה(ות) דלמטה אינה מרפאת את פגם הבטלות. זו הלכת דוד נ’ שב”ס, והיא הלכה פסוקה ומחייבת אשר יצאה מלפני בית המשפט העליון.

158.     יכול להיות שאני טועה בטענה שהלכת דוד נ’ שב”ס חלה בענייננו, אבל הטעות הזאת אינה “התרסה”, אלא, לכל היותר, טענה שגוייה.

159.     ועל כן מי שמצפצף על בית המשפט העליון אינו עו”ד שמחה ניר, אלא בית הדין קמא, אשר הזמין את הטענה הזאת, נענה ב”אני שמח שאדוני העלה את הטענה הזאת”, קיבל תשובה המבוססת על ההלכה הפסוקה מלפני כב’ ביהמ”ש העליון – וציפצף עליה במצח נחושה!

יג.      א-פרופו “התרסה”

160.     אחת הצורות הנלוזות והבזויות ביותר של הדמגוגיה היא, לטעמי, השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת. כאשר הדמגוג מטיח בפניך עובדות-אמת, אתה לא תמיד תופס איזה “ספין” הוא עשה לך.

161.     נניח שבאמירה מסויימת, או בהתנהגות מסויימת, יש משום “התרסה”: איפה נאמר שאסור להתריס?!

162.     קחו, למשל, את טענת סניגוריו של עו”ד אביגדור קלגסבלד, בערעור על חומרת עונשו, כי בית המשפט לתעבורה החמיר בעונשו של לקוחם המפורסם בגלל ה”עליהום” הציבורי עליו.

יכול להיות שהטענה הזאת נכונה וצודקת, ויכול להיות שלא – “התרסה” בוודאי ובודאי שיש בה, אבל זו התרסה לגיטימית – לא רק במגרש הציבורי, אלא גם במגרש המשפטי, שהוא-עצמו חלק אינטגרלי מהמגרש הציבורי.

163.     גם גזר-הדין במקרה דנן הוא בגדר “התרסה” כנגד המערער, אבל גם אם היא שגוייה – והיא אכן שגוייה – היא התרסה לגיטימית.

164.     נניח שאני סבור – בצדק או שלא בצדק – שהליכי המשמעת נגדי הם פרי “קומבינה” נקמנית בין בית המשפט העליון לבין מוסדות הלשכה, ונניח שאני סבור כי מבחינה משפטית הנקמנות הזאת באה במקום שיקול-דעת שיפוטי הוגן, ולכן ההליכים הם VOID.

נניח שאני מייצג לקוח, אשר עניינו מחייב טענה עובדתית-משפטית כאמור: האם אני צריך להימנע מלהעלות את הטענה הזאת רק משום שיש בה גם “התרסה”?

165.     עם כל הכבוד, הזכות להתריס היא חלק מחופש-הביטוי, אשר אין לפגוע בו, ובמגרש המשפטי – הזכות הזאת היא גם חלק מחובתו של עורך-הדין, אם הדבר נראה לו – אפילו בטעות – נחוץ לעניין אותו הוא מייצג.

יד.    כה אמר מורי, הד”ר מישאל חשין

166.     הד”ר מישאל (“היום כולם עושים זאת מהמקפצה“) חשין, בזמנו מורי בפקולטה למשפטים, ולימים המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון, אמר פעם בהרצאה, תוך שהוא מפנה אצבע מתריסה – כן, מתריסה! לעבר שופטי בית המשפט העליון:

“כבוד בית המשפט, כאשר אנחנו טוענים בפניכם טענה, אתם רשאים לקבלה או לדחותה, ואנחנו נכבד אותה גם אם אנחנו חולקים עליה, אבל אל תתעלמו ממנה. אל תצפצפו על בני-אדם!

167.     מי שחולק על הדברים האלה – שיקום!

168.     התרסתו של הד”ר חשין הייתה, ספציפית, כנגד הרכב של שלושה בבית המשפט העליון, אבל היא חלה, בהתפלגות גאוסיאנית זו או אחרת, על כל השופטים.

ומי שלא נתקל בתופעה הזאת בעבודתו המקצועית – שיקום!

169.     לא רק הד”ר חשין אמר כי השופטים חייבים להתייחס לטענות בעלי-הדין, גם אם הן אינן מקובלות עליהם, אלא גם כבוד הנשיא מאיר שמגר, בהחלטתו בפרשת בקר נ’ שטרן, אלא שלימים בא שופט ביהמ”ש העליון אליהו מצא, ופירש את ההחלטה האמורה (המכירה בכך שאפשר לא להתייחס לטענות שוליות-שבשוליות) כאילו היא מתירה לשופטים יד חופשית להתעלם מטענות שאינן נוחות להם.

ולא זו בלבד, אלא שלימים אחרים באה נציבת תלונות הציבור על שופטים לוועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, ומעל המקפצה היא הכריזה כי גם התעלמות מכוונת מטענות בעלי-דין היא לגיטימית!

אמור מעתה: העמדה הרשמית של מערכת המשפט היא שלשופט מותר – גם בשוגג וגם במכוון! – לצפצף על בני-אדם, כהגדרתו של מישאל חשין.

170.     התופעה הזאת מעידה על חוסר יושר אינטלקטואלי של השופטים, מי במידה רבה, מי במידה מעטה, ועל כך – רק על כך! – מתריס אני כל השנים. לא על שוחד ולא על שום דבר כיוצא בזה, אלא רק על חוסר יושר אינטלקטואלי.

יכול להיות שאני טועה. יכול להיות… אז תבואו ותגידו עו”ד שמחה ניר, אתה טועה – והציבור ישפוט, אבל אתם לא יכולים לסתום לי את הפה, משום שלדעתכם אני טועה, כי הטענה בדבר חוסר יושר אינטלקטואלי אינה טענה עובדתית – נכונה או כוזבת – אלא מסקנה לוגית אשר “מוצעת למכירה”, כאשר גם לבעלי הדיעה הנוגדת מותר להציע לציבוראת מרכולתם.

171.     ומה קורה כאשר “חברנו”, עו”ד “מישה” חשין, בעברו גם יו”ר המועצה הארצית של הלשכה, מגיע לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ובמקום שהוא ישקוד על קידום משנתו הוא מצפצף על בני אדם, כהגדרתו-הוא, ואני מתריס על כך?

במקום שחברי-למקצוע – שגם הם, ללא ספק, סובלים מכך לא אחת – יעמדו לימיני, הם מסגירים אותי  לידיו ולידי חבריו – אלה אשר “מצפצפים על בני-אדם” כהגדרתו של המצטרף לחברתם, ולצפצופיהם.

172.     כן, כבודכם: אני אכן “מתריס כלפי כל רשויות המשפט בישראל”, כי זהו חופש-הביטוי שלי, ובתור עורך-דין בישראל – “קצין בית המשפט” – זאת היא גם חובתי.

173.     אבל מכאן ועד לאמירה “כאילו רק אני הוא היודע מה הדין” – עוד הדרך רב!

ועל כך – להלן.

טו.    If any, speak, for him have I offended!

174.     מה רע עשיתי לכם, כוהני ה”אתיקה”, בכבודו של מי פגעתי, כשאתם מאשימים אותי ב”פגיעה בכבוד המקצוע”?

ועם כל הכבוד – הראו לי אדם אחד מן היישוב אשר כבוד המקצוע ירד בעיניו בגלל פעולותי, כאמור בסעיף הבא.

175.     אתם מתיימרים “להגן על הציבור” מפני עורכי-דין אשר פגיעתם בו רעה, אבל אתם-עצמכם אמרתם עלי לא רק שאני “מקצוען” בתחומי, אלא גם שאני –

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”

כך אתם!!!

176.     אמרתי לא-פעם, וחזרתי ואמרתי שוב-ושוב, כי כבוד המקצוע נבחן בעיני העומדים מחוצה לו. בעיני מר בוזגלו, ולא בעיני עורך-הדין האחר, אבל אתם אינכם אובים שמוע.

177.     האם קרה למישהו מכם שאדם מן הישוב פנה אליכם ברחוב, ושיבח אתכם על עמידתכם בקומה זקופה מול שופט אשר חושב שבית המשפט הוא רכושו הפרטי, והציבור קיים למענו, ולא ההיפך?

לי זה קרה לא אחת – לכם לא. אני מוסיף כבוד למקצוע – אתם לא.

בגללכם – לא בגללי! – תדמיתו של עורך-הדין בעיני הציבור היא “על הפנים”.

בגללכם – לא בגללי! – תדמיתו של עורך-הדין בעיני הציבור של אנשים אשר עולים על יצועם עם הז’אקט, הגלימה והעניבה, מסתובבים ברחובה-של-עיר עם האף בעננים, וחושבים רק על כסף!

178.     אז יכול להיות שהציבור טועה. יכול להיות שהציבור הוא קבוצה ענקית של אידיוטים, אשר טחו עיניהם מראות עד כמה עורכי-הדין מכורים לערכים, ועד כמה הם הלומי-אלטרואיזם.

אבל “כבוד המקצוע” נבחן בעיני הציבור הזה, ואת הציבור הזה – גם אם הוא טועה – אתם לא יכולים להחליף.

179.     ובעיני הציבור הזה עו”ד שמחה ניר הוא המסמל את מעט הכבוד שעוד נותר למקצוע הזה.

180.     אבל אתם ממשיכים לדבר על “כבוד המקצוע”, ולריב לעיני הציבור, כמו ילדים קטנים, על השררה, הכוח, המעמד, ואולי גם על ההון והכסף.

181.     ולא נשכח גם את ראש הלשכה, עו”ד ד”ר שלמה (“לך תביא את הבונזו”) כהן, אשר, בהיותו ראש האופוזיציה בלשכה, עתר לבג”ץ וקיבל צו מוחלט כנגד ראש הלשכה, אבל כאשר הוא נבחר כראש הלשכה, והצו הזה חייב גם אותו – הוא צפצף עליו, מהמקפצה.

182.     אכן, כבוד המקצוע …

טז.   רצח על רקע “כבוד המשפחה”

183.     מה שקרוי “רצח על רקע כבוד המשפחה” אינו מוסיף לה, למשפחה, כל כבוד, אלא רק בזיון וקצף, כי כבוד המשפחה – ממש כמו “כבוד המקצוע” – נבחן גם הוא באספקלריא של המסתכלים מהצד, ולא של המסתכלים מבפנים.

כבודה של משפחת בוזגלו נבחן בעיניהם של עורכי הדין – ובעיני החברה אשר, כאמור, ביקשה להציב אותם כנושאי-הדגל המצפוניים שלה – ולא בעיניהם של בני המשפחה עצמם;

ובאותה המידה כבודה של משפחת עורכי הדין, ושל מקצוע עריכת-הדין – נבחן בעיניו של בוזגלו, ולא בעיניהם של עורכי-הדין עצמם;

184.     ואם אתם חושבים שמה שאתם עושים לי שונה מרצח על רקע “כבוד המשפחה” – אינכם אלא טועים, והציבור אינו טיפש.

יז.      בשביל מה אנחנו צריכים את זה?!

185.     במקום הזה אני לא אגיד מילה רעה על מערכת המשפט. לא שאין לי כמה מלים כאלה, אלא שלעת הזאת, ולמקום הזה, אין לי צורך בכך, ודי לי אם אתן דירוג “פנימי” לכמה תתי-מערכות בתוך המערכת הזאת ככל שאני מכיר את מערכת-האם (ואני מכיר!!!).

את תתי-המערכות בם אדברה כאן אני מכיר – אולי טוב מכל אדם אחר. אותם אדרגה כאן, ואם מישהו סבור כי הדירוג הוא שונה – זה יכול להיות מרתק.

186.     במקומות השני והשלישי מלמטה בסולם ההגינות כלפי המתדיין במערכת המשפט תופסים – הסדר שביניהם אינו רלוואנטי לענייננו – בתי המשפט לתעבורה, ולשכות ההוצאה לפועל.

187.     על בתי המשפט לתעבורה נאמרו כבר דברים רבים, ואני אביא כאן רק “דוגמית” מהם, את דבריו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, ולימים שופט ביהמ”ש העליון, יצחק זמיר, אשר אמר עליהם כי “צדקם לא נראה, ולפעמים גם לא נעשה”.

188.     על לשכות ההוצל”פ די אם נאמר כי גם הזוכים וגם החייבים יוצאים מהן פגועים קשות.

189.     אבל בתחתית הסולם נמצאים בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי-הדין, עליהם אפשר להגיד משפט-סיכום אחד: אם עשיית-הצדק בבתי המשפט של המדינה הייתה כמו בבתי הדין של הלשכה – כל 40,000 חברי הלשכה היו עולים על הבסטיליה אשר ברחוב שערי משפט 1, ומעלים אותה באש, כאשר בראש המחנה צועדים יחדיו, שלובי-זרוע, שני הנצים הידועים – שלמה כהן ויראון פסטינגר.

190.     אתן דוגמה מנסיוני עם בתיה”ד של הלשכה:

בתיק מסויים שנוהל נגדי ויתרתי על זכות השתיקה, ובחרתי להעיד.

תמצית ה”סיפור” באותה הפרשה: הלקוח – אשר טרם היה מיוצג על-ידי, וטרם נתן לי ייפוי-כוח – קיבל מבית המשפט הודעה על הקדמת המשפט בחודש ימים, והוא לא יידע אותי, אלא אחרי שהוא נשפט בהיעדרו. הוא גם הודה בכך שהוא שכח ליידע אותי על כך.

מיד עת תחילת עדותי הראשית התחיל אב-בית-הדין – ובעקבותיו המשיכו גם חבריו להרכב – לחקור אותי שתי-וערב, ולא נתנו לי לסיים אפילו משפט אחד – חקירה אשר לא הייתה מביישת את החוקר-נגדית האגרסיבי ביותר.

בסופו של דבר מניתי יותר מ-90 התפרצויות לדברי ב-90 שורות פרוטוקול (שורות קצרות מהמקובל בפרוטוקולים של בתי המשפט), וכשנגמרו להם השאלות, הם מייד מסרו אותי לידי ב”כ הקובל, בלי לתת לי לסיים את החקירה הראשית.

ולב”כ הקובל, כפי שאפשר להבין, כבר לא היה צורך בשאלות, אחרי שבית הדין ה”אדברסארי” הזה עשה עבורו את המלאכה כולה.

אבל זה לא הכל: במהלך החקירה הנגדית שאל אותי האב”ד משהו כגון: האם הימנעותך מלהתייצב למשפט נבעה משיקול א’ או משיקול ב’?

תשובתי: עוד לא הגענו לנקודה הזאת, כי הלקוח לא הגיע אלי, ולא יידע אותי על הקדמת המשפט.

יכול היה ביה”ד לקבוע שאני משקר, אבל זאת הוא לא קבע, ומייד נראה מדוע.

משעניתי כפי שעניתי, לא הסתפק האב”ד בתשובה הזאת, ושאל את אותה השאלה, בכל מיני צורות – למעלה מ-30 פעם!!!

והוא גם אמר לי שאני “חוצפן” משום שאני לא עונה על השאלה.

בבית משפט רגיל – אפילו בבית משפט לתעבורה – היו זורקים אותו מכל המדרגות אחרי 2 או 3 שאלות כאלה, לכל היותר: אדון דיבון, העד אמר שהם עוד לא הגיעו לזה, מדוע אדוני ממשיך לשאול, ולשאול?!

מדוע היה כל כך חשוב לו, לאב”ד שאני אשיב על השאלה? כי זו הייתה “שאלת אמבוש” אשר כל תשובה שהייתי נותן לה הייתה מספקת לו את ה”זה בדיוק” לו הוא היה זקוק.

איך אנחנו יודעים שזו הייתה “שאלת אמבוש”? מהאמירה “כך או כך, הנאשם לא נהג כראוי” …

ריבונו-של-עולם: אם – לשיטתו! – “כך או כך” הוא מגיע לאותה התוצאה,  פשיטא שגם לשיטתו השאלה אינה רלוואנטית, ואם היא אינה רלוואנטית – מדוע הוא חוזר עליה יותר מ-30 פעם?!

ומה באשר להודאתו של המתלונן שהוא שכח להודיע לי על הקדמת המשפט? לכך אין כל זכר בפסק-הדין.

191.     אני “סוס-קרבות” ותיק ומשופשף בבתי המשפט לתעבורה – מקצוען בתחום, כפי שאתם אמרתם עלי – וראיתי אלפי תיקים בבתי המשפט האלה, אבל אפילו השופט הגרוע ביותר, הפרו-תביעתי ביותר, בכל הזמנים לא היה מעז להיכנס בצורה הברוטאלית הזאת לנעליו של התובע.

וידיד אישי שלי – בעצמו אב”ד משמעתי בלשכה – אמר לי כי “זה בסדר, כך צריך להיות”…

192.     לא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נזכיר כי הוראת חוק הלשכה כי מותר לסטות מדיני הראיות רק “מנימוקים מיוחדים שיירשמו” – הוראה זו מזמן הייתה לאות מתה.

193.     כאשר המחוקק הפקיד את הדין המשמעתי של עורכי-הדין בידי חבריהם – ובמלים אחרות: הוא נתן לעורכי-הדין לשפוט את עצמם – הוא ביקש להיטיב עם עורכי-הדין, ולא להרע עימם.

194.     ומשכך הוא, נשאלת השאלה בשביל מה אנחנו – עורכי-הדין – צריכים את זה? מדוע שלא נחזיר את זה לידי המדינה, ונזכה לפחות ליחס שמקבלים הנאשמים בבתי המשפט לתעבורה?!

יח.   Come you Masters of War

195.     כולנו זוכרים מימי צעירותנו – ימים בהם זרמו בעורקינו ובנשמתנו יותר ערכים ופחות תאוות שררה, כוח, מעמד, כסף – את שירו זה, משנות הסיקסטיז, של בוב דילן, אותו אהבנו מאוד.

196.     הנה השיר:

Come you masters of war
You that build all the guns
You that build the death planes
You that build the big bombs
You that hide behind walls
You that hide behind desks
I just want you to know
I can see through your masks

You that never done nothin’
But build to destroy
You play with my world
Like it’s your little toy
You put a gun in my hand
And you hide from my eyes
And you turn and run farther
When the fast bullets fly

Like Judas of old
You lie and deceive
A world war can be won
You want me to believe
But I see through your eyes
And I see through your brain
Like I see through the water
That runs down my drain

You fasten the triggers
For the others to fire
Then you set back and watch
When the death count gets higher
You hide in your mansion
As young people’s blood
Flows out of their bodies
And is buried in the mud

You’ve thrown the worst fear
That can ever be hurled
Fear to bring children
Into the world
For threatening my baby
Unborn and unnamed
You ain’t worth the blood
That runs in your veins

How much do I know
To talk out of turn
You might say that I’m young
You might say I’m unlearned
But there’s one thing I know
Though I’m younger than you
Even Jesus would never
Forgive what you do

Let me ask you one question
Is your money that good
Will it buy you forgiveness
Do you think that it could
I think you will find
When your death takes its toll
All the money you made
Will never buy back your soul

And I hope that you die
And your death’ll come soon
I will follow your casket
In the pale afternoon
And I’ll watch while you’re lowered
Down to your deathbed
And I’ll stand o’er your grave
‘Til I’m sure that you’re dead

197.     כעת, אחרי שגמרתם להתפעם, ולהתבשם מזכרונות נעוריכם היפים (לא, הם לא ישובו, לא, לא!), קחו את השיר הזה והחליפו בו את המלה “WAR” במלים “אתיקה”, “כבוד המקצוע” או “סגנון” – וללא ספק תראו בראי הזה את עצמכם.

198.     ומשכך הוא, נשאלת השאלה בשביל מה אתם – כהני ה”אתיקה” – צריכים את זה?

יט.    לא, לא, לא תנצחו אותי!

199.     עו”ד ד”ר דייויד וינר ז”ל היה מקצוען לא פחות ממני, ולא פחות ממני “אדם המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

אני מציין זאת לא כדי לדבר בשבח עצמי, אלא רק משום שאתם אמרתם זאת עלי.

אני, ככל הנראה, עורך-הדין היחיד שמוסדות המשמעת הגדירו כך: מקצוען  ואידיאליסט, ואת זה – כהגדרתכם!!! – אתם רואים כפגיעה ב”כבוד המקצוע” ומבקשים להרחיק לצמיתות?

לא מתביישים?!

200.     עורכי דין חברי הלשכה – אחד מהם הוא גם “קובל” לפי חוק הלשכה – הוליכו את דייויד ז”ל אל התופת, והלשכה לא באה לתבוע מהם את מחיר הפגיעה בכבוד המקצוע.

201.     דייויד ז”ל הבין היטב עם מי יש לו עסק בלשכת עורכי-הדין, וביקש לעזוב את הלשכה, לצמיתות, אבל לא עמד בכך – אולי משום שהדבר היה מונע ממנו להמשיך בשליחותו “למען הציבור ולא למען תועלתו האישית”, כלשונכם.

202.     גם “רב-הכוהנים” של “כבוד המקצוע”, עו”ד דרור ארד-אילון, שהוא לא רק יו”ר ועדת האתיקה הארצית של הלשכה, אלא גם חברו הטוב של דייויד, אינו יוצא לתבוע – לא את עלבון המקצוע, ולא את עלבון חברו המת, בכלים העומדים לרשותו מכוח תפקידו.

203.     כוחו של דייויד ז”ל לא עמד לו, והוא שלח יד בנפשו.

הנזק והעוול שאתם גרמתם לי גדול ורב שבעתיים מזה שגרמתם לדייויד.

לדייויד אתם גרמתם שברון-לב ועגמת-נפש, אבל אותי אתם הרחקתם מהמקצוע, למעשה לצמיתות. הרסתם את מפעל-חיי ומנעתם מלקוחותי סנגור שהוא – להגדרתכם-אתם – גם “מקצוען” וגם אדם “המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

204.     אתם שונאים אותי מאותה הסיבה ששונאים את היהודים בכל העולם: מקנאה על שהם, היהודים, עולים על האחרים (למשל: בשיעורם היחסי של מקבלי פרס נובל), ומשום שהם מצליחים יותר – בכל התחומים.

205.     אתם מקנאים בי על אשר יש לי האומץ להגיד בראש מורם את אשר גם אתם חושבים, אבל אין לכם האומץ לומר זאת, פן יזיק הדבר לעסקיכם.

כאשר אתם מגדירים עו”ד פלוני כ“אדם המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית” יש בכך הודאה שכלל ציבור עורכי-הדין אינו כזה, שאילו היה כזה לא היה כל טעם להגדיר כך רק אחד-מרבים.

זה מה שמפריע לכם, שאיש מכם לא יקבל – לא מחבריו ולא מהציבור בכללותו – את התואר הזה.

זה מה שמפריע לכם, שעדיין יש בלשכה גם אידיאליסטים, “אנשים המאמינים בצדקת דרכם, פועלים בכל נימי נפשם לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתם האישית”.

206.     אתם יכולים להוציא אותי מהלשכה לצמיתות, אבל אני, על אפכם וחמתכם, אמשיך לפעול “בכל נימי נפשי לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתי האישית”.

207.     את דייויד ז”ל השתקתם לנצח. אותי לא תנצחו.

 

שמחה ניר, עו”ד

המערער