הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג”ץ?

שמחה ניר, עו”ד

 

הבלוף הגדול!!!

 

על ה”עצמאות” וכו’ של לשכת עורכי-הדין

 

ועל “אחידות הפיקוח” שלה על עורכי-הדין

 

בעקבות בג”ץ חיים שטנגר

 

(בג”ץ 2334/02)

 

 

 

תוכן העניינים

 

 

הקדמה

 

על “עצמאות הפיקוח”

 

“מומחיות”?

 

על המונופול של הלשכה

 

האמנם הלשכה באמת משוחררת מלחצים כלכליים ו”אחרים”?

 

אילו “שירותי פיקוח”?

 

האמנם “אחידות” הפיקוח? (א): על הקובלים

 

האמנם “אחידות” הפיקוח? (ב): על הדיינים

 

אחידות לעומת פלוראליזם

 

האמנם “אחידות” הפיקוח? (ג): דגימות-אקראי

 

ומה בדבר “הגינות הפיקוח”?

 

על ניגוד-האינטרסים

 

ניגוד-אינטרסים א’: קבלת חברים ללשכה

 

ניגוד-אינטרסים ב’: תלונות של לקוחות, מול הגנה על ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה

 

ניגוד-אינטרסים ג’: תלונות של שופטים וכו’, מול הגנה על ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה

 

על ה”רגולציה העצמית”

 

סיכום

 

למי תודה, למי ברכה

 

 

הקדמה

 

עורך הדין חיים שטנגר עתר לבג”ץ כנגד החוק המחייב את עורכי-הדין להיות חברים בלשכת עורכי-הדין, דבר המגביל את חופש העיסוק שלו, וגם מתנה אותו בתשלום אגרה ללשכה.

 

כך פותח פסק-הדין (בג”ץ 2334/02, להלן: פסק הדין או פסה”ד):

 

“העותר הוא עורך דין וחבר לשכת עורכי הדין (להלן – הלשכה). הוא עתר לבית משפט זה ובפיו טענות כנגד חוקיותם של סעיפים שונים בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961 (להלן – חוק הלשכה). לימים צמצם את עתירתו. עתה היא עומדת על טענתו כי סעיפים 2(2), 42 ו-93 לחוק הלשכה הם בטלים. הטעם לכך, לטענתו, הוא זה: מכוחם של סעיפים אלה אין אדם יכול להיות עורך דין אלא אם כן הוא חבר בלשכה ומשלם דמי חבר. הוראות אלה פוגעות בחופש העיסוק של העותר כעורך דין ובזכות הקנין שלו. פגיעה זו אינה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. בהקשר זה הוא מציין כי אף אם יש מקום לחברות חובה בלשכה של עורכי דין, אין צידוק לכפות חברות בלשכה מסויימת. לגישתו, יש לאפשר הקמתן של מספר לשכות עורכי דין, תוך שכל עורך דין יבחר בלשכת עורכי דין הנראית לו”.

 

עמדתם של המשיבים (מוסדות הלשכה, אשר להלן ייקראו יחד “הלשכה”, ויו”ר הכנסת ושר המשפטים, אשר להלן ייקראו יחד “המדינה”) הייתה, כפי שהוצגה גם היא בפסה”ד:

 

“המשיבות מס’ 3 ו-4 (המועצה הארצית והוועד המרכזי של הלשכה) טוענות כי הפגיעה בחופש העיסוק מקיימת את תנאיה של פסקת ההגבלה (סעיף 4) שבחוק-יסוד: חופש העיסוק. לטענתם קיים אינטרס ציבורי בהטלת חובת רישוי ופיקוח על מקצוע עריכת הדין. לשם כך יש צורך בקיומו של גוף מפקח עצמאי, שאינו תלוי ברשויות השלטון. דרישת החברות בלשכה נועדה להבטיח כי הלשכה תרכוש סמכות ביחס לעוסקים בעריכת דין ותוכל לבצע תפקידיה. לשם כך חיוני הוא לאפשר ללשכה לגבות דמי חבר. לבסוף, רק לשכה אחת, המייצגת את כלל עורכי הדין, והמציגה עמדה אחידה, תוכל לבצע את תפקידי הפיקוח והסדרת העיסוק המקצועי. המשיבים 1 ו-2 (יושב-ראש הכנסת ושר המשפטים) מצטרפים לעמדה זו. לטענתם ניתן להסדיר את מקצוע עריכת הדין בדרך סבירה; הן בדרך של הסדרה על ידי המדינה והן בדרך של הסדרה על ידי גוף אוטונומי, כדוגמת הלשכה. שתי הדרכים כאחת עומדות בדרישותיה של פסקת ההגבלה. אשר לגביית דמי חבר, כל עוד אין בהם חסם ממשי המונע הצטרפות ללשכה, הם מקיימים את דרישתה של פסקת ההגבלה. לבסוף, מסירת סמכויות הפיקוח השלטוניות למספר לשכות של עורכי דין עלולה לגרום לפגיעה בהגינות הליך הפיקוח”.

 

סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, הוא “פיסקת ההגבלה”, זה לשונו:

 

4.   פגיעה בחופש העיסוק

 

אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

 

ומשפטי-המפתח הצריכים לענייננו הם:

 

א.      “יש צורך בקיומו של גוף מפקח עצמאי, שאינו תלוי ברשויות השלטון”.

 

ב.      “רק לשכה אחת, המייצגת את כלל עורכי הדין, והמציגה עמדה אחידה, תוכל לבצע את תפקידי הפיקוח והסדרת העיסוק המקצועי”.

 

ג.        “מסירת סמכויות הפיקוח השלטוניות למספר לשכות של עורכי דין עלולה לגרום לפגיעה בהגינות הליך הפיקוח”.

 

יש לשים לב כי עניין “הגינות הליך הפיקוח” הובא רק בהצגת עמדתם של המשיבים, ואילו בהמשך, בנימוקי פסק הדין, אין כל זכר ל”הגינות” הזאת, ולעומת זאת נאמר שם כי “התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי … היא ראויה, שכן היא … שומרת על אחידות הסטנדרטית (כך!!!) של הפיקוח והבקרה”.

 

ברור שפסק-הדין לא עבר הגהה.

 

אלא שכדי לצאת ידי הכל אנחנו נדון כאן גם ב”הגינות” הפיקוח, וגם ב”אחידות”.

 

יצויין כבר כאן:

 

א.      המדינה, המיוצגת ע”י הרשות המחוקקת (הכנסת, באמצעות היו”ר שלה) וע”י הרשות המבצעת (הממשלה, באמצעות שר המשפטים) לא יצאה להגנתה של לשכת עורכי-הדין, אלא רק להגנת הסדרתו של המקצוע באמצעות החוק.

 

ב.      כנראה ששאלת ה”מיסוי” (דהיינו דמי-החבר ללשכה) לא הייתה אלא “שחקן חיזוק” לעתירה. ספק אם ישנו מקצוע “מרושיין” כלשהו אשר אינו כרוך בתשלום תקופתי, כך שאם מוצדקת התניית העיסוק בעריכת-דין ברישיון כלשהו (בין של המדינה, בין של הלשכה), ממילא חורג כל הנושא מתחום חופש-העיסוק ונכנס לתחום דיני המסים.

 

ג.        השאלה אם התניית העיסוק בעריכת-דין עומדת בתנאיה של פיסקת ההגבלה סובבת סביב המילים “ובמידה שאינה עולה על הנדרש” מוציאה אותנו מהשאלה העקרונית ומביאה אותנו אל התחום ה”אפור” של ה”מידתיות”.

 

שתי השאלות האמורות (שאלת ה”מידתיות” ושאלת דמי-החבר) חורגות ממסגרת המאמר הזה, ולפיכך לא נדון בהן כאן, ונסתפק רק בשתי השאלות הבאות, שהן, למעשה, אחת:

 

א.      האם מוצדק להוציא את הסדרתה של עריכת-הדין מידי המדינה לידי העוסקים בו, עצמם;

 

ב.      מתוך הנחה שהדבר אכן מוצדק, האם מוצדק לקיים מונופול של לשכה אחת, או שמן הראוי לאפשר את קיומן של כמה לשכות, אשר עורך-הדין יוכל לבחור ביניהן, לפי טעמו.

 

בשאלות האלה נדון לאור אלה:

 

א.      חוק הלשכה עצמו;

 

ב.      המציאות בפועל;

 

ג.        פסק-הדין עצמו.

 

על “עצמאות הפיקוח”

 

כאמור לעיל אומר פסה”ד כי, לטענתה של הלשכה, קיים אינטרס ציבורי בהטלת חובת רישוי ופיקוח על מקצוע עריכת הדין. לשם כך יש צורך בקיומו של “גוף מפקח עצמאי, שאינו תלוי ברשויות השלטון”.

 

אכן, דברים כדרבנות: נתאר לעצמנו מצב בו עורך דין, במטרה להגן על שולחו, מערער על פסק דין, ובערעור הוא תוקף בחריפות את הערכאה אשר נתנתהו. מה יבטיח לנו כי הוא יעשה את מלאכתו ללא-חת, וללא חשש מהתנכלות מצד השלטונות?

 

רק גילדה מקצועית שלו, אשר מייצגת את האינטרס המקצועי שלו, ואשר מהווה “גוף מפקח עצמאי, שאינו תלוי ברשויות השלטון”.

 

אבל חוק הלשכה מעניק סמכות של “קובל”, דהיינו של “גוף מפקח”, גם לרשויות השלטון עצמן, דהיינו ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. פירוש הדבר הוא שאם “אתם”, קרי: הלשכה עצמה, לא תעמידו לדין את חברכם, אזי “אנחנו”, קרי: רשויות השלטון, נעמיד בעצמנו את חברכם לדין.

 

האפשרות של רשויות השלטון להעמיד לדין את מי שמוסדות הלשכה לא ירצו לא רק פוגעת בעצמאות הערטילאית של הלשכה כ”גוף מפקח”, אלא גם יוצרת על הלשכה לחץ למלא בקנאות יתירה את תפקידם של רשויות השלטון, שהרי אם הלשכה תשאיר לאותן רשויות את המלאכה הזאת – היא “איבדה את זכות קיומה”. את ה-raison d’etre שלה.

 

והתוצאה היא שלשכת עורכי-הדין, במקום שתשמש איגודם המקצועי של עורכי-הדין, ותגן על האינטרסים שלהם, הופכת ל“משטרת המחנה”, עד כמה שהביטוי הזה מצמרר.

 

והוא אכן מצמרר, כי כאשר הלשכה אמורה גם לשמש מגינם של עורכי הדין, וגם מבקשת-נפשם, ממילא היא נמצאת במצב של ניגוד אינטרסים.

 

יצויין כי האנלוגיה ל“משטרת המחנה” אינו המצאה של כותב שורות אלה, ואחד מאלה שהקדימו אותו אינו אלא עו”ד ד”ר חיים (“קירותיהם מרוחים בצואה”) משגב, אב-בית-דין בביה”ד הארצי של הלשכה, כך שמי שרוצה להשתלח בח”מ על כך (“איך אדוני בכלל משווה!”, באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”, וכו’), כדאי לו לחשוב פעמיים, ולהציץ כאן לפני כן.

 

וזו אינה הנגיסה היחידה ב”עצמאותה” המקצועית של הלשכה.

 

סעיף 40 לחוק הלשכה, זה לשונו:

 

  40. ועדת בוחנת

 

 הבחינות לפי סעיף 38 יהיו בפני ועדה בוחנת של שלושה שהם שופט, והוא יהא יושב-ראש, ושני עורכי-דין, מהם אחד חבר השירות המשפטי; ועדה בוחנת תורכב מתוך  רשימת-בוחנים שתיקבע על ידי שר המשפטים.

 

איכן כאן ה”עצמאות”, כאשר הנושא הזה כלל לא נכנס לסמכותה של הלשכה, ונשאר בידי המדינה, עוד מפקודת עורכי-הדין המנדטורית, משנת 1938?

 

“מומחיות”?

 

אומר הנשיא (ברק), אשר כתב את פסק הדין (שני חבריו הצטרפו ללא אומר):

 

“מקובל עלי שניתן להגשים את מטרתו של החוק על ידי אמצעים שונים ומגוונים …

 

“מבין המודלים השונים בחר חוק הלשכה במודל של הסדרה עצמית … ביסוד מודל זה עומד הרציונל של הבטחת העצמאות והמומחיות של הלשכה כמערכת המפקחת על עריכת הדין”.

 

על ה”עצמאות” דיברנו לעיל (ועוד נוסיף ונעמוד להלן) אבל נשאלת השאלה מהי ה”מומחיות” של עסקני הלשכה, אשר נבחרים לא על פי שיקולים מקצועיים, אלא ב”דילים” פוליטיים?

 

ובמה הוועד המחוזי או המרכזי של הלשכה עדיפים, מבחינת ה”מומחיות” מקצועית, על פרקליטות המחוז, על פרקליטות המדינה או על היועץ המשפטי לממשלה – אשר ממילא גם הם הוסמכו, מקצועית, על ידי המחוקק עצמו?

 

נניח שהמחוקק מסמיך את חברי המועצה של כל רשות מקומית לרשום דוחות תנועה: אולי זה “דמוקרטי” (בתנאי שהמועמדים בבחירות לרשות המקומית יציגו את כישוריהם בתחום התנועה), אבל מה עניין “העצמאות והמומחיות” לכאן?

 

האם לציבור הבוחרים יש כלים לבדוק את ה”מומחיות” בענייני תנועה של המועמדים (ואם כן – מדוע שלא ייבחרו כך גם הרמטכ”ל, מפכ”ל המשטרה, ראשי השב”כ והמוסד, מנהל אגף הרישוי וכו’?).

 

ומה עניין ה”עצמאות” אם המחוקק השאיר הסמכות לרשום דוחות גם לאנשי המשטרה?

 

שורת ההיגיון נותנת כי המחוקק אמר בסך-הכל את זאת: טלו לכם מעט מן השררה, והקלו מעמנו את נטל התקציב.

 

אכן, “הולם את ערכיה של מדינת ישראל”; אכן, “נועד לתכלית ראויה”, כאן, “במידה שאינה עולה על הנדרש”…

 

על המונופול של הלשכה

 

אומר הנשיא ברק:

 

“נותרה הטענה, כי אם כדין נדרשת חברות כפויה בגוף סטטורי (אמרנו שפסה”ד לא עבר הגהה? – ש’ נ’) מפקח על מקצוע עריכת הדין, הרי יש לאפשר הגשמתה של חברות זו, באמצעות מספר לשכות של עורכי דין. הטענה הינה כי חוק הלשכה יוצר שלא כדין מונופול. אכן, ללשכה הוענק מונופול לספק לציבור שירותים של פיקוח ובקרה על עריכת הדין. האופי המונופולי של ההסדר פוגע בחופש העיסוק (ראו …). פגיעה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח היא ראויה, שכן היא משחררת את הלשכה מלחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע.

 

והרשו נא לתהות מה עניין שמיטה להר סיני, ומה עניין המונופול של הספקה לציבור של “שירותים של פיקוח ובקרה על עריכת הדין” לאיכותו של השירות הזה. עם כל הכבוד, ללשכה אין מונופול בעיניין זה, כי גם לקובל הממשלתי יש say בעניין הזה, וכעיקרון כל מונופול הוא דבר רע, אלא אם כן הוכח ההיפך.

 

ופסק-הדין אפילו לא מנסה להוכיח את ההיפך.

 

עוד שאלה של “שמיטה והר סיני” מתעוררת באמירה כי –

 

“התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח היא ראויה, שכן היא משחררת את הלשכה מלחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע”.

 

ואני תוהה אם חצי תריסר או תריסר לשכות שאינן “למטרות רווח” תהיינה פחות משוחררות מ”לחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולת להסדיר כיאות את המקצוע”?

 

והאם הסדרת המקצוע באמצעות המדינה אמנם נתונה ל”לחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע”? האין המדינה עצמה המלכ”ר הגדול מכולם?!

 

ועל אילו נימוקים מושתתת השליפה “פגיעה זו מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה”? כדרכן של שליפות היא לא מושתתת על שום דבר!

 

האמנם הלשכה באמת משוחררת מלחצים כלכליים ו”אחרים”?

 

לשכת עורכי הדין מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה.

 

גם מתוך הנחה שאף אגורה לא “נדבקת” לידיהם של העסקנים, עדיין גלגול כספים זה כוח, זה שררה, זה יכולת להעניק טובות-הנאה ל”מקורבים”, דבר אותו מגדיר הפרופ’ יצחק זמיר, לפנים היועץ המשפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון, כ”שחיתות רכה“, אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”:

 

“מעשים של שחיתות שלטונית נחלקים לשני סוגים. הראשון כולל שחיתות קשה: בעיקר, קבלת שוחד וגניבה מקופת הציבור. אלה עבירות חמורות, אך לא הן מסכנות את החברה בישראל. הציבור מוקיע עבירות כאלה ללא סייג; המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מתייחסים אליהן בחומרה רבה; ומי שהורשע בהן צפוי למאסר, נידוי חברתי וסיום הקריירה הציבורית. לכן, ככל הנראה, עבירות כאלה אינן נפוצות בישראל יותר מאשר במדינות מסוימות הנחשבות מתוקנות, גם באירופה.

 

“הסוג השני כולל בעיקר מעשים של פרוטקציה שלטונית. איש ציבור עושה שימוש במשרתו כדי להעניק טובת הנאה למקורב. למשל, רשיון בנייה או היתר ליבוא עובדים זרים, מענק כספי להקמת מפעל, הקצאת או הפשרת מקרקעין, העדפה במכרז. לכאורה זה מעשה תמים. כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. ראשית, משום שאינך עושה טובה על חשבונך, אלא על חשבון הציבור. לא לצורך זה קיבלת את המשרה. שנית, לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל” (ההדגשה לא במקור).

 

ועל כן מה הפלא שהמתמודדים על ראשות הלשכה במערכות הבחירות האחרונות הוציאו, כל אחד מכיסו הפרטי, סכומים המוערכים במיליוני דולרים כל אחד, והמתמודדים על תפקידים אחרים הוציאו גם הם לא מעט מכספם הפרטי?

 

יש לזכור כי עסקני הלשכה אינם חייבים לסגור את משרדיהם הפרטיים, ובפועל גם אינם עושים זאת, כך שאי-התלות ב”לחצים כלכליים ואחרים” רחוקה מלהיות מובטחת, אם ננקוט לשון זהירה.

 

טול, למשל, עסקן בלשכה אשר צריך לטפל בתלונה של שופט על עורך-דין, והוא, העסקן, מופיע עשרות פעמים בשנה בפני אותו השופט: היעלה על הדעת שהעסקן הזה באמת “משוחרר מלחצים כלכליים ואחרים”?!

 

נחזור, איפוא, אל האמירה:

 

“התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח היא ראויה, שכן היא משחררת את הלשכה מלחצים כלכליים ואחרים העשויים לפגוע ביכולתה להסדיר כיאות את המקצוע” (ההדגשה לא במקור).

 

ואני שואל מהו “ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח” הגדול במדינה, וה”מלכ”רי” מכולם, אם לא המדינה עצמה?

 

ואני שואל: האם המערכת המשפטית של המדינה, מהיועץ המשפטי לממשלה ודרומה, נתונה יותר ממוסדות הלשכה ל”לחצים כלכליים ואחרים”?

 

אהרן ברק, עם יד על הלב: אתה “היית שם”. אתה היית ראש המערכת הזאת. בכמה מקרים של שחיתות “קשה”, שחיתות “רכה” או סתם ניגוד-אינטרסים נתקלת שם? איך אתה בא עכשיו, ומעביר את הבכורה מהמנגנון ה”טבעי” אל המנגנון הכי-אינטרסנטי שיכול להיות?

 

ולא שאין לי טענות על הפרקליטים בשירות המדינה, אבל הטענה העיקרית שיש לי נגדם היא על להיטותם המופרזת ל”ניצחונות ליטיגאנטיים”. זה אמנם לא בסדר לגבי פרקליט ציבורי, אבל לזכותם ייאמר – כך אני מתרשם מהיכרותי אתם – שהלהיטות הזאת קיימת אצלם באופן “שוויוני”, בין בתיקי-שבס, בין בתיקי בוזגלו, בין בתיקים כלכליים אדירים, בין בתיקי חנייה.

 

אז זה לא בסדר, מאוד לא בסדר, אבל שחיתות (קשה או רכה), ניגוד-אינטרסים או כל חריגה לא-מוסרית אחרת לא קיימים כאן, ואם קיימים – במידה פחותה בהרבה מזו שבגוף המונופוליסטי הקרוי לשכת עורכי-הדין.

 

אילו “שירותי פיקוח”?

 

כפי שכבר ראינו, אומר הנשיא ברק:

 

“אכן, ללשכה הוענק מונופול לספק לציבור שירותים של פיקוח ובקרה על עריכת הדין”.

 

אבל לא זו בלבד שגם לקובל ה”ממשלתי”, כפי שכבר ציינו, הוענקה אותה הסמכות (וממילא אין כאן שום “מונופול”), אלא שהציבור זועק כל הימים ש”עורכי הדין שופטים את עצמם”, והכוונה היא שהלשכה גונזת תלונות נגד חבריה, משום שהם חבריה, דהיינו שיחסי ה”חברות” בין עסקני הלשכה לבין חברי הלשכה – בוחריהם, כמובן – גוררים את התופעה של יד-רוחצת-יד.

 

אומר מיד: אם הדבר נכון, סימן שמוסדות הלשכה ממלאים – לפחות לעניין זה – את תפקידם כאיגוד המקצועי של עורכי-הדין, אשר תפקידם הוא אכן לגונן על חבריהם.

 

ואם הדבר אינו נכון – פשיטא שהוא אינו נכון!

 

ומכל מקום – ניגוד-אינטרסים קיים גם כאן.

 

האמנם “אחידות” הפיקוח? (א): על הקובלים

 

עוד נדלה, מאותו המקור, כי:

 

“התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי … אף שומרת על אחידות הסטנדרטית של הפיקוח והבקרה”.

 

זה, אולי, הוא החלק המרכזי שבפסה”ד, ה”ראציו” בלעדיו-אין, אשר מבחינת נפח ההנמקה לא יוחד לו דבר, באשר אחידות הפיקוח הייתה, מן הסתם, הנחת-עבודה “אקסיומטית”.

 

האמנם ההסדר המונופוליסטי הזה מבטיח “אחידות”?

 

התשובה היא שלילית, גם מבחינת החוק עצמו, וגם, לצערי, מבחינת הנעשה בשטח.

 

חוק הלשכה מעניק סמכות של “קובל” לשמונה גופים עצמאיים: הוועד המרכזי של הלשכה, חמשת הוועדים המחוזיים, היועץ המשפטי לממשלה, ופרקליט המדינה.

 

עצמאותו של כל אחד משמונת הקובלים מתבטאת בכך שאין יחסים הירארכיים בין אף אחד מהם למשנהו. כך, למשל, הוועד המרכזי של הלשכה אינו “ערכאת ערעור” על החלטת של ועד מחוזי להעמיד לדין משמעתי חבר-לשכה (מאותו המחוז). הווע7ד המרכזי של הלשכה יכול להחליט על העמדתו-לדין של חבר-לשכה אשר הוועד המחוזי סירב להעמידו לדין, אבל זאת מכוח סמכותו המקורית, ולא כ”ערכאת ערעור” או כגוף “מפקח”.

 

והוא הדין גם ביחסים שבין היועץ המשפטי לממשלה לבין פרקליט המדינה, שהיועץ אינו ערכאה “מעל” לפרקליט המדינה, אלא בעל סמכות מקבילה לשלו.

 

מצב זה, בו שמונה אוחזין בטלית, אין בו שום “אחידות”, והוא גם לא מתיימר ליצור אחידות, והכלי היחיד להבטיח את “אחידות הפיקוח” הוא התערבות הבג”ץ, מצומצמת ככל שתהיה, אשר רק הוא יכול לכפות העמדה לדין משמעתי על מי שמסרב לעשות כן, או למנוע מלהעמיד לדין, כל אימת שאחד הקובלים יחרוג (לקולא או לחומרא) ממיתחם הסבירות המקובל על הבג”ץ.

 

ונשאלת השאלה כיצד מצפה הבג”ץ ל”אחידות” של שמונה קובלים עצמאיים, בלי התערבותו.

 

האמנם “אחידות” הפיקוח? (ב): על הדיינים

 

פעולת בתי הדין של הלשכה מבוססת על התנדבות, דבר המצריך מספר רב, יחסית, של הרכבים ודיינים בבתי הדין.

 

מספר ההרכבים של כלל בתיה”ד המחוזיים של הלשכה, בכל מועד נתון, הוא כ-100, ומספר ההרכבים של ביה”ד הארצי הוא כ-30. כל הרכב הוא של שלושה חברי בית-הדין.

 

הדיינים, למי שעוד לא יודע, אינם נבחרים על ידי גוף מקצועי, אלא במסגרת “דילים” פוליטיים של חלוקת השררה ועמדות-הכח במוסדות הלשכה.

 

נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, מתקשה, לדבריו, להכיר את פסיקתם של השופטים באותה הערכאה, אם היא מונה יותר מתשעה שופטים (וכל שופט בביהמ”ש העליון דן, כידוע, באלפי תיקים לשנה), וכיצד אפשר לדבר על “אחידות” כאשר חבר בית דין משמעתי של הלשכה דן במשך קדנציה אחת, בת ארבע שנים, בפחות תיקים מאשר שופט של בית משפט “רגיל” דן בהם ביום אחד, ומי שמכהן ברציפות שלוש קדנציות כחבר בית דין משמעתי מחוזי, ושלוש קדנציות כחבר ביה”ד הארצי (לפי חוק הלשכה אין אפשרות לכהן יותר משלוש קדנציות ברציפות באותה ערכאה) דן במשך 24 שנים (!) בפחות תיקים מאשר שופט של בית משפט “רגיל” דן בשבוע  אחד.

 

כיצד אפשר “להאחיד” את פסיקותיהם של 100 (!) חברי ביה”ד הארצי של הלשכה, הדנים בתיקים בודדים בכל קדנציה, אם נשיא ביהמ”ש העליון מתקשה לעשות זאת עם יותר מתשעה שופטים?

 

במצב-דברים כזה, הגורם היחיד אשר אמור לשמור על “אחידות הפיקוח” הוא שוב ביהמ”ש העליון, אשר דן בערעורים (בזכות) על ביה”ד הארצי, אשר, מצידו, דן בערעורים על בתיה”ד המחוזיים של הלשכה.

 

ואם ביהמ”ש העליון הוא ערכאת-הערעור אשר “מאחידה” את הפיקוח, מה לי לשכה אחת, מה לי כמה לשכות, כאשר, בסופו-של-דבר הכל מגיע ל”עליון”?

 

אחידות לעומת פלוראליזם

 

פסה”ד בו עסקינן יוצא, כאמור, מהנחה אקסיומטית שההסדר הקיים, המונופוליסטי, מבטיח את אחידות הפיקוח על עורכי-הדין, וממילא הוא גם יוצא מהנחה נוספת, שה”אחידות” היא דבר רצוי.

 

ונשאלת השאלה מדוע לא עדיף הפלורליזם על האחידות (כאשר, כאמור, ממילא האחידות מובטחת ע”י ביהמ”ש העליון, בכל קונסטלציה שהיא).

 

הבה נצא, לצורך הדיון כאן, מתוך הנחה פשטנית, שהפיקוח על עורכי-הדין שתי פנים לו: השמירה על איכותו של השירות-ללקוח, מחד, והשמירה על הנימוס כלפי השופטים, מאידך.

 

ועוד נצא מתוך הנחה שלשכות שונות תתייחסנה בחומרה יתירה, או בקולה יתירה לפן זה או אחר של הפיקוח.

 

לכאורה עדיף לו, לעורך-הדין, להיות חבר בלשכה “ליברלית”, אולם אליה זו קוץ בה: הלקוח המצוי עשוי להעדיף עורך-דין החבר בלשכה אשר מחמירה עם חבריה בעניין השירות ללקוח.

 

והוא הדין גם בעורך-דין החבר בלשכה אשר מקילה עם חבריה בעניין הביקורת על השופטים: מחד יכול לקוח לסבור כי עדיף לו לשכור עורך-דין החבר בלשכה המקפידה עם חבריה בכגון דא, מתוך הנחה (נכונה או מוטעית, אין נפקא מינה) שהשופטים יפלו לטובה עורך-דין החבר בלשכה כזאת, אבל, מאידך, אם הלקוח סבור כי עניינו מצריך “מלחמה עד הסוף”, הוא יעדיף עורך-דין החבר בלשכה “לוחמנית” יותר.

 

הנה כי כן, תיתכנה – לפי החלוקה הפשטנית הזאת – ארבע סוגי לשכות:

 

·        לשכה המחמירה עם חבריה בעניין השירות ללקוח, ומחמירה אתם גם בעניין הביקורת על השופטים;

 

·        לשכה המחמירה עם חבריה בעניין השירות ללקוח, אבל מקילה אתם בעניין הביקורת על השופטים;

 

·        לשכה המקילה עם חבריה בעניין השירות ללקוח, ומקילה אתם גם בעניין הביקורת על השופטים;

 

·        לשכה המקילה עם חבריה בעניין השירות ללקוח, אבל מחמירה אתם בעניין הביקורת על השופטים.

 

ומעל כולן, כאמור, בית המשפט העליון, אשר נותן את הטון, וקובע עד כמה רשאיות הלשכות העצמאיות ליטול לעצמן עצמאות, בין לקולה, בין לחומרה.

 

אבל עוד לפני בית המשפט העליון עומד ציבור הלקוחות, אשר למענו קיים כל ההסדר, והוא יכול ורשאי להעדיף הסדר אחד על משנהו, ובכך גם להוריד את הכורת על לשכה אשר נוטלת לעצמה חירות-יתר, הגובלת בהפקרות – אם אכן קמה כזאת.

 

האמנם “אחידות” הפיקוח? (ג): דגימות-אקראי

 

הדוגמאות הבאות מתייחסות לאותו הקובל ממש (ועד מחוז ת”א), ואם אצל אותו הקובל אין אחידות – איך נמצא אחידות אצל שמונה קובלים?

 

על הדבר הזה, אשר פורסם בירחון-רכב הנקרא ע”י ציבור מצומצם בלבד, מוכר וידוע לכל, החליט אותו הקובל להעמיד לדין, ואילו על הדבר הזה, החמור שבעתיים, אשר אינו ידוע לכל, ואפילו עורכי-הדין לא כולם מודעים לו, לא רק שהקובל עבר עליו בשתיקה אחרי שהוא פורסם בעיתון רב-תפוצה כהארץ, אלא שגירסה מורחבת שלו פורסמה באתר הרשמי של לשכת עורכי-הדין – ואותו הקובל ממש ממלא פיו מים.

 

או, למשל, במקרה הזה, הקל יחסית (אשר יש החולקין אם בכלל יש בו משום עבירה) הקובל הזה הגיש קובלנה משמעתית, ואף דרש להשעות את עורך-הדין “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, ואילו במקרה הזה, על 61 מאמרי-השטנה של עו”ד ד”ר חיים (“הנורמה, הכשרת שרצים”; “המניפולציות מבית היוצר של פרקליטות המדינה יוצרות רק אנטגוניזם וסלידה מכל אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם ומעשיהם מדיפים ריח של ביבים”; “לשכת עורכי הדין איננה יכולה להמשיך לדשדש במי אפסיים”; “‘הצמרת’ יודעת לצופף שורות – ושאף אחד לא ינסה לספר לנו שהשופטים אינם חלק מן ‘המעגל’ הזה”; “האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה“; “אל האוליגרכיה המשפטית, זו שממנה את יורשיה כמו במשטרים טוטאליטאריים, חוברים, לא אחת, ברוני התקשורת. אלה, ביחד עם המדליפים הקבועים משורות המשטרה, יכולים להקים רוב מהומה על לא מאומה, ולנסות בדרכים לא כשרות בעליל להטות את תוצאות הבחירות”; “שוב נרקמת הקומבינה בבית המשפט העליון, ושיתוף הפעולה בין נציגיה של “קואליציית השלום” לבין שופטיו שוב יוצא לדרך. … עתירות … שוב נותנות בידי תומכיו של מחנה השמאל הרדיקאלי בבית הדין הגבוה לצדק של המדינה היהודית את ההזדמנות ליישם השקפות עולם, שאין בינן לבין מה שחושב רוב-רובו של הציבור, באמצעות נציגיו הלגיטימיים בכנסת, ולא כלום“; “לא רק פרקליטות המדינה הפכה למוקד כוח בלתי מבוקר, שלא לומר בלתי מרוסן, שבו שולטת בשנים האחרונות קבוצה מאוד מסויימת … גם בבית המשפט העליון, בראשותו של נשיאו, גברה בשנים האחרונות הנטייה …”; “התיעוב וגועל הנפש (בפרקליטות – ש’ נ’) כבר מגיעים עד מתחת לקו האדום … האין בהתנהלות של ראשי הפרקליטות … כדי להרבות אי-אמון במערכת שמראה על כל צעד ושעל שלא שיקולים ענייניים מדריכים את מקבלי ההחלטות בה? … האם אין בשילוב הידיים הלא קדוש בין כמה עיתונאים שמציגים חזות של מי שהצדק העילאי משמש נר לרגליהם, בעוד שהסיאוב והמיאוס הם בעצם לחם חוקם, לבין קציני משטרה ופרקליטים בכירים, משום פגיעה אמיתית במרקם הדמוקרטי של מדינת ישראל?”; “קירותיהם מרוחים בצואה“, וכן הלאה, וכן הלאה, ומי שרוצה את כל הלינקים, ימצא אותם ב-Google) משגב, אשר “טופל” ע”י אותו הקובל, באותה הקדנציה (כך שאפילו אי-אפשר לתרץ את הבדלי-ההתייחסות ב”הבדלי השקפה טבעיים/לגיטימיים”), לא רק שאיש לו נגע לרעה בבעל-הדברים, אלא שלא הפריע לאיש שהוא ממשיך לכהן כאב-בית-דין בביה”ד הארצי של הלשכה, וכב’ יו”ר המוסד הזה, אשר התלונה האמורה הופנתה גם אליו, כלל לא טרח לענות.

 

או, למשל, שני המקרים האלה, א/שר גם בשניהם הקובל הוא אותו הקובל, ובאותה הקדנציה:

 

האחד – התיק היחיד, אשר כבר הוזכר לעיל, והוא על עבירה קלה-יחסית (אשר, כאמור, יש החולקין אם בכלל עבירה היא) – שלוש שנות השעייה, ומולו צבר-תיקים בעלי מאפיינים כלכליים מובהקים (אם ננקוט לשון עדינה וזהירה), אשר במסגרתם נכלל גם צבר-מקרים של עבירה אשר הוגדרה כ”רעה חולה” ע”י השופטים עצמם – גם כן שלוש שנות השעייה, והרי לפניכם דוגמה מצמררת למושג “אחידות הפיקוח” – דוגמה המראה שאפילו “פיקוח-הגג” של בית המשפט העליון לא מצליח – ואולי גם לא רוצה – להשתלט על האנרכיה הקיימת בממלכת ה”אחידות” המפוקפקת הזאת.

 

אז שיהיו, השופטים, ישרים לפחות עם עצמם, ולא ידברו על “אחידות הפיקוח”, כאשר הם עצמם אינם תורמים לכך אפילו את מה שהחוק הפקיד בידיהם.

 

ומה בדבר “הגינות הפיקוח”?

 

כפי שראינו לעיל, הובא בתחילת פסה”ד, בשם המשיבים, עניין “הגינות הפיקוח” על עורכי הדין, אבל בהמשך העניין הזה נעלם, ובמקומו בא עניין “אחידות הפיקוח” – ואין אנו יודעים כיצד נפלו הדברים, ומה באמת נטען בנושא, ואם בכלל מישהו דיבר על “הגינות” בבג”ץ הזה, או שהייתה זו רק פליטה פרוידיסטית, אם לא תרגיל של הסחת-הדעת.

 

וכפי שכבר ראינו, ייתכן שהדבר נבע רק מליקויי-הגהה.

 

אבל, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, נחזור אל שתי הדוגמאות האלה, מן הפרק הקודם: המקרה הזה, בו הקובל הזה הגיש קובלנה משמעתית, ואף דרש להשעות את עורך-הדין “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, מול המקרה הזה, על 61 מאמרי-השטנה של עו”ד ד”ר חיים (“התיעוב וגועל הנפש (בפרקליטות – ש’ נ’) כבר מגיעים עד מתחת לקו האדום“) משגב, בו הקובל אפילו לא דרש תגובה מהנילון, ואיש לא מנע מהנילון להמשיך ולכהן כאב”ד בביה”ד המשמעתי הארצי של הלשכה?

 

האם זו “הגינות”, זו?!

 

על ניגוד-האינטרסים

 

עמדנו על כך לעיל, אבל, לשם הסדר הטוב, מן הראוי לרכז את הדברים בפרק מיוחד לנושא הזה.

 

חוק הלשכה קובע את תפקידיה של הלשכה, וגם מעניק לה רשות לקיים פעולות נוספות.

 

ניגוד-אינטרסים א’: קבלת חברים ללשכה

 

סעיף 2 לחוק הלשכה, זה לשונו:

 

2. תפקידי הלשכה

 

הלשכה –

 

(1) תרשום מתמחים, מפקח על התמחותם ותבחנם;

 

(2) תסמיך עורכי-דין על-ידי קבלתם כחברי הלשכה;

 

(3) תקיים שיפוט משמעתי לחבריה ולמתמחים,

 

הכל בהתאם לחוק זה.

 

וסעיף 3 לחוק הלשכה, זה לשונו:

 

3. פעולות הלשכה שברשות

 

הלשכה רשאית, בין השאר –

 

(1) לחוות דעתה על הצעות-החוק בעניני בתי-משפט וסדרי-דין;

 

(2) לתת סעד משפטי למעוטי-אמצעים;

 

(3) לשמש בורר ולמנות בוררים;

 

(4) לפעול להגנת עניניהם המקצועיים של חברי הלשכה;

 

(5) לייסד קרנות-ביטוח, קרנות-פנסיה ומוסדות אחרים של עזרה הדדית לחברי הלשכה;

 

(6) ליזום פעולות ומפעלים של מחקר המשפט בכלל, והמשפט העברי בפרט, ולהשתתף בפעולות ומפעלים כאלה;

 

(7) לעסוק בהוצאות ספרות משפטית.

 

ולבושתי אציין כי עד לכתיבתם של הדברים האלה לא שמתי לבי לכך שתפקידיה הסטטוטוריים של הלשכה הם כל כך מעטים, וכי אין הם כוללים את ההגנה על האינטרסים המקצועיים של חברי הלשכה (המופיעים כ”פעולת-רשות” בסע’ 3(4)).

 

אין ספק כי מועמד, או רשימת מועמדים, למוסדות הלשכה אשר היו מתייחסים במצעיהם רק לעניינים שבסעיף 2 לא היו מצליחים להיבחר, אפילו לא במקומות האחרונים.

 

אין ספק כי אם מוסדות הלשכה, כולם, היו מסתפקים רק בתפקידי הלשכה שלפי סע’ 2, הייתה קמה תנועת-המונים אשר הייתה דורשת את פירוקה של הלשכה כגוף אשר עורכי-הדין חייבים להיות חברים בו.

 

התוצאה היא, איפוא, שתעמולת הבחירות למוסדות הלשכה מתרכזת סביב סעיף 3(4) בלבד (עם פזילה אל סעיף 2(2) אבל רק כהגנה על האינטרסים של חברי הלשכה להישאר מעטים, ולא כהגנה על הציבור, אשר אולי דווקא יעדיף את ריבויים של עורכי-הדין), ואף אחד לא מוכן לחשוף את האני-מאמין שלו בעניין הדין המשמעתי (סעיף 2(3)).

 

האם אין ניגודי-אינטרסים בין תפקיד מתפקידיה של הלשכה לבין פעולה מפעולות-הרשות שלה, או בין אלה ואלה לבין עצמם?

 

נתחיל בזיקה שבין סעיף 2(2) לבין סעיף 3(4)., או, למעשה, להתנגשות שבין “הסמכת עורכי-דין על-ידי קבלתם כחברי הלשכה” לבין “פעולה להגנת עניניהם המקצועיים של חברי הלשכה”.

 

כיום מתקבלים ללשכה, לפי הערכתי, כ-2000 עד 3000 עורכי דין חדשים. האם זה “טוב ליהודים”, או רע להם?

 

מצד אחד אפשר לומר כי אינפלאציה במספר עורכי-הדין פוגעת באיכותם ובאיכות השירות המקצועי שמקבל הציבור;

 

מצד שני יבוא הציבור ויגיד: אנחנו לא רוצים קליקה מפונקת של פרקליטי-צמרת אשר לא מוכנים לגעת בתביעות של פחות ממיליון שקל, ואם הם כבר מוכנים לקבל על עצמם תביעות כאלה – הם דורשים שכר-טירחה שאינו תלוי בתוצאה, ובסכומים כאלה שהופכים את התביעה ללא-כדאית. אנחנו רוצים את האופציה לקחת עורך-דין בינוני, או אפילו קטן, שייתן לנו שירות פחות טוב, אבל במחיר אפשרי (וחוץ מזה, אנחנו לא סומכים על ישורון, המשמין ובועט);

 

ומצד שלישי קיים האינטרס הכלכלי-מונופוליסטי של חברי הלשכה להישאר ציבור מצומצם, דבר אשר מטבעו לוחץ כלפי מעלה את מחירי השירות המשפטי.

 

ונניח שהלשכה מאמצת מדיניות המפחיתה את מספר המתקבלים למקצוע ל1000, 500, 100 או 10 מדי שנה: הדבר יכול להיעשות בהנחיות שבקריצת-עין, ויכול להיעשות בגלוי, על ידי העלאה של ציוני-הסף ל-90%, 95% או אפילו 100%, והכל בשם ה”חרדה למצויינות”…

 

אומר פסק-הדין:

 

“שיקול הדעת של הלשכה שלא לקבל חבר לשורותיה הוא מצומצם ביותר, הוא כפוף לכללים של המשפט המינהלי, והוא נתון לביקורת שיפוטית”.

 

אבל מה יעשה הפיקוח השיפוטי אם הלשכה תטען שהיא מעלה את הרף משיקולים מקצועיים טהורים, ואילו המבקש להתקבל (או אירגון צרכני כלשהו) טוען את ההיפך, דהיינו שהיא עושה זאת כדי להישאר גילדה מצומצמת?

 

איך יידע הבג”ץ אם השיקולים הם “מקצועיים טהורים” או מקצועיים-אינטרסנטיים?

 

ואולי הבג”ץ, בהעדר-יכולת לדעת מה מסתתר במוחותיהם של פרנסי הלשכה, יקבע רף-כניסה אובייקטיבי משלו?

 

ואם הבג”ץ יקבע כך, האם יעשה זאת בדרך של קביעת ציון-סף (שאינו ניתן לאכיפה, כי אפשר להקשיח את הבחינה ואת בדיקתה כך שמה שקיבל אתמול ציון 90 יקבל היום רק ציון 70), או בדרך של קביעת מספר מתקבלים לשנה?

 

ואם הבג”ץ מגן על הציבור מפני ניגוד-האינטרסים הזה – איכן ה”עצמאות” של הלשכה?

 

ואפילו נאמר “עצמאות עד גבול מסויים”, כאשר הגבול נקבע ע”י הבג”ץ, ממילא התוספת “עד גבול מסויים” אינה אומרת ולא-כלום.

 

איך שלא נביט על הנושא, הפיקוח הממלכתי הוא הקובע הסופי מי ייכנס למקצוע, ולא הלשכה עצמה, כך שעל “עצמאות” אין כלל מה לדבר.

 

למעשה ההסדר הזה הוא בדיוק היפוכה של העצמאות: אפשר לדבר על “עצמאות” בקבלת חברים ללשכה כאשר ללשכה (המונופוליסטית, או אחת מכמה לשכות, במקום שהחוק מתיק את קיומן) מותר לקבל חברים אשר המערכת הממלכתית לא הייתה מוכנה לקבל אותם. לומר אנחנו מוכנים לקבל גם מועמדים ברמה נמוכה, ומי שזה לא נוח לו – שיבחר עורך-דין מלשכה אחרת, “טובה” יותר, או כזה שיש לו רישיון “ממלכתי” לעריכת-דין.

 

האם ההסדר הזה, לפיו כל לשכה קובעת את סף-הכניסה לשורותיה, דהיינו את רמתם המקצועית של חבריה, הוא טוב או רע? זו, כמובן, שאלה של השקפה, אבל מי שמדבר על “עצמאות הלשכה” חייב לקבל את ההסדר הזה.

 

ניגוד-אינטרסים ב’: תלונות של לקוחות, מול הגנה על ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה

 

כאשר לקוח מתלונן (או מאיים להתלונן) על עורך-דינו בפני מוסדות הלשכה, זה לרוב לא בגלל החרדה ל”כבוד המקצוע” של עורכי-הדין, וכו’, אלא כדי לסחוט ממנו ויתור (לרוב החזר כספי על שירות אשר איכזב את הלקוח).

 

איכן עומדים כאן מוסדות הלשכה?

 

האינטרס לרצות את הלקוח יכול להיות מוזן על ידי אלה, “כולם או מקצתם”:

 

·        הרצון להזים את הטענה ש”עורכי הדין שופטים את עצמם, ועושים לעצמם הנחות”;

 

·        סיפוק תאוות-השררה;

 

·        ניהול חשבונות אישיים עם עורכי-דין אחרים, ובמילה אחת: נקמנות;

 

·        הצדקה קיומם של מוסדות המשמעת של הלשכה, ושל הלשכה בכלל.

 

אבל הלשכה גם אמונה “לפעול להגנת ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה”, ולחברי הלשכה יש עניין שלא להיות נסחטים על ידי לקוחות אשר אינם יכולים לפנות לבית המשפט, או אינם רוצים לעשות כן, מחשש שבית המשפט לא ייתן להם את מבוקשם.

 

על כן, כאשר הלשכה אמורה גם לשמש מגינם של עורכי הדין, וגם מבקשת-נפשם, ממילא היא נמצאת במצב של ניגוד אינטרסים.

 

ניגוד-אינטרסים ג’: תלונות של שופטים וכו’, מול הגנה על ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה

 

עסקני הלשכה, כפי שכבר צויין לעיל, אינם עובדים שכירים של הלשכה, אלא, ברובם, בעלי פראקטיקות פרטיות, ובתור שכאלה הם, מטבע הדברים, מרבים להופיע בפני השופטים.

 

ומה קורה כאשר עסקן של הלשכה מופיע עשרות פעמים בשנה בפני שופט פלוני, והוא, העסקן, צריך לטפל בתלונה של אותו שופט על עורך-דין: האם אין כאן ניגוד אינטרסים? יש גם יש.

 

כל ניגודי-האינטרסים האלה הם רק ממבט ראשון, ולך דע מה עוד אפשר למצוא כאן.

 

על ה”רגולציה העצמית”

 

מבין המודלים השונים להסדרת מקצוע עריכת-הדין, אומר פסק-הדין,

 

“בחר חוק הלשכה במודל של הסדרה עצמית (self regulation)… ביסוד מודל זה עומד הרציונל של הבטחת העצמאות והמומחיות של הלשכה כמערכת המפקחת על עריכת הדין. במסגרת מודל זה, בחר החוק בהסדר לפיו על עורכי הדין להיות חברים בלשכה. בכך הודגשו האופי הפנימי והקולגיאלי של הלשכה ומאפייניו הפרופסיונליים של תחום העיסוק. בכך גם ניתנה האפשרות לעורכי הדין ליטול חלק פעיל, אם רצונם בכך, בעיצוב מדיניותה של הלשכה. לשם מילוי תנאי זה של חברות, הועמדו דרישות מינימום, תוך ששיקול הדעת של הלשכה שלא לקבל חבר לשורותיה הוא מצומצם ביותר, הוא כפוף לכללים של המשפט המינהלי, והוא נתון לביקורת שיפוטית. נראה לי כי דרישת החברות כשלעצמה אינה פוגעת בחופש העיסוק יותר מאשר דרכים אחרות העומדות לרשות המחוקק להפעיל פיקוח בלא חברות”.

 

על “העצמאות והמומחיות” של הלשכה כבר עמדנו לעיל, וכן עמדנו גם על “דרישות המינימום”, אשר “כפופות לכללים של המשפט המינהלי”, וגם על “מאפייניו הפרופסיונליים של תחום העיסוק”.

 

נשארו לנו שתי נקודות, המצויינות במובאה האחרונה:

 

האחת – על “האופי הפנימי והקולגיאלי של הלשכה”: כעולה מכל האמור לעיל, עם חברים כאלה אינך זקוק לאוייבים, ותנו לכל אדם להחליט מי ומי יהיו חבריו.

 

והשנייה – על האמירה כי –

 

“בכך גם ניתנה האפשרות לעורכי הדין ליטול חלק פעיל, אם רצונם בכך, בעיצוב מדיניותה של הלשכה”

 

אין לומר אלא שהבחירות למוסדות הלשכה סבות על שני צירים:

 

האחד – הגנת ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה (“פעולת רשות” אשר אין לה דבר עם “הסדרת המקצוע”);

 

והשני – מאבקי-כוח אישיים, בהם המועמדים משמיצים זה-את-זה, ומשקיעים סכומי-עתק כדי לזכות בשררה הנכספת.

 

וצריך להיות נאיבי ללא-תקנה כדי להאמין שלחברי הלשכה ניתנה “בכך” (?) האפשרות ליטול חלק פעיל בעיצוב מדיניותה של הלשכה: איש לא שואל את חברי הלשכה עלן כל אלה, והדיבורים על ” הסדרה עצמית”, או “self regulation“, כוחם יפה על הנייר בלבד.

 

סיכום

 

ראינו לעיל כי תפקידיה של הלשכה, כמפורט בסעיף 2 לחוק הלשכה, הם אלה, ואלה בלבד:

 

(1) רישום מתמחים, פיקוח על התמחותם ובחינתם;

 

(2) הסמכת עורכי-דין על-ידי קבלתם כחברי הלשכה;

 

(3) קיום שיפוט משמעתי לחבריה ולמתמחים.

 

ראוי לציין כי עניין בחינתם של המתמחים שייך, למעשה, לתפקיד השני, וכך נתייחס אליו, אולם ראוי לציין כי עניין בחינתם של המתמחים הוא בבחינת “לא מזה ולא מזה”.

 

סעיף 40 לחוק הלשכה, כפי שכבר עמדנו עליו לעיל, זה לשונו:

 

  40. ועדת בוחנת

 

 הבחינות לפי סעיף 38 יהיו בפני ועדה בוחנת של שלושה שהם שופט, והוא יהא יושב-ראש, ושני עורכי-דין, מהם אחד חבר השירות המשפטי; ועדה בוחנת תורכב מתוך  רשימת-בוחנים שתיקבע על ידי שר המשפטים.

 

וכפי שכבר עמדנו על כך לעיל, גם הנושא הזה כלל לא נכנס לסמכותה של הלשכה, ונשאר בידי המדינה, עוד מפקודת עורכי-הדין המנדטורית, משנת 1938.

 

אבל עניין הבחינה אינו סוף פסוק, כי באשר להסמכת עורכי-דין (דהיינו המתמחים שעברו את הבחינה ומתדפקים בשעריה, או מי שפטורים מהבחינה ומבקשים להתקבל כחברים בה) עדיין ללשכה ישנו שיקול-דעת מסויים (אמנם מוגבל) לדחות מועמדים, וכבר ראינו לעיל כי קיים ניגוד אינטרסים בין הלשכה לבין הציבור הרחב;

 

באשר לשיפוט המשמעתי, ראינו שקיים ניגוד אינטרסים בין הלשכה לציבור הרחב, מחד, ובין עסקני הלשכה לבין החברים מן השורה, מאידך.

 

מה נשאר, איפוא? לא יותר מאשר “רישום מתמחים ופיקוח על התמחותם”!

 

והשאלה היא אם בשביל הפונקציה הזאת – אשר לגמרי לא ברור לאיזו עמקות היא מגעת – מן הראוי לקיים גוף סטאטוטורי המונה עשרות אלפי חברים, והמגלגל עשרות מיליוני שקלים בשנה על פעילות וולונטארית. הלשכה, אגב, כפופה לביקורתו של מבקר המדינה (סעיף 5 לחוק הלשכה) אשר גם היא עולה למשלם-המסים כסף, ונשאלת השאלה איכן כאן ה”עצמאות” של הלשכה, ולשם מה בכלל צריכה המדינה לקיים ולממן ביקורת על פעילות וולונטארית.

 

הנה כי כן, בלשכת עורכי-הדין כל הדיבורים על “התכלית המונחת ביסוד ההסדר המונופוליסטי שאינו למטרת רווח”, כלשונו של פסק-הדין, מתנפצים על סלעי המציאות. ההסדר הזה אינו מבטיח שום “עצמאות”, שום “מקצועיות”, ושום ערך מהערכים שהוא מתיימר להגן עליהם, והוא לא נועד אלא לרתום את עסקני הלשכה לשרות המימסד תמורת נזיד-השררה, והכל על חשבון ה”חברים” אשר החוק מתיימר לשרת אותם, ועל חשבון הציבור הרחב, אשר הקרטל הסטטוטורי מונע ממנו לבחור בין רמות שונות של שירות, ברמות שונות של מחירים.

 

ובמלים אחרות: אם היו מחפשים בנרות את ההסדר הגרוע ביותר האפשרי – לא היו יכולים למצוא הסדר גרוע יותר מאשר ההסדר הזה.

 

ואל תעשו לי השוואות עם מדינות אחרות, כי ייתכן מאוד שגם בהן ישנן קבוצות-כוח הדואגות לעצמן על חשבון אחרים.

 

וחבל שהעסקנים האלה הצליחו להטעות את בית המשפט העליון, ולקבל ממנו הכשר למוסד הכי בולשביקי במדינת ישראל.

 

למי תודה, למי ברכה

 

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (היא “ההסתדרות הישנה”) לא ינקה את כוחה מתשוקת ההתארגנות הבלתי-נשלטת של העובדים העבריים בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל. אף עובד עברי – קשה-יום או קל-יום – בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל לא יילך להוציא מכיסו סכום חודשי קבוע על מנת לפרנס עסקנים, בתקווה שביום עברה הם יילחמו את מלחמתו על תנאי עבודתו.

 

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל ינקה את כוחה מקופת החולים שהקימה. אף עובד עברי – קשה-יום או קל-יום – בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל לא יסכן את בריאותו ובריאותם של בני משפחתו בתקווה שהוא לא יצטרך לממן שרותי בריאות ממשכורתו הדלה.

 

החברות בקופת החולים לא הייתה “אופציונלית”, וכדי להיות חבר בקופה היית חייב להיות חבר בהסתדרות עצמה, כך שבעל-כרחך מימנת לא רק את בריאות משפחתך, אלא גם את בניין הוועד הפועל, את מועצות הפועלים ושאר המוסדות ההסתדרותיים ברחבי הארץ, ואת מאות ואלפי העסקנים אשר איישו את המוסדות האלה.

 

קופת החולים שהקימה ההסתדרות הייתה, איפוא, המנוף להתפתחותה של ההסתדרות, וכן עשו גם הסתדרות העובדים הלאומית,ומי לא.

 

לשכת עורכי-הדין בישראל אינה יונקת את כוחה מתשוקת ההתארגנות הבלתי-נשלטת של עורכי-הדין בישראל. אף עורך דין לא יילך להוציא מכיסו סכום חודשי קבוע על מנת לפרנס עסקנים, בתקווה שביום עברה הם יריבו את ריבו, אלא אם יובטח לו שהם אכן יעשו כך, ואם לאו – הוא יילך לפרנס עסקנים אחרים, דהיינו יצטרף לגילדה מקצועית מתחרה, או שייזום הקמתה גילדה כזאת (או שלא ייצטרף לשום גילדה.

 

עסקניה של לשכת עורכי-הדין בישראל יונקים את כוחם מחוק לשכת עורכי-הדין. חוק זה נותן בידיהם שררה, כוח, ממון – ומהלכין בחצרות המימסד. מהלכין השווים לא רק עמדת-כוח ומעמד בחברה, אלא גם כסף רב. כסף אשר לא נכנס לקופת הלשכה, אלא ישר לידיהם של בעלי-המעמד.

 

אדם בעל ממון הזקוק לחסדי המימסד לא ייקח לעצמו עו”ד מליגה ז’, אלא מהליגה הראשונה. עו”ד מיוחס. עו”ד אשר כל הדלתות במסדרונות המימסד נפתחות לפניו. כמובן שעו”ד כזה יכול להרשות לעצמו להיות יקרן, כי הסחורה שהוא מספק ללקוח שווה יותר. הרבה יותר. וכאשר הלקוח מתעשר, הוא זקוק לעוד-ועוד מחסדי המימסד, וכמו כדור-שלג, ההולך ותופח, כך הולכות ותופחות קופותיהם של עורכי-הדין המיוחסים.

 

בשלב מסויים, כאשר העסקנים יבססו היטב-היטב את מעמדם, הלשכה והג’ובים שלה כבר יהיו “קטנים עליהם”, והם לא יזקקו לכל אלה. איפה היום דרור חוטר-ישי, יגאל ארנון, צבי מיתר, אלכס הרטמן, דן אבי-יצחק, ואחרים אשר היו בעבר מאשיות הלשכה?

 

לשכת עורכי-הדין היא מנוף אדיר לקידום מעמדם של העסקנים, ומה שמבטיח להם את המנוף הזה הוא חוק לשכת עורכי-הדין המונופוליסטית, המחייב כל עורך-דין להיות חבר בלשכה, בין אם הוא זקוק להגנתה על ענייניו המקצועיים, בין אם לאו.

 

מה נותנים עסקני הלשכה למימסד תמורת המונופול שהם מקבלים ממנו, בדמות חוק הלשכה? הם משתיקים כל ביקורת על המימסד. ביקורת מצד חברי הלשכה מן השורה, כמובן, כי עסקן לעסקן לא יוציא עין.

 

לכן הם מגישים למימסד את ראשו של עו”ד שמחה ניר.

 

ולכן הם מחפים על עו”ד ד”ר חיים (“קירותיהם מרוחים בצואה“) משגב, ואף מרוממים אותו לאחד מהג’ובים היוקרתיים לבעלי-הכוח של הלשכה.

 

בפתח הדיון בעל”ע 3954/03 אמרתי לשופטים: פסק הדין שאני מערער עליו הוא שוחד שעסקני הלשכה נותנים לכם. אם אתם מקבלים את השוחד הזה, אתם שותפים לדבר עבירה!

 

אני דיברתי, אבל אל הקיר.