על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין: מי ומי ב”קובלים”?
על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין: מי ומי ב”קובלים”?
|
הוועד המרכזי
לפי חוק לשכת עורכי הדין (להלן – החלע”ה) הסמכות של “קובל” נתונה לארבעת אלה: הוועד המרכזי של הלשכה, הוועד המחוזי של הלשכה, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה.
על הדין המשמעתי בלשכת עורכי-הדין:
מי ומי ב”קובלים”?
המשפט הפלילי מתנהל בין “המאשימה” (שהיא, כעיקרון, המדינה) לבין “הנאשם”, או בין “קובל” לבין “הנאשם”, במקרים בהם החוק מאפשר לכל אדם להגיש קובלנה פרטית, שדינה כדין כתב-אישום. בבתי הדין הצבאיים המשפט מתנהל בין “תובע צבאי” לבין “הנאשם”. נא לא לבלבל בין “תובע” צבאי (שהוא בעל-הדין המאשים, בדומה למדינה במשפט הפלילי) לבין “תובע” במשפט הפלילי האזרחי, שהוא רק המייצג של המאשימה.
מי הוא ה”מאשים” בדין המשמעתי, בלשכת עורכי הדין? ה”מאשים” הזה נקרא “קובל”.
לפי חוק לשכת עורכי הדין (להלן – החלע”ה) הסמכות של “קובל” נתונה לארבעת אלה:
- הוועד המרכזי של הלשכה;
- הוועד המחוזי של הלשכה (לגבי כל עו”ד לפי המחוז שלו);
- היועץ המשפטי לממשלה;
- פרקליט המדינה.
את שני הראשונים אפשר לכנות “קובלי הלשכה”, ואת שני האחרונים אפשר לכנות “הקובלים הממשלתיים”, או, כשם-עצם קיבוצי – “הקובל הממשלתי”.
חשוב לציין כי לכל הקובלים האלה ישנה סמכות מקבילה, כך שאף אחד מהם אינו מהווה “ערכאת ערעור” על מי שנמצא “מתחתיו” או “מצדדיו”.
למי פונים בתלונה על עורך-דין? לכולם במקביל, לא “בטור”. לא לפנות לאחד, ולפי תשובתו לפנות לאחרים.
אפשר בהחלט לפנות אל כל ה”קובלים” במכתב רב-נמעני אחד, אבל רצוי לציין כבר בפתיח כי הפנייה היא אל כל אחד מהם בסמכותו המקורית, המקבילה לזו של האחרים.
על שום מה ניתנה הסמכות המקבילה לקובלים השונים?
על שום שישנם כאן אינטרסים מנוגדים. לעורכי-הדין יש, לכאורה, אינטרס מקצועי להגן על עצמם, להגן זה-על-זה, “לצופף שורות”. כיום אנחנו יודעים שעורכי-הדין יעוטו זה-על-זה, ולשכת עורכי-הדין משמשת יותר כ”משטרת המחנה” מאשר כאיגוד מקצועי.
למה ניתן לצפות כאשר מתלוננים בפני הקובלים?
הפראקטיקה היום היא שהוועד המרכזי מעביר את כל התלונות לוועד המחוזי (כנראה משום שזה “קטן עליו”…), אבל זו אינה פראקטיקה חוקית, כי הוא חייב להפעיל את שיקול-דעתו שלו.
אם הוועד המרכזי העביר את תלונתך אל הוועד המחוזי, וזה דחה את תלונתך, אתה יכול לחזור אל הוועד המרכזי, ולדרוש ממנו שוב לטפל בעצמו בתלונה, אבל ככל הידוע לי הוועד המרכזי כלל לא יענה לך.
לגבי היוהמ”ש ופרקליט המדינה – אלה יודיעו לך שהם לא מטפלים בתלונות כאלה, ויפנו אותך אל קובלי הלשכה. גם פרקטיקה זו אינה חוקית, כי המחוקק נתן להם את הסמכות המקבילה לא כדי שהם יגלגלו אותה לאחרים.
כמובן שאם קובל אחד מגיש קובלנה משמעתית כל האחרים פטורים.
כמובן שיכולים להיות לכל קובל שיקולים משלו לדחייתה של תלונה נגד עורך-דין, כאשר הקובל הממשלתי אמון יותר על השיקולים הכלל-ציבוריים, ואילו הקובל הלשכתי אמון יותר על האינטרס של עורכי-הדין עצמם, אבל אף אחד מהם לא רשאי להפנות אותך אוטומטית אל “החדר הסמוך”.
לפי החוק הידוע בציבור כ”חוק ההנמקות” חייב כל עובד-ציבור (וה”קובלים” לפי חוק הלשכה גם הם בגדר “עובדי ציבור”) המסרב להיעתר לבקשה של הפונה אליו בהנמקת הסירוב. אם הוא אינו עונה תוך הזמן שנקבע בחוק, רואים זאת כסירוב לא-מנומק, וכאשר הסירוב אינו מנומק – עובד-הציבור מוחזק כמי שלא פעם כדין, ועליו להוכיח את ההיפך (עד כמה בתי המשפט מכבדים את הוראת-החוק הזאת – זו כבר שאלה נפרדת).
אם עובד-הציבור נתן נימוקים לסירובו, בית המשפט בוחן את הנימוקים וקובע את הם כשרים, או לא כשרים, והנימוק היחיד שישנם קובלים אחרים, לא רק שאינו נימוק כשר – הוא אינו נימוק בכלל.
חשוב לזכור: גם אם שגית, ופנית אל הקובלים בזה-אחר-זה, והפנייה אל קובל אחר הינה לאחר סירובו של קובל קודם, יש להציג את התלונה החדשה כתלונה מקורית, ולא כ”ערעור”, גם אם הפנייה היא אל קובל אשר “מעל” קודמו (הוועד המרכזי של הלשכה אחרי שהוועד המחוזי דחה את תלונתך, או היועץ המשפטי לממשלה, אחרי שפרקליט המדינה דחה אותה), כי הוועד המרכזי והיועץ המשפטי לממשלה אינם “ערכאות ערעור” על הקובלים שמתחתם, אלא קובלים “מקוריים”.
בכל מקרה, רצוי להזכיר בתלונה מאוחרת אל הקובלים הנוספים את התלונה הקודמת, ואת עובדת דחייתה, כדי שהנמען החדש לא יחזיר אותך אל מי שכבר דחה את תלונתך.
אם הקובל החדש עונה לך שהוא “לא ערכאת ערעור” על קובלים אחרים, יש לחזור אליו, לומר “אני מצר על כך שהובנתי לא נכונה”, ולהוסיף כי תלונתך היא תלונה מקורית לפי סמכותו המקורית, ולא “ערעור”, ולכן אתה מבקש להתייחס אליה בתור שכזו.
בפועל, כפי שכבר נרמז למעלה מכאן, המציאות העגומה היא שהוועד המרכזי של הלשכה מגלגל את תלונתך את הוועד המחוזי, ואילו הקובלים הממשלתיים (היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה) “מציעים” לך לפנות אל קובלי הלשכה.
ברור שהסירוב של שלושת הקובלים ה”אחרים” לשקול את תלונתך לגופה אינו כדין.
מהם נימוקים כשרים לדחיית תלונה, ומהם נימוקים לא כשרים? זה עניין לדיון אחר, מעמיק יותר, אבל כאן נציג את הנושא בתמצית.
קובל זה או אחר יכול להגיד, לאחר שיקול-דעת, כי נושא מסויים אינו מעניינו, וזה יכול להיות לגיטימי – לא בטוח – כי עצם העובדה שהמחוקק נתן את הסמכות המקבילה לשתי קבוצות שונות (קובלי הלשכה והקובלים הממשלתיים) מעידה כי הוא חשב על אפשרות של ניגודי אינטרסים ושיקולים שונים לקובל זה או אחר.
כך, למשל, אם עו”ד מתלונן על התנהגות לא יפה כלפיו של עו”ד אחר, יכול הקובל הממשלתי לומר כי זה עניין “פנימי” של ציבור עורכי-הדין, ושמוסדותיהם יטפלו בזה בעצמם.
אבל, מאידך, אם התלונה היא על שירות גרוע שנתן עורך-הדין ללקוחו, יכולים הקובלים הלשכתיים לומר (דבר שבפועל, לצערי, הם לא עושים, כי רודפי-שררה המה) כי הלשכה היא האיגוד המקצועי של עורכי-הדין, כי תפקידה של הלשכה הוא להגן על חבריה ולא לרדוף אותם, ומי שרוצה יפנה אל הקובל הממשלתי, אשר ממונה על האינטרס הציבורי הרחב.
אם קובל אחד דוחה את תלונתך מנימוקים לגופו-של-עניין, ואם הקובלים ה”אחרים” דוחים את תלונתך מהנימוק היחיד שהיא בסמכותם של אחרים – על כך אפשר לעתור לבג”ץ – לא נגד שיקול-דעתם הלקוי (זה יותר קשה, כי צריך להראות חוסר-סבירות “קיצוני”), אלא כנגד סירובם להפעיל את שיקול-הדעת ה”מקביל” שלהם.
האם אפשר לפנות לבג”ץ אחרי שקובל אחד (או חלק מהקובלים) דחו את תלונתך? הכל אפשרי, אבל הבג”ץ ידחה את עתירתך, בנימוק שלא מיצית את הסעדים ה”חלופיים”.
דחו כל ארבעת הקובלים את תלונתך, ואתה משוכנע שיש לך עתירה טובה – פתוחה הדרך לבג”ץ, ובמקרה כזה רצוי לעתור נגד כולם כאחד, גם כדי שיריבו ביניהם.
בכל מקרה, עדיף להתייעץ עם עורך-דין המתמחה בתחום המשפט המינהלי, ולא שתרוץ לבג”ץ “בכוחות עצמך”, כי אם תעשה כן, רב יותר הסיכוי שהשופטים בבג”ץ יכופפו לך את היד באמירה הידועה-לשמצה: אולי אדוני ימשוך את עתירתו?
אבל הליכה לבג”ץ זה דבר יקר, במיוחד כאשר מפסידים ו”חוטפים הוצאות”, ולכן צריכים להתאחד כמה שיותר מתלוננים, כדי להתחלק בהוצאות.
מי שנתקל בבעייה הזאת מוזמן לפנות אלי, כי גם לי ישנה אותה הבעייה.